מדענים נמצאים על סף ההחזרה לחיים של מינים שנכחדו. מינים סמליים כמו הממותה הצמרית, הדודו והזאב הטסמני עשויים בקרוב ללכת שוב על פני כדור הארץ, על פי חברות ומדענים של "אל-הכחדה" ("de-extinction").
אל-הכחדה מתחילה בדגימות דנ"א מהמין האבוד. לפעמים זהו הגנום השלם; פעמים אחרות, המדענים עשויים לחבר גנים מהמין שנכחד לתוך הגנום של בעל חיים חי. לאחר מכן, בתהליך המכונה העברה גרעינית (nuclear transfer), החוקרים משתילים את הרצף הזה בתא ביצית שנלקח ממין חי קשור באופן הדוק וממנו הוסר הדנ"א המקורי. בעל החיים שמתקבל דומה מבחינה גנטית לבעל החיים שנכחד.
מדענים כבר החזירו לתחייה לפחות שושלת אחת. בשנת 2003, חוקרים בספרד ביצעו העברה גרעינית עבור תת-מין של יעל הפירנאים בשם בוקרדו (Capra pyrenaica pyrenaica), שנכחד בשנת 2000. תינוק בוקרדו נולד, אך הוא מת רק מספר דקות לאחר מכן עקב פגם בריאותי.
אל-הכחדה התקדמה מאז, ויכול לחלוף פחות מעשור עד שנראה שוב מינים שנכחדו. לטוב או לרע, הנה ששה בעלי חיים שנכחדו שמדענים שוקלים להחזיר לתחייה.
ממותה צמרית
ממותות צמריות (Mammuthus primigenius) חיו בין 300,000 ל-10,000 שנה לאחור, בתקופת הקרח האחרונה (לפני 2.6 מיליון עד 11,700 שנים) - אם כי אוכלוסייה קטנה ומבודדת שרדה באי וראנגל עד לפני כ-4,000 שנה. האוכלוסייה העיקרית שוטטה בטונדרה שהשתרעה על פני אסיה, אירופה וצפון אמריקה של ימינו. שינוי באקלים בסוף עידן הקרח, יחד עם ציד אנושי והגיוון הגנטי המתדלדל באוכלוסיה, עשויים היו להיות הגורמים להכחדה של ממותות צמריות.
קפאת-עד באזור הארקטי שימרה את פגרי הממותות הצמריות ואפילו את המבנה התלת-ממדי של הגנום שלהן. המשמעות היא שמדענים יכולים לחלץ דנ"א שמור היטב שמאפשר להרכיב רצף גנטי הדומה לאלו של בעלי החיים המקוריים. זה, בתורו, יאפשר לחוקרים לבצע העברה גרעינית עם תא ביצית של פיל מודרני כדי להוליד מין הדומה לממותה הצמרית. פריצות דרך אחרונות מצביעות על כך שאל-הכחדת הממותות הצמריות מתקרבת, כאשר חברת אל-ההכחדה האמריקאית Colossal Biosciences טוענת שהיא תיצור את גורי ה"ממותות" הראשונים שלה עד 2028.
דודו
הדודו (Raphus cucullatus) היה ציפור גדולה וחסרת מעוף אנדמית למאוריציוס, אי מול חופי מדגסקר. הדודו נכחד במאה ה-17 כתוצאה ישירה מהקולוניזציה האירופית ולכן הפך לסמל של הכחדה הנגרמת על ידי אדם. מתיישבים הגיעו למאוריציוס ב-1598, והביאו איתם מגוון של מינים לא מקומיים, כולל חולדות, חתולים ואפילו קופים, לפי ממשלת מאוריציאוס. בעלי חיים אלה בזזו קני דודו עם ביצים וגוזלים, והפחיתו את מספר הציפורים באי לרמות קריטיות תוך כמה עשורים בלבד. יחד עם כריתת היערות וציד האדם של הדודו, הטורפים הביאו בסופו של דבר את המין להכחדה עד 1681.
כיום, הדנ"א של הדודו שורד בדגימות של מוזיאונים להיסטוריה של הטבע. בשנת 2022, מדענים הרכיבו את הגנום הראשון של הדודו, תוך שימוש בדגימה שהשתמרה בצורה יוצאת דופן ששכנה באוסף בדנמרק. אבל נותרו כמה מכשולים לפני שניתן יהיה להחזיר את המין לחיים. אלה כוללים את הצורך להנדס מגוון גנטי לתוך רצף הדנ"א של הדודו כך שהוא לא יהפוך לאוכלוסייה של שיבוטים, אמר בן לאם (Ben Lamm), מנכ"ל ומייסד שותף של Colossal Biosciences. הצד החיובי, אמר לאם, זה הרבה יותר מהיר וקל לפתח דודו מאשר ממותה צמרית או זאב טסמני, בהתחשב בכך שהדנ"א של הציפור מוכל בביצה.
זאב טסמני
הזאב הטסמני, או תילצין (Thylacinus cynocephalus), היה חיית כיס טורפת דמוית זאב, עם פסים על גבה התחתון. פעם היא שגשגה בכל מה שעכשיו אוסטרליה. המין נעלם מהיבשת לפני 3,000 עד 2,000 שנה, אך אוכלוסייה התקיימה באי טסמניה. בסוף המאה ה-19, המתיישבים האירופאים הראשונים בטסמניה פגשו שפע על זאבים טסמניים, שאנשים תפסו כטורפים רעבתנים של בעלי חיים. ההרג שלאחר מכן הביאו את הזאבים הטסמניים להכחדה, כאשר הפרט האחרון מת בגן חיות ב-1936.
זאבים טסמניים הם מועמדים טובים לאל-הכחדה מכיוון שיש שפע של דגימות שלמות להפקת דנ"א מהן, אמר אנדרו פאסק (Andrew Pask), פרופסור לגנטיקה וביולוגיה התפתחותית באוניברסיטת מלבורן באוסטרליה. "כל מוזיאון גדול רצה אחת באוסף שלו, אז יש מאות דגימות ברחבי העולם, וחלקן נשמרות בצורה יוצאת דופן", אמר פאסק, שעובד עם Colossal Biosciences על אל-הכחדה. אבל הדנ"א מקוטע מאד, כלומר נדרשת עריכה רבה כדי לקבל רצף פונקציונלי. פאסק ועמיתיו רצפו גנום זאב טסמני מלא בשנת 2017, ובשנת 2023, חוקרים חילצו רנ"א מזאב טסמני. אבל יש עוד אתגרים רבים שצריך להתגבר עליהם לפני המלטה של גור תילצין, הוא אמר.
יונה נודדת
יונה נודדת (Ectopistes migratorius) הייתה פעם מין הציפור הנפוץ ביותר בצפון אמריקה, ולפני המאה ה-17 היוותה בין 25% ל-40% מכלל אוכלוסיית הציפורים במה שהיא כיום ארה"ב, על פי מכון סמיתסוניאן. מתיישבים אירופאים צדו את היונים עבור בשר, הרסו בהדרגה את בית הגידול של הציפורים, וגרמו להכחדתן. יונים נודדות נדדו בלהקות גדולות והתרבו בקהילה, מה שהפך אותן לפגיעות ביותר לציד, על פי אגודת אודובון (Audubon Society). היונה הנודדת האחרונה הידועה, נקבה בשם מרתה לכבודה של מרתה וושינגטון, מתה ב-1914.
מוזיאונים מחזיקים עשרות דגימות מפוחלצות של יונה נודדת, שמדעני דנ"א חילצו ורצפו. אבל הדנ"א כל כך מקוטע, שלא סביר שחוקרים יחזירו את היונה הנודדת בצורתה המקורית. במקום זאת, חברת הביוטכנולוגיה Revive & Restore מתכננת להכניס קטעי דנ"א של יונה נודדת לגנום ליונה מפוספסת-זנב (Patagioenas fasciata) של ימינו, ותפיק ציפורים שנראות כמו המין שנכחד. החברה שואפת להבקיע את הדור הראשון של יונים בשנת 2025 ולהתחיל ניסוי של שחרור לטבע זמן קצר לאחר מכן, לפי אתר האינטרנט שלה. אם תצליח, החברה אומרת שהפרויקט "ידגים את הפוטנציאל של התערבות גנומית ויעזור לשחזר את האקולוגיה של היערות המזרחיים של צפון אמריקה".
שור הבר
שור הבר או אורוקס (Bos primigenius) הם אבות הפרא של כל הבקר המודרני, כולל בקר הבית (Bos taurus). הם היו חיות ענק עם קרניים שתפוצתן השתרעה על פני צפון אפריקה, אסיה וכמעט כל אירופה במשך אלפי שנים, כאשר המאובנים הידועים הקדומים ביותר מתוארכים ללפני 700,000 שנה. שור הבר היו היונקים היבשתיים הגדולים ביותר שנותרו באירופה לאחר סיום עידן הקרח האחרון, אך בני האדם הביאו אותם להכחדה באמצעות ציד יתר והרס בתי גידול. שור הבר הידוע האחרון מת בשנת 1627 ביער יקטורוב בפולין.
המאמצים המתמשכים לאל-הכחדה של שור הבר שונים מאלה של מינים נכחדים אחרים בכך שהם אינם דורשים הנדסה גנטית. רוב הדנ"א של שור הבר מתקיים בגזעי בקר מודרניים, מה שגרם לחוקרים לנסות שיטה חלופית הנקראת רבייה חוזרת (back-breeding). רבייה חוזרת כרוכה בבחירה וגידול של פרות בעלות תכונות פיזיות והתנהגויות הדומות לאלו של שור הבר. אלה הם בעיקר גזעים דרום אירופאים המוחזקים בתנאים פראיים יחסית, אמר רונלד גודרי (Ronald Goderie), אקולוג ומנהל Taurus Foundation, המפקח על פרויקט שור הבר. הפרויקט, שבסיסו בהולנד, הניב יותר משישה דורות של פרות והוא "מתקרב מאד" לייצור דומה לשור הבר, אמר גודרי.
קואגה
הקואגה (Equus quagga quagga) הוא תת-מין נכחד של הזברה המצויה (Equus quagga), מין הזברה הנפוץ ביותר. הקואגות היו אנדמיות לדרום אפריקה והיו להן פחות פסים על החלק האחורי מאשר לזברות אחרות. הם היו מטרות לציידים בגלל הפרוות הבלתי רגילות שלהם ולחקלאים שרצו לרעות בעלי חיים ללא תחרות מבעלי חיים אחרים. רדיפה בלתי פוסקת במאה ה-19 גרמה לכך שהקואגה נכחדה בטבע, והקואגה האחרונה מתה בשבי בשנת 1883. נותרו רק שבעה שלדי קואגה, מה שהופך אותם לשלדים הנדירים ביותר בעולם, לפי אוניברסיטת קולג' בלונדון (UCL).
בדומה לרבייה החוזרת של שור הבר, המאמצים להחזיר את הקואגה לחיים אינם כרוכים בהנדסה גנטית. מאז 1987, The Quagga Project בדרום אפריקה גידל באופן סלקטיבי זברות מצויות עם פחות פסים מהרגיל עבור המין "כדי לאחזר לפחות את הגנים האחראים לדפוס הפסים האופייני לקואגה", לפי אתר האינטרנט של הפרויקט. אבל הפרויקט שנוי במחלוקת, לפי אוניברסיטת קולג' בלונדון, כאשר מבקרים טוענים שבעל החיים שיתקבל עדיין יהיה זברה מצויה ושעדיף שהכסף יוקדש לפרויקטי שימור אחרים. במקום זאת, ייתכן שניתן יהיה לשבט קואגות על ידי מיצוי דנ"א ממח העצם של השלד או מדגימת פוחלץ ולאחר מכן הזרקה לתא ביצית של זברה, לפי אוניברסיטת קולג' בלונדון.
מקורות:
Comments