מאת: Leslie Baynes
זהו המאמר השלישי בסדרת המאמרים על חנוך, אחרי שסקרנו את ספר העירים במאמר הקודם, במאמר זה נסקור את ספר המשלים שהיא המגילה השנייה בספר חנוך א'.
מאמרים קודמים בסדרה:
ספר המשלים כולל את פרקים לז–עא של חנוך א', זהו החלק המאוחר ביותר של הספר והחלק היחיד שלא נמצא בין מגילות ים המלח. הוא קיים כיום רק בגְעֵז, השפה הליטורגית העתיקה של הכנסיה האורתודוכסית האתיופית. ההתפתחות הבולטת ביותר מספר העירים לספר המשלים היא שהוא קושר בעקביות את המלאכים שכשלו עם מלכים וגבורים ארציים שהם היריבים של עדת הצדיקים, אדון הרוחות, והנבחר/בן האדם (Son of Man). בזמן שספר העירים דן את כל בני האנוש החוטאים ללא בידול משמעותי ביניהם, ספר המשלים מפריד את העוצמתיים מבינהם ומשלב את עונשם בזה של העירים, ובמיוחד של עֲזָזֵאל. סמיכות זו ייחודית בקורפוס החנוכי ומובילה למחשבה לגבי תיארוך ספר המשלים וזהוי מטרותיו.
מחבר
כמו יתר החלקים של חנוך א', ספר המשלים טוען כי חנוך כתב אותו, אך זה למעשה שם עט. המחבר האמיתי אינו ידוע; אנחנו יכולים רק לשער את זהותו מתוך התוכן של עבודתו. למען הפשטות, נתייחס ל"מחבר" של ספר המשלים בלשון יחיד זכר. אין ספק שכמה ידיים תרמו לספר. נראה שיש לספר המשלים מקורות משולבים (למשל, ספר נח), ופרקים ע–עא הם ככל הנראה נספח שנוסף לאחר שחלק הארי של הספר קובץ בתחילת המאה הראשונה.
תקציר
מחבר ספר המשלים משתמש בספר העירים אך יצר עבודה חדשה משלו. פרופ' פיירלואיג'י פיוואנלי (Pierluigi Piovanelli) מכנה את ספר המשלים "סוג של שכתוב מדרשי של ספר העירים בתוספת מוטיבים רבים חדשים." ההתייחסות הראשונה לעירים מתרחשת במשל הראשון משלושת המשלים המהווים את מבנה המאקרו של הספר.
(חנוך א' פרק לט פסוק א)
באילו ימים?
(חנוך א' פרק לח פסוק ד)
פיוואנלי מונה 15 ציטוטים של "מלכים", 13 ציטוטים של "תקיפים", 6 ציטוטים של "רמים", ו-6 ציטוטים של "היושבים על הארץ" בספר. נראה ברור מההקשר של המשלים שכינויים אלה מיועדים לקבוצה אחת מבחינת המטרה הרטורית של הספר. לדוגמא בהצמדת הביטויים כאן:
(חנוך א' פרק נה פסוק ד)
המשל הראשון נפתח במטח מילולי נגדם, משווה את גורלם (הרע) לזה של הצדיקים, כאשר נראה שהצדיק שופט חוטאים ומגלה את דבריו הנסתרים.
(חנוך א' פרק לח פסוקים א-ו)
המשל הראשון מנבא את ההרס האולטימטיבי של התקיפים, אך הם צצים במלוא עוצמתם במשלים השני והשלישי, שמונים את פעילויותיהם החוטאות. ההתחלה של המשל השני פונה אליהם באופן ספציפי:
(חנוך א' פרק מה פסוק א)
קבוצה זו אשמה גם בחטאים רבים אחרים. הם לא מהללים את האדון ולא מכירים בו כמקור מלכותם; הם שופטים את הכוכבים, מגלים את עוולתם במעשיהם, כוחם תלוי בעושרם, מאמינים באלילים ואולי המשמעותי ביותר, רודפים את מי שדבקים בשם אדון הרוחות:
(חנוך א' פרק מו פסוקים ה-ח)
על חטאיהם, בן האדם ישמיד אותם באמצעות הצדיקים ומלאכי העונש:
(חנוך א' פרק מו פסוקים ד-ו)
עם עזזאל וצבאותיו:
(חנוך א' פרק נד פסוקים א-ה)
מאוחר יותר בתוך אותו נרטיב הדין (שהופרע על ידי סטייה למבול), אדון הרוחות מצווה על "מלכים אדירים היושבים על הארץ" לחזות בנבחר על כסאו, שופט את עזזאל ועדתו:.
(חנוך א' פרק נה פסוק ד)
בדיוק כמו שנאלצו העירים בספר העירים לצפות בהשמדת צאצאיהם, כך המלכים והאדירים חייבים לצפות בדין עמיתהם, עדתו של עזזאל. דניאל אולסון (Daniel Olson) כותב בספרו, "הסיפור הראשון [ספר העירים] מציג מלאכים כדמויות הראשיות (העירים) ... המחבר [של המשלים] מציג עמיתים ארציים לישויות הרוחניות של הסיפור הראשון ... לפיכך 'המלכים והאדירים' המדכאים את הצדיקים ומתנגדים לאלוהים האמיתי הם במובן מסוים העירים שהתגלגלו מחדש." תיאוריה נוספת המדגימה את חיבור העירים-אדירים בספר המשלים ככלל, מגיעה מדייוויד סוטר (David Suter), שטוען באופן משכנע שהצמדת גורלם של המלאכים לזו של מלכי הארץ היא מדרש מישעיהו:
פַּחַד וָפַחַת, וָפָח; עָלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד, יִפֹּל אֶל-הַפַּחַת, וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת, יִלָּכֵד בַּפָּח: כִּי-אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ. רֹעָה הִתְרֹעֲעָה, הָאָרֶץ; פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ. נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר, וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה; וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ, וְנָפְלָה וְלֹא-תֹסִיף קוּם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם; וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה, עַל-הָאֲדָמָה. וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל-בּוֹר, וְסֻגְּרוּ עַל-מַסְגֵּר; וּמֵרֹב יָמִים, יִפָּקֵדוּ. וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה: כִּי-מָלַךְ יְהוָה צְבָאוֹת, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, וְנֶגֶד זְקֵנָיו, כָּבוֹד.
(ישעיהו פרק כד פסוקים יז-כג)
התרחיש האפוקליפטי בתחילת קטע זה כולל את המבול ("אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ"), מרכיב חשוב בספר המשלים, שמחברו ירש ממסורת העירים המוקדמת יותר. גם בפרק כד בישעיהו וגם בספר המשלים, אך לא בספר העירים, אלוהים פועל כנגד עדת השמים ומלכי הארץ אשר יאספו יחד לבור ואז יענשו. הוספת תמונות קוסמיות לרעיונות האלה ("וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה") והניצחון האולטימטיבי של האל, מצביעה על כך שמחבר ספר המשלים מצא השראה ליצירתו שלו בישעיהו כד.
העירים, והמלכים והאדירים, חולקים יותר מגורל אֶסְכָטוֹלוֹגִי אחד משותף. ספר המשלים מציג תרחישים אלטרנטיבים של הסוף המשותף שלהם עם תיאורים של הפעילויות המשותפות שלהם. שניים מהפעילויות המשותפות הללו מספקים לקוראים רמזים לתיארוך של הספר. הראשון:
(חנוך א' פרק נו פסוק ה)
הטרמינולוגיה המשמשת לעירים היא גמישה לכל אורך הקורפוס של חנוך. בספר המשלים, המלאכים הרשעים נקראים "הַבָּנִים הַבְּכִירִים וְהַקְּדוֹשִׁים", "צְבָאוֹת עַזְזָאל" ו"מַלְאָכִים", כש"מַלְאָכִים" מופיע הכי הרבה פעמים. המלאכים , אם כך, הם בסבירות גבוהה למדי ה'עירים', כי לא נראה סביר, מנקודת המבט של מחבר ספר המשלים, שמלאכים טובים היו מובילים תהליך הרומס את הארץ הקדושה ומביא למלחמת אזרחים עקובה מדם. העירים, אחרי הכל, הם שמציגים את לאנושות את תורת מטלורגיה ובאמצעותה את כלי נשק.
מרבית החוקרים הבינו קטע זה כהשתקפות של אירוע היסטורי, אך הם חלוקים ביחס לאירוע מדובר. ג'יליאן במפפילד (Gillian Bampfylde) ודניאל אולסון (Daniel Olson), למשל, טוענים שזו הפלישה הראשונה של האימפריה הפרתית לסוריה שהיתה שטח רומאי בשנת 51–50 לפנה"ס. רבים אחרים, כולל פאולו סאצ'י (Paolo Sacchi), גבריאל בוקאצ'יני (Gabriele Boccaccini), ג'יי סי גרינפילד (J.C. Greenfield), מ.א סטון (M.E. Stone), אדלה ירברו קולינס (Adela Yarbro Collins), ג'ון קולינס (John Collins) ופירלואיג'י פיוואנלי (Pierluigi Piovanelli) סבורים שסביר יותר שזו הפלישה הפרתית ליהודה בשנת 40 לפנה"ס, שהייתה חלק בלתי נפרד ממלחמת האזרחים בין מלכי בית חשמונאי - מתתיהו אנטיגונוס השני ויוחנן הורקנוס הראשון.
(חנוך א' פרק נו פסוק ז)
סכסוך זה הוביל ישירות להמלכתו של המלך הורדוס, מה שמוביל אותנו לרמז לשילוב השני של המלאכים עם המלכים והאדירים ההרפתקנים, כלומר, נטייתם להסתבך בצרות:
(חנוך א' פרק סז פסוקים ד-ט)
בגיאוגרפיה של ספר המשלים, הרי מתכת גובלים בעמק שכולא את המלאכים:
(חנוך א' פרק נב פסוקים א-ב)
כאשר חנוך במסעותיו החזוניים רואה את ההרים האלה לראשונה, מלאך השלום אומר לו שבקרוב הם יימסו כמו שעווה בפני הבחיר, ואף אחד לא יציל את עצמו בעזרת זהב או כסף:
(חנוך א' פרק נב פסוקים ב-ט)
על פי ספר המשלים, רדיפה אחרי עושר ומלחמה הן שתי פעילויות בולטות של המלכים והאדירים, שמגונים בעוון הסתמכותם על עושרם ובעוון האלימות שלהם, שתי הפעילויות הן נגד עדת הצדיקים וזה נגד זה.
החום הנוצר על ידי הרי מתכת מותכים ומלאכים מעונים ובוערים, יוצר מעיינות חמים המשמשים כמרחצאות עבור ה"מְלָכִים ולְתַקִּיפִים וְלָרַמִּים", המלכים מאמינים שהמים מרפאים אותם, כשלמעשה הם דנים אותם על תאוותם. תאווה היא טענה חדשה כנגד המלכים והאדירים. היא לא מופיעה לפני הנקודה הזו בספר המשלים, אפילו לא כהאשמה נגד המלאכים, באופן מפתיע, בהתחשב בחשיבותה בספר העירים.
(חנוך א' פרק סז פסוק ח)
רעיון התאווה אכן משרת את הקישור בין המלכים והאדירים לעירים כפי שהם מופיעים בספר העירים, לעומת זאת ובנוסף הוא מבשר על כמה אלמנטים של רשימות המלאכים בפרק סט.
מבחינת תיארוך ספר המשלים, גם הטבילה במעיינות החמים וגם התאווה המיוחסת למלכים ולאדירים בפרק סז יכולים להקשר לחייו ולמותו של הורדוס. על פי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס), בערוב ימיו הורדוס סבל מבעיות פיזיות רבות, הוא טובל בחמי קלירוהי, ליד החוף המזרחי של ים המלח, כדי לנסות להרפא. הריפוי לא צלח, והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן (4 לפנה"ס). דארל האנה (Darrell Hannah) מעיר כי "החוקרים בדרך כלל נזהרים עם המסקנה שיש לנו כאן רמיזה ממשית להורדוס והטיפול הלא מוצלח שלו בחמי קלירוהי", אבל הוא מתגבר על זהירות זו בכוח טיעונו לטובת מסקנה זו בדיוק. האנה מציין כי "החטא המובדל היחיד של 'המלכים והאדירים' בפרק סז הוא של תאווה. זה מבדיל אותו מכל האחרים הנוגעים למלכים ולאדירים בספר המשלים". ויתר על כן, הורדוס ומשפחתו "היו ידועים לשמצה בתשוקותיהם הבלתי נשלטות". ד.ג. לדאוסור (D.J. Ladouceur) טען כי תיאור יוספוס של מחלתו האחרונה של הורדוס מרמז שהמחבר ראה בכך ענישה אלוהית על הפקרותו. אכן, כמה מיסוריו של הורדוס אינם מתאימים לקריאה משפחתית.
לאור ההסכמה ההולכת וגוברת של החוקרים בזיהוי הסכסוך עם האמפריה הפרתית בפרק נו, ואירוע בור המים בפרק סז, עם תחילתה וסופה של מלוכת הורדוס, בהתאמה, הכריז פאולו סאצ'י (Paolo Sacchi), בישיבת סיכום כנס חנוך בשנת 2005, שהוקדש לספר המשלים, כי "נטל ההוכחה עבר לאלה שאינם מסכימים עם התיארוך ההרודיאני" של ספר המשלים של חנוך. המלך הורדוס ומשרתיו מתגלים כמועמדים חזקים ל"מְלָכִים אַדִּירִים הַיּוֹשְׁבִים עַל הָאָרֶץ" הרודפים את הצדיקים בספר. וממי הם מקבלים את כוחם? מהמלאכים הרשעים.
המלכים והאדירים משחקים ומשלמים עם המלאכים, בזמן שהמלאכים מצידם הם משרתי השטן. הצמדה זו של העירים עם השטן הוא עוד אחד מהמוטיבים המתייחסים לעירים בספר המשלים.
(חנוך א' פרק נד פסוק ו)
עזזאל ועדתו מושלכים בוערים באש "בְּשֶׁל עוֹנָם בְּשֶׁמֵּעֵם אֶל הַשָּׂטָן וּבְהַתְעוֹתָם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". עתה האל מודיע לכל יושבי הארץ:
(חנוך א' פרק סה פסוקים ו-ז)
מוקדם יותר בספר משלים, המלכים והאדירים נידונו בגלל האלימות, עבודת האלילים ועושרם. האמת השטנית של העניין, על פי מחבר ספר המשלים, היא שכל הדברים הללו נובעים מ"מִסְתְּרֵי הַמַּלְאָכִים", המלאכים שמקורבים לשטן. בהתחשב ביחסו של מחבר ספר המשלים למלכים והאדירים, אין זה מפתיע שהוא כרך אותם עם השטן, אבל קורה כאן גם משהו אחר. שאלת התאודיציה (צידוק דין וקבלת מעשי האל ללא תרעומות וביקורת) רודפת כל אפוקליפסה, ושום אפוקליפסה, יהודית או נוצרית, לא יוכלו לפתור אותה בצורה משביעת רצון כל עוד שתי הדתות הללו ישארו מונותאיסטיות. עם זאת, המאמינים לעולם אינם מאפשרים לזה למנוע מהם לנסות.
בספר העירים, העירים באים מהשמיים, היכן שאלוהים חי, ואין כל הסבר מדוע עשהאל / עזזאל (יש הטוענים שזהו אותו שם) ועדתו רצו לחלוק את סודות השמיים עם האנושות.
(חנוך א' פרק טז פסוק ג)
בספר המשלים, המלאכים עדיין מגיעים מהשמיים, אך המחבר מסיט את האפשרות להאשים את אלוהים על ידי הטלת האשמה ישירות על המלאכים והחלטתם להיות משרתי השטן. הם מצידם מלמדים את אומנות המטלורגיה שמובילה לעושר (מטבעות), לעבודת אלילים (בייצור פסלונים של אלים), ואלימות כלפי הצדיקים (באמצעות נשק).
גם ספר העירים וגם ספר המשלים מכילים שתי רשימות של מלאכים וחטאיהם. בספר העירים מוביל את הרשימה שֶׁמְחֲזַי, שם קבוצה של מלאכים יורדת לארץ כדי להתרבות עם נשים אנושיות.
(חנוך א' פרק ו פסוק ז)
את הרשימה השנייה מוביל עזזאל, שם קבוצה של מלאכים יורדת לארץ כדי ללמד אנשים מטלורגיה, אשר בה הם משתמשים בכדי ליצור כלי נשק ותכשיטים להתיפות, כמו גם קוסמטיקה, כשפים, תורת הצמחים ופרשנות של תופעות אסטרונומיות. ידע זה גורם לאנשים לגווע.
(חנוך א' פרק ח פסוקים א-ג)
פרק סט של ספר המשלים, כמו ספר העירים, מכיל שתי רשימות של מלאכים. הרשימה הראשונה, בפרק סט, די תואמת את הרשימה בפרק ו של ספר העירים, של הקבוצה שהונהגה על ידי שֶׁמְחֲזַי, זו הפעם היחידה ששמו מוזכר בספר המשלים (עם זאת, בלי אזכור למה שעשה).
(חנוך א' פרק סט פסוקים ב-ג)
למעט בפרק לט פסוק א ובפרק סט פסוקים ד-ו, נראה שבספר המשלים לא מודאגים מהעירוב של בני אלוהים עם בנות האדם. המלאכים מגונים בספר המשלים משום שהם חשפו את סודותיהם. ספר המשלים לא מתייחס לתאוות המלאכים ולא לתאוות הנשים, אלא רק לתאוות המלכים.
הרשימה השנייה בספר המשלים, במובנים מסוימים דומה ובאחרים שונה מהרשימה בראשות עשהאל/עזזאל בפרק ח של ספר העירים. בעוד שתי הרשימות האלה מפרטות את שמות המלאכים ואז את התורות שהם קידמו, אין חפיפה בין השמות ויש חפיפה מועטה בין התורות.
(חנוך א' פרק סט פסוקים ד-יב)
כאן ספר המשלים מזכיר יחסי מין של מלאכים עם נשים. ובאופן מעניין, ספר המשלים מתאר את התחלת האינטראקציה המלאכית-אנושית הזו, לא לתקופה שממש לפני המבול, כמו שספר העירים עושה, אלא הרבה קודם לכן, בגן עדן, שם עַדְרִיאֵל לא רק מראה לאנשים איך להרוג אחד את השני עם "כלי המוות", הוא גם מוליך שולל את חוה. אוּלַי מחבר ספר המשלים הבין את הבעיה שנוצרה כאשר המלאכים שכשלו הנהיגו אלימות על האדמה ממש לפני המבול בספר העירים, אך בנרטיב המקראי קין הרג את הבל הרבה לפני אותה תקופה.
סוף המשל השלישי והאחרון מנבא כי:
(חנוך א' פרק סט פסוק כח)
מי הוליך את העולם שולל? מי יהיה קשור בשלשלאות? ומעשיהם של מי יאבדו? המלאכים או המלכים והאדירים? בנקודה הזאת, האם זה באמת משנה? על ידי שילוב מעשיהם וסופם האולטימטיבי של העירים עם אלה של המלכים והאדירים, מחבר ספר המשלים יוצר מיתוס אפוקליפטי של הקונפליקט שלו עם האחרונים, בדיוק כמו שקודמיו עשו עם אויביהם: מחבר ספר העירים עם המפקדים ההלניסטיים של היהודים, מחברו של ספר דניאל עם אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָאנֶס), ומחבר חזון החיות בחנוך א עם "הרועים" של ישראל.
ביצירת אפוקליפסות נמצאים פחד ותקווה: פחד מהמאבק הגשמי בחזית הארצית, ותקווה לעזרה משמיים. למרות ההתמקדויות הייחודיות של ספר המשלים, בין הספרים בקורפוס האנוכי (ההצמדה של עירים עם המלכים והאדירים, נוכחותו של הנבחר/בן האדם, השפעת השטן על העירים), ספר המשלים שותף לחלקים אחרים בחנוך א, בכמיהה שלו ליצור משמעות ובסופו של דבר למצוא הצדקה לתכנית האלוהית של הדברים.
השפעה
לא קיים היום שום כתב יד, קטע או ציטוט ישיר של ספר המשלים הקודם לעבודה בגעז (המאה ה-15 ואילך). יתר על כן, כאשר נראה כי טקסטים מסוימים עשויים לרמוז על ספר המשלים, זה יכול להיות קשה להבחין אם הרמיזה אכן נובעת מספר המשלים עצמו ולא ממסורת העירים בספר העירים. עם זאת, ישנם מספר טקסטים מוקדמים שעשויים לרמוז על חומרים או להדהד חומרים מספר העירים, שכנראה ייחודיים לספר המשלים. חזון יוחנן (ספר ההתגלות של הברית החדשה) חופף בכמה דרכים מעניינות עם ספר המשלים. החפיפה החשובה מביניהם הנוגעת לעירים היא האפוקליפסה הדמונית של המלכים והאדירים שלו. כמו בספר המשלים, חזון יוחנן טוען שהשטן הוא הכוח הבסיסי שמאחורי האליטות המדכאות את הצדיקים.
ויוטל התנין הגדול הנחש הקדמוני אשר נקרא שמו מלשין ושטן המדיח תבל כלה הוא הוטל ארצה ומלאכיו עמו הוטלו
(Rev. 12:9)
הדרקון האדום הגדול, שהוא השטן, נותן את כוחו וסמכותו לבהמה עם עשר קרניים ושבעה ראשים, והבהמה היא האימפריה הרומית, שרוכבה (שמייצג גם את רומא) הוא:
אשר זנו אתה מלכי האדמה וישכרו שכני תבל מיין תזנותה
(Rev. 17:2)
והאשה אשר ראית היא העיר הגדולה אשר היא נברת ממלכות הארץ
(Rev. 17:18)
יוחנן כותב הבשורה, כמו "חנוך", מצפה לחורבן רבי העוצמה והעשירים המדכאים את בני עמו. חזון יוחנן לעולם אינו מצטט את כתבי הקודש העבריים באופן ישיר, והוא גם לא מצטט את ספר המשלים. אף על פי כן, חזון יוחנן וספר המשלים אכן חולקים דגש דומה מאוד על הדמוניזציה של העשירים ורבי העוצמה מול קהילת הצדיקים של המחבר עצמו.
בחיבורו "האפולוגטיקה השנייה" (Second Apology of Justin Martyr), כותב יוסטינוס מרטיר כי העירים "הכניעו את הגזע האנושי לעצמם, בין השאר על ידי כתבי כישוף". אמנם זו עשויה להיות הפניה לפרקים ז-ט בחנוך א, אך זה גם עשוי לשקף ידע על המלאך פְּנַמוּאָה בספר המשלים, שגילה לאנושות את סוד "הכתיבה בדיו עפצים ובנייר", "ובזה חטאו רבים מן העולם ועד העולם ועד היום הזה". בעוד שספר העירים בהחלט כולל לחשים וכישוף בין הסודות שהעירים מגלים, הוא אינו מזכיר את הכתיבה, ועוד פחות מכך מדגיש אותה כטכנולוגיה המסכנת האנושות כמו שספר המשלים עושה.
מסורות הרבה יותר מאוחרות, מהכנסייה האורתודוקסית האתיופית, גם מתייחסות לקשר בין המלאך פְּנַמוּאָה לבין הכתיבה. משפא מסטיר (Maṣḥafa Mestir), יצירה אזוטרית מהמאה ה-15, כוללת רשימה של מלאכים והידע האסור שלימדו את האנושות. המלאך היחיד ברשימה שהשם שלו דומה למלאכים בחנוך א הוא המלאך פְּנַמוּאָה, שלימד אדריכלות וכתיבה.
מגילות קסם הן חלק חשוב מהפרקטיקה הדתית האתיופית, וחלק מהחשיבה האתיופית מייחסת אותם לא לפְּנַמוּאָה, אלא לעזזאל, שנתן אותם לאנושות לפני המבול. ז'אק מרסייה (Jacques Mercier) כותב שבנו של אדם שֵׁת וצאצאיו התפללו בחברת מלאכים, אך "מאתיים מצאצאי סת, התפתו לשטן עזזאל, ירדו מההר הקדוש להתחתן עם בנות קין. בני שת אלה לימדו סודות שעד אז היו ידועים רק ליצורים שמימיים: בין הסודות הללו היו כתיבה עם דיו אדום ושחור, קמעות הגנה הקשורים לטקסים לזימון שדים, סוד השמות של אלוהים וקמעות לגירוש שדים מאחוזי דיבוק". כאן עזזאל לוקח על עצמו את התפקיד של פְּנַמוּאָה, זה שמציג לאנושות כתיבה עם דיו בספר המשלים.
התייחסות נוספת לעזזאל שלעיתים הובנה ככזו שמקורה בספר העירים (פרקים ז-ט) עשויה לנבוע במקום זאת מספר המשלים. דניאל אולסון (Daniel Olson) טוען כי הבישוף אירנאוס רומז לפרק נד פסוקים ד-ו בספר המשלים. אירנאוס מצטט שיר שנכתב נגד מרקוס פלוני: "מרקוס, יוצר אלילים, מבשר הרעות, מיומן באסטרולוגיה ובכל אומנויות עולם הכישוף, על פיו אתה מאשר את הדוקטרינות השגויות שלך. מראה פלאים לכל מי שאתה מוביל לטעות; מראה את עבודות כוח הכפירה, פלאים עם השטן, אביך, מלמד אותך תמיד לבצע באמצעות הכוחות המלאכיים של עזזאל, משתמש בך כמבשר הרע חסר האלהות". אולסון מעיר: "בשני הקטעים עזזאל משמש כמכשיר של השטן עבור המטרה המוצהרת של הולכת האנושות שולל. זוהי תפיסה קוהרנטית ומובחנת, והיא ייחודית לשני המסמכים הללו, עד כמה שאני יודע. דמות השטן (יחיד) מופיעה רק כאן בחנוך א, ולכן זה לא מפתיע שהנצרות מגלה עניין בקטע זה".
כמו עם הרמיזה בכתיבה ב"אפולוגטיקה השנייה" של ג'סטין, נראה שהטקסט של אירנאוס הוא בעל דמיון רב יותר לספר המשלים מאשר לספר העירים.
הידועה ביותר מבין הרמיזות הפאטריסטיקיות האפשריות לספר המשלים מופיעה בקונטרה צלסיום (Contra Celsum) של אוריגנס. אורינגס מצטט את יריבו קלסוס, שכנראה מסלף קטע כלשהו מספר המשלים פרק סז פסוקים ד-יא, הקטע על מלאכים כלואים היוצרים מעיינות חמים. קלסוס כותב כי 60–70 מלאכים "הפכו לרשעים, נאסרו מתחת לאדמה ונענשו בשלשלאות, וזה מקורם של המעיינות החמים שאלה דמעותיהם". אורינגס מגחיך את תרגומו של קלסוס לסיפור, ומציין כי "הוא מצטט מהספר של חנוך, אבל בלי לקרוא לו בשם", ונראה שהוא לא קרא את חנוך, מכיוון שדבר כזה "לא הוזכר ולא נשמע בכנסיות האל". אוריגנס אכן צודק; לא בפרק סז ולא בחנוך בכללותו מוזכרות דמעות של מלאכים, אורינגס מוסיף בלעג, זה יהיה מלוח במקצת, בעוד שרוב המעיינות הם של מים מתוקים. יחד עם זאת, הדמיון בין קלסוס לספר המשלים ברור.
מחסור ההפניות לספר המשלים, ביחס למספר הרמיזות לספר העירים בעת העתיקה, היא חידה אם היו ספר המשלים נכתב בסביבות תחילת הספירה הנוצרית, בתופעה זו השתמשו כדי לטעון למועד מאוחר לכתיבתו .עם זאת, טיעונים לתיארוך מוקדם יותר, על סמך עדויות פנימיות מהספר, נראים משכנעים יותר מאשר טיעונים הנובעים מהשקט היחסי שלו ביצירות פאטריסטיקיות.
Yorumlar