ב'היו זמנים בהוליווד' ('Once Upon a Time ... in Hollywood'), הסרט של הבמאי קוונטין טרנטינו, שחקן ופעלולן (בגילומם של ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט, בהתאמה) מוצאים את עצמם גרים בשכנות לשחקנית היפהפיה שרון טייט (מרגו רובי). זה הקיץ של 1969, ומה שאף אחת מהדמויות לא יודעת הוא שטייט וחמישה אחרים יירצחו בקרוב באכזריות על ידי בני משפחת מנסון, הכת בהנהגתו של צ'ארלס מנסון שתהפוך, עבור רבים, לסמל האולטימטיבי של הצד האפל של שנות ה-60.
בסרט של טרנטינו, מנסון וחברי המשפחה מרחפים ברקע, נוכחות מאיימת הרודפת את נוף לוס אנג'לס המשוחזרת בקפידה. הנה מדריך שמנסה להתיר את הסבך של מי, מה, היכן ומדוע.
מי היה צ'ארלס מנסון?
נולד ב-1934 לאם בגיל העשרה, צ'ארלס מנסון בילה את ילדותו ונעוריו בנדודים בין קרובי משפחה ולאחר מכן במוסדות במערב התיכון של ארה"ב. בשנות ה-20 המוקדמות שלו, הוא התחתן פעמיים וונולד לו בן. מנסון נחשב כל כך "ממוסד" בעיני הרשויות, עד שכשהשתחרר ב-1967 מבית כלא בקליפורניה, הוא שאל את הסוהר אם יוכל להישאר.
במקום זאת, מנסון היגר לברקלי ולאחר מכן לסן פרנסיסקו, ערים שהפכו מוצפות בצעירים שרצו לצאת לדרך חיים חדשה. כדמות מבוגרת יותר בקרב הקהל, הוא צבר קבוצה קטנה של חסידים (כמעט נשים בלבד) ובשנת 1968 יצא יחד עם כמה נשים חסידות ללוס אנג'לס כדי להגשים קריירה מוזיקלית, לאחר שלמד לנגן בגיטרה בכלא. כלי השכנוע של מנסון היו הקודים החברתיים המתירניים של סוף שנות ה-60, שבהם היפים שנמלטו מבתיהם התרועעו בחופשיות עם האליטה של הוליווד, והיכולת שלו לומר לאחרים את מה שהם רצו לשמוע. הוא ניצל את הכישורים הללו כדי לפתח ידידות עם דניס וילסון (Dennis Wilson), המתופף של הביץ' בויז.
באמצעות וילסון, מנסון פגש אנשים נוספים בתעשיית המוזיקה והתמקד יותר ויותר בהשגת תהילה, תוך שהוא מחזק את שליטתו בקבוצה שהפכה לימים ל"מנסון פמילי" (משפחת מנסון). כפי שתיאר זאת העיתונאי החוקר ג'ף גווין בספרו 'מנסון: חייו וזמנו של צ'ארלס מנסון', מנסון היה "האדם הלא נכון במקום הנכון בזמן הנכון".
לאחר שבני המשפחה מאחורי מעשי הרצח באוגוסט 1969 נתפסו, מנסון הועמד למשפט על רצח יחד איתם. הוא לא ביצע אף אחת מהרציחות בפועל, אבל התובע וינסנט בוגליוסי (Vincent Bugliosi) טען שהמשפחה עשתה כל מה שמנסון הורה להם לעשות - כולל רצח. כאחד מאסירי הכלא הוותיקים ביותר בקליפורניה, מנסון מת בנובמבר 2017.
מי היו החסידים הידועים כמשפחת מנסון?
בדמיונו של הציבור, "בנות מנסון", כפי שכונו, תפסו מקום כמעט כמו מנסון עצמו. רוב החברות ב"משפחת מנסון" היו נשים צעירות בסוף שנות העשרה או תחילת שנות ה-20 לחייהן, ובסוף שנות ה-60 הן לא נחשבו למשהו יוצא דופן. נשים לבנות ממעמד הביניים ברחבי ארצות הברית נסעו לערים כמו סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס, בהשראת תרבות ההיפים והמוטו "הדלק, התעורר, נשור". מנסון השתמש בנשים שבחבורתו כדי למשוך גברים נוספים להצטרף לקבוצה ולתמוך בה. כמה מהן הן אלו שפגשו לראשונה את דניס וילסון והביאו את מנסון לביתו.
מנסון והמשפחה נדדו ברחבי לוס אנג'לס, ובסופו של דבר התיישבו בחוות ספאן (Spahn Ranch), סט קולנוע ישן בעמק סן פרננדו המערבי. בספאן, מנסון הפעיל שליטה מוחלטת על הקבוצה - על פי הדיווחים נאסר על החברים להרכיב משקפי ראייה או לשאת כסף, ובספר Member of the Family: My Story of Charles Manson, Life Inside His Cult, and the Darkness That Ended the Sixties, חסידת מנסון דיאן לייק (Dianne Lake - רק בת 14 כשפגשה את מנסון) פירטה לילות ארוכים של הרצאות, שבהן מנסון הורה לאחרים בחווה לקחת LSD ולהקשיב לו מטיף על העבר, ההווה והעתיד של האנושות. חלק מהמשפחה נשארו נאמנים למנסון גם לאחר שנידון למוות (מאוחר יותר הומר למאסר עולם כאשר מדינת קליפורניה ביטלה את השימוש בעונש המוות) - ב-1975, אחת מחסידותיו המוקדמות של מנסון, לינט "צווחנית" פרום (Lynette “Squeaky” Fromme), ניסתה להתנקש בחיי הנשיא ג'רלד פורד (היה מעצור באקדחה והיא נלכדה במהירות על ידי השירות החשאי).
איך מנסון השתלב בסצנה ההוליוודית?
למנסון היו קשרים עם מספר אנשים עשירים ומשפיעים בלוס אנג'לס. דרך דניס וילסון, הוא הכיר את מפיק התקליטים טרי מלצ'ר (Terry Melcher), בנה של השחקנית דוריס דיי וחבר של הדוגמנית והשחקנית קנדיס ברגן. בשלב מסוים, בתה של השחקנית אנג'לה לאנסברי הייתה מבלה עם המשפחה, ולמרות שהיא לא הייתה חברה רשמית, היא השתמשה בכרטיסי האשראי של אמה כדי לקנות את האוכל והבגדים של המשפחה.
מלצ'ר וברגן התגוררו בבית (10050 Cielo Drive) ששרון טייט תשכור בסופו של דבר עם בעלה, הבמאי רומן פולנסקי, וגווין טוען שהבית מייצג את דחייתו של מנסון על ידי הממסד המוזיקלי - הוא חיזר אחרי מלצ'ר כפטרון, ואפילו אירח את המפיק בחוות ספאן, שם מלצ'ר הקשיב בנימוס להופעה של מנסון והמשפחה. מנסון תלה תקוות רבות בקשרים שלו עם ווילסון ומלצ'ר, והדעה הרווחת היא שברגע שהתברר ששניהם לא מתכוונים לקדם את הקריירה המוזיקלית שלו באופן משמעותי (אם כי ווילסון כן שכנע את הביץ' בויז לעבד מחדש ולהקליט גרסה של השיר "Cease to Exist" של מנסון, שהם שינו את שמו ל-"Never Learn Not to Love", והוא נחשב לפלופ), מנסון התמקד יותר ויותר באלימות.
מה היה 'Helter Skelter'?
התובע וינסנט בוגליוסי, בניסיונו המקיף להרכיב מניע לרציחות של המשפחה, נחת על האובססיה של מנסון למה שהוא כינה 'הלטר סקלטר' ('Helter Skelter' - רכבת שדים) שנלקח משיר של הביטלס באותו שם (מנסון אמר לחסידיו שהאלבום הלבן היה עדות נוספת לכך שהתיאוריות שלו לגבי סוף העולם היו נכונות), והעובדה שהמילה "Pig" נכתבה בדם על הקיר בזירת הפשע הייתה קשורה לרצועה "Piggies". 'הלטר סקלטר', במילותיו של מנסון, הייתה מלחמת הגזע הממשמשת ובאה שתביא למוות של אלפים ותאלץ את המשפחה להיעלם למערות תת-קרקעיות. שם הם ימתינו עד שיגיע זמנם להגיח החוצה ולשלוט במה שנשאר מהעולם.
בעוד מנסון חזה בתחילה כי הפשעים הראשונים יבוצעו על ידי אפרו-אמריקאים נגד לבנים, המצב הנואש של ענייניו בקיץ 1969 - שאיפותיו המוזיקליות נכשלו והקשרים ההוליוודיים שלו גוועו - הוביל אותו לשנות מיקוד ולהגיד למשפחה שאולי יצטרכו להתחיל את Helter Skelter בעצמם, ולבצע פשעים פראיים בשכונות יוקרה בניסיון להדגים לאפרו-אמריקאים כיצד יש לבצע את האלימות. ב-1974 פרסם בוגליוסי את Helter Skelter: The True Story of the Manson Murders, העבודה הגדולה הראשונה הבוחנת את משפחת מנסון וספר הפשע האמיתי הנמכר ביותר בכל הזמנים.
מי היו הקורבנות של משפחת מנסון?
בליל ה-8 באוגוסט 1969, בני משפחת מנסון טקס ווטסון (Tex Watson), פטרישיה קרנוווינקל (Patricia Krenwinkel), סוזן אטקינס (Susan Atkins) ולינדה קסאביאן (Linda Kasabian - שלימים תהפוך עדת מדינה נגד האחרים) נסעו לביתם של טייט ופולנסקי (הבמאי היה מחוץ לעיר ועבד על סרט). טייט בחודש השמיני להריונה, שהופיעה בסרט 'עמק הבובות' ('Valley of the Dolls') ב-1967 ונחשבה לאחד הכישרונות העולים המבטיחים ביותר בהוליווד, בילתה בבית עם חבריה: מעצב השיער הידוען ג'יי סברינג (Jay Sebring), יורשת חברת הקפה Folgers אביגיל פולגר (Abigail Folger) והחבר של פולגר וויטק פריקובסקי (Voytek Frykowski). לאף אחד מהם לא היה שום קשר מוחשי למנסון או למשפחה מלבד היותם פיזית בבית שאוכלס בעבר על ידי מישהו שמנסון הכיר (טרי מלצ'ר).
ב-Helter Skelter בוגליוסי כותב שעד מטעם התביעה תיאר יום במרץ 1969 שבו מנסון הגיע לבית בחיפוש אחר מלצ'ר ומצא במקום זאת את טייט במרפסת - "אין ספק שצ'ארלס מנסון ראה את שרון טייט, והיא אותו", כותב בוגליוסי. טייט וחבריה נרצחו כולם בידי ווטסון, קרנוווינקל ואטקינס, וכך גם סטיבן פארנט (Steven Parent), חבר בגיל ההתבגרות של עוזר הבית, שבמקרה יצא מהשביל כשהרוצחים הגיעו.
כבר למחרת בלילה, אותה קבוצה של בני משפחה, בתוספת לסלי ואן האוטן (Leslie van Houten) ומנסון עצמו, יצאו לבצע רציחות נוספות. הם נסעו לביתו של מנהל עסקי המכולת לנו לביאנקה (Leno LaBianca) ואשתו, רוזמרי, באזור לוס פליז (Los Feliz) בלוס אנג'לס. לביאנקה היה בלתי מוכר לחלוטין למשפחת מנסון - על פי הדיווחים חלק מחבריו היו במסיבה בשכונה. לפי בוגליוסי, הזוג לביאנקה נבחרו באקראי לאחר מספר שעות של נסיעה בשכונות היוקרתיות של לוס אנג'לס.
הראיון האחרון עם צ'ארלס מנסון
אבל, אומר ג'יימס באדי דיי (James Buddy Day), מפיק טלוויזיה של 'פשע אמיתי' ('True crime') ומחבר הספר Hippie Cult Leader: The Last Words of Charles Manson, לכל מי שהיה מעורב בפשעים הייתה תפיסה שונה במקצת על מה שקרה. תוך כדי המחקר לספר, דיי ערך ראיונות עם מנסון - שעדיין ריצה מאסר עולם - במהלך השנה שקדמה למותו של מנסון ב-19 בנובמבר 2017, בגיל 83, ולפיכך מאמינים שהוא האדם האחרון שראיין באריכות את הפושע הידוע לשמצה.
"יש כל כך הרבה אנשים מעורבים בסיפור מנסון, שאף אחד מהם לא יכול לומר מה באמת קרה. אף אחד לא קיבל החלטות עבור כל הקבוצה", הוא אומר.
אחד האנשים שהציעו לדיי גרסה של הסיפור היה, כמובן, מנסון, שטען לחפותו עד מותו. "לא היה לי שום קשר לרצח האנשים האלה", הוא אמר לדיי בשיחת טלפון. "הם ידעו שאין לי שום קשר לזה". אז הסיפור שמנסון סיפר לדיי על קיץ 1969 הוא סיפור שבו, בניגוד לסיפור 'הלטר סקלטר', תפקידו ברציחות היה קטן יחסית.
"יש סיפור שלם ברקע שאנשים לא יודעים עליו", אומר דיי, שמקווה, יותר מ-50 שנה אחרי, שיוכל להעמיד את הדברים על דיוקם. התיאוריה שדיי מתאר בספרו סובבת סביב אירועים שהיו ידועים לפני 55 שנה, אך לא מוכרים כיום כמו רצח טייט. במקום להתמקד בטינה או במסרים נסתרים, הסיפור הזה דווקא מתחיל בעסקת סמים כושלת שהתרחשה ב-1 ביולי.
הסיפור, כפי שדיי מספר אותו בספרו, הוא כזה: צ'ארלס "טקס" ווטסון היה סוחר סמים בלוס אנג'לס שחי בחוות ספאן עם מנסון וחסידיו. ווטסון גנב כסף מסוחר אחר, ברנרד קרואו. קרואו התקשר לחוות ספאן לחפש את ווטסון. צ'ארלס מנסון היה על הקו, וקרואו איים שיבוא להרוג את כולם אלא אם כן יקבל את כספו בחזרה. האיום הוביל את מנסון ללכת לדירתו של קרואו בהוליווד. שני הגברים נאבקו ומנסון ירה בבטנו של קרואו; מנסון האמין שהוא הרג את קרואו, אם כי הוא לא.
דיי מזהה את הרגע הזה כנקודת מפנה. אחר כך, כשהחשש מפני זרים ומנקמה התגבר, מנסון הזהיר את דיירי החווה שהפנתרים השחורים - קבוצה שאליה הוא האמין שקרואו שייך - עומדים לרדוף אותם.
"מנסון אמר, 'עכשיו אנחנו צריכים להסתדר בעצמנו כי הפנתרים השחורים הולכים להרוג אותנו'", אומר דיי. "בשלב הזה, למנסון יש שתי בעיות: ראשית, הוא חושש שהפנתרים השחורים ינקמו עבור סוחר הסמים שהוא מאמין שהוא רצח, ושנית, כל אחד בקבוצה יכול להלשין עליו. אז הוא בא עם אסטרטגיה שאומרת שאם כולם מוכנים לבצע את המעשים האלימים האלה, זה יקשר אותנו יחד, ואף אחד לא יכול להלשין על אף אחד".
הדינמיקה של הקבוצה השתנתה עוד יותר, כך טוענת התיאוריה הזו, כאשר מנסון הזמין את כנופיית האופנועים הידועה בשם 'סטרייט סאטאנס' ('Straight Satans') לגור בחווה, ליהנות מהחברה הנשית בתמורה להגנה על שאר הקבוצה מפני הפנתרים השחורים. כנופיית סטרייט סאטאנס לא היו היחידים שהוא הזמין לחווה מסיבה זו. אדם נוסף שהגיע באותה תקופה היה בובי בוזולייל (Bobby Beausoleil), אופנוען מתחיל שהוא הכיר דרך סצנת המוזיקה של קניון טופנגה (Topanga Canyon).
בוזולייל אמר לדייי שהוא רצה להרשים את הסטרייט סאטאנס, אז כשהם רצו סמים, הוא התנדב למצוא כאלה. הוא השיג להם קצת מסקלין שרכש מחברו גארי הינמן, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). לאחר שהסטרייט סטאנס התלוננו שהסמים גרועים, בוזולייל ניסה לקבל את כספם בחזרה; ב-25 ביולי, הוא והינמן רבו ושניהם נפצעו. קראו למנסון, והוא הגיע עם תגבורת. הוא חתך את פניו של הינמן בחרב של הקונפדרציה ונמלט מהמקום. מודאג שהינמן יתקשר למשטרה, בוזולייל דקר אותו למוות ב-27 ביולי.
לאחר מכן הוא ניסה לטשטש את העקבות: בוזולייל כתב בדם "חזרזיר פוליטי" (“Political Piggy”) על קיר ומאוחר יותר אמר למשטרה שהוא ראה את שני האנשים שהרגו את הינמן, ושהם שחורים. מרי ברונר (Mary Brunner), עוד בת משפחה לשעבר של מנסון, אמרה למשרד השריף של מחוז לוס אנג'לס בדצמבר 1969 כי בוזולייל גם צייר טביעת כף רגל שחורה של חתול על הקיר כדי להצביע על כך שהפנתרים השחורים היו אחראים לפשע.
"אני לא זוכר הרבה ממה שקרה מיד אחרי שהרגתי את גארי", אמר בוזולייל לדיי במהלך שיחות הטלפון מהכלא. (בוזולייל, שהודה ברצח, נשפט פעמיים והורשע בפעם השנייה). "היה מאמץ משותף להטעות את המשטרה ולגרום לזה להיראות כאילו מישהו אחר עשה את זה".
כשבוזולייל נעצר ב-6 באוגוסט מחוץ ללוס אנג'לס, מנסון חשש שהוא יחשוף את האמת על זירת הפשע המבויימת או על מה שקרה עם ברנרד קרואו. מנסון אמר לווטסון למצוא דרך לשמור על השקט.
מישהו בחווה הגה תוכנית לשכפל את זירת הפשע במקום אחר, כדי שהמשטרה תאמין לסיפורו של בוזולייל שרוצחו של הינמן היה עדיין חופשי. נבחר מקום: בית ב-Cielo Drive, כנראה אחד שווטסון הכיר כי הוא הלך למסיבה שמלצ'ר ערך שם. ב-8 באוגוסט, ווטסון ושלוש בנות מממשפחת מנסון הגיעו אל הבית, חמישה אנשים נרצחו שם, "חזיר" נכתב בדם על קיר. האקדח שמנסון השתמש בו כדי לירות בקרואו היה אותו אקדח בו ווטסון השתמש באותו לילה.
ב-10 באוגוסט הם פגעו שוב, הפעם עם מנסון שהצטרף לקבוצה בביתם של לנו ורוזמרי לביאנקה. ווטסון דקר את לנו, והוא, קרנוווינקל ובת משפחת מנסון נוספת בשם לסלי ואן האוטן דקרו את רוזמרי. התיאוריה של דיי היא שמנסון אולי רצה כסף מלנו, בעל רשת מכולות שאהב להמר, כדי לשלם לסטרייט סאטאנס, שעדיין כעסו וחיכו לקבל את כספם בחזרה עבור המסקלין הרע.
כמה חודשים לאחר מציאת גופתה של טייט ב-9 באוגוסט 1969, צ'ארלס מנסון וכמה מחסידיו נעצרו בחשד לגניבת רכב. אחת מבנות משפחת מנסון המעורבות, סוזן אטקינס, אמרה לחבריה לתא שגניבה אינה גבול הפשעים שלהם, וההודאה הובילה את הרשויות לחבר את הקבוצה לרציחות.
לכן, בעוד כלי תקשורת דיווחו שמנסון הורה על הרציחות, וזה היה גם ציר הזמן שיצא מהמשפט, הגרסה של מנסון עצמו הייתה שהחסידים שלו תזמרו את כל העניין, והוא היה מעורב רק בצורה פסיבית.
ב-25 בינואר 1971 הורשעו מנסון, סוזן אטקינס, פטרישיה קרנוינקל ולסלי ואן האוטן. מאוחר יותר הם נידונו למוות, אך גזרי הדין הללו שונו למאסר עולם לאחר שקליפורניה אסרה זמנית על עונש מוות בשנת 1972. מאוחר יותר באותה שנה, הורשע ווטסון ברציחות טייט, ומנסון הורשע גם ברציחות של גארי הינמן ודונלד שיי, פעלולן הוליוודי שנהרג בחוות ספאן בסוף אוגוסט 1969. לינדה קסאביאן קיבלה חסינות על מסירת העדות. ווטסון, בוזולייל ואן האוטן עדיין בחיים ונמצאים בכלא. ויש עוד כמה בני משפחת מנסון שלא היו מעורבים ברציחות של טייט-לאביאנקה, אבל שוחחו עם העיתונות ועשו סרטים דוקומנטריים על החיים בחווה.
אז עם כל הזמן הזה שדיבר עם צ'רלס מנסון, מה דיי מאמין שקרה בפועל? הוא אומר שהוא חושב שהגרסה של מנסון סבירה יותר, אבל הוא לא מסכים עם תחושתו של מנהיג הכת שסיפור עסקת הסמים מזכה. "אני חושב שאין ספק שמנסון אשם ברציחות האלה, גם אם לא בכולן", אומר דיי. "הרציחות לא היו מתרחשות בלעדיו".
מדוע מנסון עדיין נזכר באופן כל כך רחב?
האופי האכזרי של הרציחות שביצעה משפחת מנסון, בנוסף לעובדה שחלק מהקורבנות היו מפורסמים, נגע בכמה מהפחדים העמוקים ביותר של הנפש האמריקאית - הרעיון שאולי אינך בטוח בבית, למשל, והרעיון שאפילו 'בנות טובות' רחוקות רק מספר צעדים מביצוע פשעים שאין לתאר. הם גם ביססו את הרעיון בתרבות הפופולרית שתנועת האהבה החופשית של שנות ה-60 לא הייתה חופשית כלל. זהו סנטימנט שנחקר עוד יותר בספר Creepy Crawling: Charles Manson and the Many Lives of America's Most Infamous Family של ג'פרי מלניק (Jeffrey Melnick), שבו מלניק, פרופסור למחקרים אמריקאים באוניברסיטת מסצ'וסטס, בוסטון, בוחן את ההשפעה התרבותית ארוכת הטווח של משפחת מנסון . ב"אלבום הלבן", מסה המופיעה באוסף על שם אלבום הביטלס, ג'ואן דידיון משתמשת ברציחות כדי לטעון ששנות ה-60 למעשה הסתיימו - "הפרנויה", היא כתבה, התגשמה.
מקורות:
קטעים מ- What You Need to Know About the Manson Family Murders מאת SmithsonianMag שנכתב ע"י: Angela Serratore.
קטעים מ- Manson Family murders: The terrifying story in pictures מאת CBS News שנכתב ע"י: Joal Ryan.
קטעים מ- Why Did the Manson Family Kill Sharon Tate מאת Time שנכתב ע"י: Olivia B. Waxman.
Comments