איך מספרי סיפורים (והטיותיהם) עיצבו את ההיסטוריה שלנו

מאת: Jonny Thomson

מקור: BigThink

במחזה "לילה ויום" ("Night and Day") של טום סטופארד, שני עיתונאים מדברים על העיתון שבו הם עובדים.

"זהו ארגון חקר עובדות אובייקטיבי", אומר אחד. האדם השני מהנהן ביודעין. "כן, אבל האם זה אובייקטיבי בעד או אובייקטיבי נגד?"

יש מעט מאוד שניתן לכנותו "אובייקטיבי" בכל הנוגע להיסטוריה. ההיסטוריה אינה עוסקת בעבר אלא בסיפורי העבר. לכל היסטוריון, מהרודוטוס ועד ניל פרגוסון, יש אג'נדה. הם בוחרים מה לכלול ומה לחתוך, מה להדגיש ומה להמעיט. אם אנחנו מחפשים עובדות - עובדות שאין עליהן עוררין, שאין להכחישן - יש לנו מעט מאד מידע על כל דבר מהתקופה שלפני המאה ה-20. ולכן אנו מסתמכים על דמיון, ניחושים ונרטיב.

היסטוריה היא סיפור, ואנחנו יודעים מי הם מספרי הסיפורים. ספרו של ריצ'רד כהן 'עושים היסטוריה: מספרי הסיפורים שעיצבו את העבר' (Making History: The Storytellers Who Shaped the Past) הוא מאמץ מרשים בן 750 עמודים לפרק את יצירת ההיסטוריה. הנה כמה מהדמויות המשפיעות ביותר של הספר: האנשים שכתבו את ההיסטוריה שלנו.

סקריפטוריום / Hans Adolf Hornemann (1866–1916)

יוון העתיקה ופרס

קיקרו כינה פעם את הרודוטוס "אבי ההיסטוריה". אולי יותר בחוכמה, פלוטרכוס כינה אותו "אבי השקרים". מהרודוטוס אנו לומדים על היוונים האנדרדוג האמיצים שמביסים את המוני הפרסים המוחצים. עם זאת, תפקידו של הרודוטוס בסיפור מלחמות יוון-פרס לא היה תיעוד היסטוריה אלא הפצת תעמולה. הוא טען שכוחות הפרסים גרמו לפשיטת רגל של ערים כאשר חלפו על פניהן, וכפי שמנסח זאת כהן, אם "המספר המדויק באופן מחשיד שלו של 5,283,220 חיילים" היה נכון, אז טור הפרסים היו משתרע ממזרח יוון ועד מערב איראן.

הרודוטוס לא היה היסטוריון בשום מובן מודרני (בן דורו, תוקידידס, עשה עבודה הרבה יותר טובה). זה יהיה נכון יותר לקרוא לו חוקר ולכנות מחדש את 'היסטוריות' כ"המסעות שלי". לטענתו, הוא היה עד לאלף אירועים מרגשים ממקור ראשון. חלקם היו סבירים, אבל אחרים כללו נמלים כורות זהב וחיות מדברות. הרודוטוס לא היה בעניין של כתיבת גיליון עובדות. 'היסטוריות' שלו היא הרפתקה משעשעת הכוללת אמונות מקומיות, פולקלור ומיתולוגיה - עם קצת היסטוריה מפוזרת בתוך ובין האגדות.

פסל של הרודוטוס בפרלמנט של וינה

תנ"ך

התנ"ך הוא סיפורו של עם בונה אומה באמצעות נרטיב ותיאולוגיה. ככזה, אם אתם מקווים לעסוק בהיסטוריה, כדאי להתייחס אליו כמקור יחיד ומוטה. ג'ון ברטון (John Barton), תאולוג מאוניברסיטת אוקספורד ומחבר הספרA History of the Bible, מתאר זאת כך: "סביר להניח שאין אפילו אפיזודה אחת בסיפור ההיסטורי של עם ישראל כפי שמסופר בברית הישנה שעליה מסכימים חוקרים מודרניים".

זה לא אומר שהתנ"ך מלא בשקרים. חלק ממנו ניתן לאמת ולבדוק עובדות בעזרת מקורות אחרים, כגון היסטוריונים פרסיים. עם זאת, הרבה, במיוחד האירועים המוקדמים יותר, לא ניתן. כפי שכהן כותב, "אין לנו ראיות חיצוניות לכך שמלכים בשם שאול, דוד או שלמה היו קיימים אי פעם - אין עקבות שארכיאולוגים יכולים לבדוק, אין אזכורים בתיעוד של אומות אחרות באזור".

עם זאת, מיקומם של סיפורים אלה בתנ"ך הפך אותם לחסינים מפני ביקורת היסטורית במשך רוב ההיסטוריה המערבית. לדוגמה, הכנסייה הקתולית החרימה את הפילוסוף היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה בשנת 1656. בין 36 מעשי העוולה שלו היה הטיעון שלו שאין לתנ"ך להיות מועדף כמקור היסטוריה יותר מכל מסמך אחר. על הפשע הנתעב הזה, הוא נותק מהחברה האזרחית ואף היו ניסיונות לפגיעה בחייו.

כנראה דיוק של שפינוזה / Barend Graat, 1666

שייקספיר

מחזותיו של שייקספיר מחולקים בדרך כלל לשלוש קטגוריות: קומדיות, טרגדיות והיסטוריות. אבל זה אבסורד לחשוב שמחזאי - אדם שתפקידו לבדר אנשים - יהפוך לפתע למופת של קפדנות היסטורית עבור שליש ממחזותיו. לשייקספיר לא הייתה מחויבות לעובדות היסטוריות יותר מאשר למל גיבסון.

נראה ששייקספיר עצמו לועג לרעיון. הוא טען שהמלך ליר, מחזה על מלך באגדה בלבד, הוא "היסטוריה כרוניקלית אמיתית" בעוד ש"אילוף הסוררת" היה "סוג של היסטוריה".

הבעיה היא שכל כך הרבה מהתיאורים המוגזמים או המומצאים לחלוטין של שייקספיר נכנסו להבנה ההיסטורית שלנו. בגלל שייקספיר, אנו מדמיינים את קלאופטרה כיפיפייה שאין לתאר, ואת מארק אנטוני כבור שיכור. הוא הציג את מלכי טיודור כאצילים, נאים, לוחמים ונפלאים (הפטרונים המלכותיים שלו הם הטיודורים) ואת ריצ'רד השלישי שתואר במשך מאות שנים כגיבן מרושע ורוצח תינוקות, והפך לדמות מאיימת במיוחד בהיסטוריה האנגלית. במובנים רבים, הוא היה המושג שמייצג את כל מה שרע, בדומה לאופן שבו היטלר משמש היום כסמל לרשע. את הדימוי הזה יצר במידה רבה ויליאם שייקספיר.

המלך ריצ'רד השלישי | טירת קרדיף

סופרים

אם מבקשים לדמיין סקוטי ארכיטיפי - גרסה מפוארת של "סקוטיות" - רוב האנשים היו חושבים על קילטים וחמת חלילים. הבעיה היא שאלו כמעט אך ורק ההמצאות מהמאה ה-19 של וולטר סקוט. מקורה של חמת החלילים במצרים, והקילטים היו תוספת חדשה. עם זאת, הנקודה היא שהם סקוטים עכשיו. סקוטלנד של סקוט חושפת נקודה חשובה: מאתיים השנים האחרונות היו פרי יצירתו של הרומן ההיסטורי.

כל כך הרבה מההבנה התרבותית שלנו לגבי תקופות היסטוריות מסוימות מגיעה מסופרים. לב טולסטוי הגדיר את המלחמות הנפוליאוניות, ויקטור הוגו את המהפכה הצרפתית. המוהיקני האחרון של ג'יימס פנימור קופר ביסס את הדעה הרווחת לגבי הילידים האמריקאים ואנשי הספר. לאחרונה, הילרי מנטל, ג'וליאן פלוז וברנרד קורנוול הגדירו כולם את ההיסטוריה. זו היסטוריה שנכתבה על ידי סופרים.

עם זאת, אל לנו לזלזל בסופר ההיסטורי. טולסטוי עשה יותר מחקר וחקירה ממקור ראשון מרוב ההיסטוריונים כשכתב את מלחמה ושלום. צ'ארלס דיקנס ביקש מחברו, תומאס קרלייל, לשלוח לו ערימות של ספרים בעת כתיבת בין שתי ערים. והילרי מנטל מסרבת לשנות כל עובדה שידועה על תקופה בהמחיזה אותה.

הכרזת הניצחון לאחר קרב לייפציג ב-18 באוקטובר 1813 / Johann Peter Kraft, 1839

לקחי ההיסטוריה

ההיסטוריה נכתבת על ידי היסטוריונים, והיסטוריונים הם אנשים. בכל פעם שאתם שומעים עובדה או נותנים לכם סטריאוטיפ, זה תמיד רעיון טוב לבדוק מאיפה זה מגיע מכיוון שהקולות שאנו מקשיבים להם והספרים שאנו קוראים יגדירו בסופו של דבר איך אנו רואים את עצמנו.

כפי שכתב ג'ורג' אורוול: "מי ששולט בעבר - שולט בעתיד. מי ששולט בהווה שולט בעבר". וכשמנהיגים עכשוויים משכתבים את ספרי ההיסטוריה והמחלוקות סביב מה עלינו ללמד את ילדינו מתמשכות, ללמוד מי כתב את ההיסטוריה שלנו ומדוע חשוב מאי פעם.