היסטוריונים וחוקרים פתרו סוף סוף תעלומה ארוכת שנים מאחורי אחד מהפלאים האדריכליים האיקוניים של אנגליה הוויקטוריאנית. התשובה? אומים וברגים פשוטים וסטנדרטיים. זה אולי לא נשמע מרגש מדי היום, אבל בשנת 1851, ההמצאה אפשרה למהנדסים לבנות את ארמון הבדולח (Crystal Palace) במהירויות שהיו בלתי נתפסות בעבר.
בעוד התערוכה הגדולה של 1851 הציגה את היכולות התעשייתיות המתקדמות והמוערכות ביותר של בריטניה על פני מספר תצוגות, גולת הכותרת של האירוע בן חמשת החודשים הגיע ללא ספק מהאדריכל ג'וזף פקסטון (Joseph Paxton). באורך של יותר מ-550 מטר, ארמון הבדולח היה המבנה הגדול בעולם באותה תקופה, והציג גג זכוכית ענק שנתמך ב-3,300 עמודי ברזל יצוק. עם זאת, במשך כמעט 175 שנים, תעלומה השאירה את ההיסטוריונים מבולבלים - כיצד יתכן שעובדיו של פקסטון השלימו את הבנייה תוך 190 ימים בלבד?
מחקר שפורסם ב-The International Journal for the History of Engineering & Technology פתר כעת את התעלומה. לדברי ג'ון גרדנר (John Gardner), פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת אנגליה רוסקין (ARU), ארמון הבדולח הסתמך על פתיל בורג מהפכני שעוצב על ידי אדם בשם ג'וזף ויטמור (Joseph Whitmore).
לפני הקונספט הסטנדרטי של ויטמור, כל בורג ואום היו ייחודיים זה לזה ללא מדידות סטנדרטיות. משמעות הדבר היא שאומים שאבדו או ברגים שבורים עלולים היו בקלות לעכב פרויקטי בנייה עד לעצירה, לפחות עד שמישהו יכין תחליפים חדשים. לאור גודלו ומורכבותו העצומים, ארמון הבדולח לבדו נזקק ל-30,000 ברגים ואומים - ובכל זאת דרישה של כל כך הרבה חלקים איכשהו לא הפריעה לבניית המבנה.
"הצורות של פתילי הברגה המשמשים במבני ארמון הבדולח לא נרשמו באף אחד מהרישומים ששרדו", כתבו גרדנר והמחבר השותף קן קיס (Ken Kiss) במאמרם. "יתר על כן, אף אחד מפתילי הברגים הנדירים הקיימים לא נמדד, תועד ופורסם, עד [עכשיו]".
הסיבה שמאחורי נדירות הברגים המקוריים היא שלאחר פירוקו בהייד פארק ובנייתו מחדש בדרום לונדון ב-1854, ארמון הבדולח נשרף ב-1936. אבל קיס, אוצר מוזיאון ארמון הבדולח, חפר את אחד מהברגים האחרונים הידועים מעמוד באתר המקורי של המבנה, וכן ממגדל מים סמוך שנבנה בזמנו כדי להפעיל את מזרקות הארמון. לאחר מכן קיס סיפק את החפצים הארכיאולוגיים הללו לגרדנר לצורך ניתוח.
גרדנר מצא את בורג העמודים של ארמון הבדולח תואם בדיוק למידות ויטוורת' (Whitworth), שנים לפני שנודעו כתקן ויטוורת' הבריטי (British Standard Whitworth - BSW), המפרט הלאומי הראשון מסוגו בעולם. לאחר השריית האום והבורג של מגדל המים בשמן, ולאחר מכן באמצעות שילוב של חום, כוח ופטיש, הוא חשף גם פתילי ברגים ניתנים למדידה שתואמים גם הם למפרטי BSW. כדי להוכיח עוד יותר את התיאוריה שלו, גרדנר ייצר ברגים חדשים לחלוטין עם פתילי BSW, שמתאימים בצורה מושלמת לאום המקורי.
על פי מחברי המחקר, אימוץ האופציה החדשה והסטנדרטית של ויטוורת' אפשרה לבנאים להשלים את המאמץ המונומנטלי בפרק זמן קצר יחסית. התוצאות נראו בסופו של דבר על ידי כשישה מיליון מבקרים בתערוכה הגדולה בין מאי לאוקטובר של 1851. אבל באשר לסיבה שהתעלמו מפרט כזה במשך עשרות שנים, גרדנר הצביע על קצב השינויים הטכנולוגיים המהפכניים באותה תקופה.
"בתקופת הוויקטוריאנית הייתה חדשנות מדהימה מסדנאות ברחבי בריטניה שעזרה לשנות את העולם", אמר גרדנר בהצהרה נלווית. "למעשה, התקדמות התרחשה בקצב כזה שפריצות דרך מסוימות אולי מעולם לא מומשו כראוי באותה תקופה, כפי שהיה במקרה הזה עם ארמון הבדולח".
כמו ארמון הבדולח עצמו, מפרט BSW המדויק אינו משמש לעתים קרובות כיום - אך מורשתו השפיעה על מספר גרסאות מודרניות שאינן מתרחקות מדי מהמידות המקוריות. באופן דומה, ארמון הבדולח, שאמנם כבר נעלם מזמן, עזר להוות השראה לארכיטקטורה מודרנית במשך עשרות שנים קדימה.
מקורות:
קטעים מ- How standard screws cracked a 173-year-old architectural mystery מאת Popular Science שנכתב ע"י: Andrew Paul.
קטעים מ- Solved: the mystery of how Victorians built Crystal Palace in just 190 days מאת the Guardian שנכתב ע"י: Donna Ferguson.
קטעים מ- New research solves Crystal Palace mystery מאת Science Daily ע"י: Anglia Ruskin University.
コメント