איש בשר החתולים: כיצד האכילו את חתולי לונדון הוויקטוריאנית
- גור זיו
- 13 במרץ
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 21 במרץ
כאשר חתולים התפתחו מציידי חולדות פראיים לחיות מחמד אהובות בתקופה הוויקטוריאנית, כלכלה חדשה של מזון לחיות מחמד צמחה מתוך עגלותיהם של מי שכונו "אנשי בשר החתולים". קת'רין יוז (Kathryn Hughes) חוקרת את חייהם של הסוחרים הנודדים הללו, את הקשר שלהם לאחת מקורבנות ג'ק המרטש, ואת המשתה שנערך לכבודם - בו כיהן כיו"ר לא אחר מאשר לואיס וויין.
ב-10 בינואר 1901, שניים-עשר ימים בלבד לפני שהמלכה ויקטוריה עשתה את הבלתי יאומן ונפטרה, 250 אנשי בשר חתולים התכנסו לארוחת ערב חגיגית במסעדה בהולבורן, בשולי מרכז לונדון. איש בשר חתולים היה סוחר נודד שדחף עגלה עמוסה באיברים פנימיים זולים ובשר סוסים ברחובות המגורים, תוך שהוא קורא קריאה שנשמעה כ"קא-דו-מי!" (“!CA-DOE-MEE”). לפעמים הוא עצר ליד בית ומסר חבילה שהוזמנה מראש, לרוב חתיכות בשר שהושחלו על שיפוד ארוך. במקביל, קריאתו הייתה האות לדיירי הבתים ולמשרתים לצאת אל המדרכה ולרכוש את מזון חיות המחמד שלהם ישירות מן העגלה. למרות שחתולים היו אמורים לצוד את מזונם על ידי ציד מכרסמים במטבחים, בעלי חתולים עירוניים החלו להפריש חלק מהתקציב המשפחתי לתוספת מזון עבור חיות המחמד שלהם.
תוך דקות מרגע שהחל איש בשר החתולים את מסלולו, עגלתו הייתה מוקפת בחתולים - חלקם דיירי בתים קבועים, אחרים היו חתולי רחוב אך עדיין קיוו להשיג פיסת בשר. אמנם נפוצו בדיחות רבות על כך שאנשי בשר החתולים מוכרים את הבשר הקשוח ביותר שהם יכולים להשיג, אך למעשה רבים מהם היו ידועים בליבם הרחום. לא היה זה נדיר לראותם מחלקים שאריות לחתולי רחוב רעבים שהסתובבו סביב קרסוליהם. הם היו השומרים והידידים המיוחדים של החתולים. לעיתים אף חוללו ניסים: לא פחות מהדוכסית של בדפורד (Duchess of Bedford) אימצה חתול רחוב שהציל איש בשר החתולים המקומי שלה.
באמצע תקופת שלטונה של ויקטוריה, איש בשר החתולים - בסינרו הכחול, כובעו השחור המבריק ומכנסי הקורדרוי שלו - הפך לנושא אהוב על עיתונאים בעלי נטייה אנתרופולוגית. הנרי מייהיו (Henry Mayhew), בספרו עבודת לונדון והעניים בלונדון (1851 - London Labour and the London Poor), מתעד לעומק את עולמם של הסוחרים הללו, שהיה גלוי לעין אך נותר מסתורי. לפי מחקרו, בלונדון פעלו כאלף אנשי בשר חתולים שסיפקו מזון לכ-300,000 חתולים - ממוצע של חתול אחד לכל בית, בהתחשב במספרם הגבוה של חתולי רחוב וחתולים ביתיים. זה אולי נשמע משתלם, אך כאשר חקר מייהיו את פרטי עבודתם, התגלה סיפור של עבודה מפרכת. אחד הסוחרים סיפר לו שהוא גומע לא פחות מ-50 ולעיתים אף 70 ק"מ ברחובות מדי יום.
השכונות המשתלמות ביותר לעסקי המזון לחתולים היו בקרב בעלי מלאכה, פועלים ומכונאים. עגלוני המרכבות באורוות שמאחורי הכיכרות היו לקוחות נאמנים במיוחד. "העבודה שם מרוכזת", סיפר לו אחד הסוחרים. "רווקות זקנות, לעומת זאת, הן לקוחות גרועות - למרות שהן נפוצות מאד. הן מתמקחות כל כך הרבה שקשה להתפרנס מהעסק. הן ישלמו חצי פני וישכחו לשלם את השאר לאחר יומיים". כרגיל, "נשים עם חתולים" היו אשמות בפגיעה בקפיטליזם ובאנשים ששירתו אותו.
בעשורים הבאים, כשהמגזינים החלו לפרסם מאמרים על אנשי בשר החתולים, צצו עוד פרטים על חייהם. לרוב הם נחשבו מכובדים, אך דורגו נמוך יחסית בהיררכיה החברתית. חלקם נולדו לתוך המקצוע, בעוד שאחרים פנו אליו לאחר שהקריירות הקודמות שלהם כשלו. לא היה נדיר למצוא קצבים שפשטו רגל ואיבדו את חנותם, או צַבָּעים של כרכרות שבריאותם נהרסה משאיפת אדי הצבע הרעילים. לקראת סוף המאה ה-19, נשים - לרוב אלמנות - נכנסו גם הן למקצוע, חלקן מכרו בשר חתולים מתוך עגלות תינוק ישנות שהוסבו לדוכנים ניידים.
אנשי בשר חתולים שהצליחו להימנע משתייה מופרזת הצליחו לחסוך מעט כסף ולהוביל חיים יציבים, וחלקם אף שימשו מורים בבתי ספר של יום ראשון. הייתה היררכיה ברורה בנוגע ל"מסלולים" בהם הורשו לפעול, וכל מי שניסה לחדור לשטח של אחר הסתכן בצרות. מסלולים רווחיים במיוחד נמכרו לעיתים במודעות קטנות בעיתונים מקומיים. הסכנות המקצועיות כללו מתקפות מצד כלבי רחוב רעבים, או - במקרה שבו העגלה התהפכה - התבוננות חסרת אונים בחתולים שהתנפלו על הסחורה, תוך שהם מביעים חוסר רצון מוחלט לשלם עליה.
תסריט הסיוט הזה, שבו חתולים ביתיים הופכים ללהקה של אריות מורעבים, חשף שורה של אסוציאציות מקבריות הקשורות למסחר בבשר החתולים, שלא נעלמו מעולם לחלוטין. השאלה הראשונה והחשובה ביותר הייתה: האם אנשי בשר החתולים מכרו בשר של חתולים או בשר לחתולים? הבלבול הזה הספיק כדי להדיר שינה מעיניהם של ילדים ויקטוריאניים רבים, שדמיינו כיצד חתולי רחוב - ואפילו חיות המחמד האהובות עליהם - עלולים למצוא את דרכם לשולחן האוכל המשפחתי, מחופשים לתבשיל לנקשייר מסורתי. הורים הגיוניים ושמרטפים עשו כמיטב יכולתם להרגיע את הפחדים הללו, אך במעמקי מוחם תהו על הכתבות האחרונות בעיתונים, שתיארו מקרים שבהם אכן נמצא בשר חתולים בתזונתם של בני אדם.
המקרה הידוע ביותר התרחש בשנת 1871, אותה שנה שבה החתולים המפונקים ביותר בבריטניה הברישו את שפמם לקראת תערוכת החתולים הראשונה בארמון הקריסטל. באותו זמן ממש, מעבר לתעלה, אספקת המזון בפריז הלכה והתדלדלה בצורה מסוכנת בשל המצור שהטילה גרמניה על העיר בחודשים האחרונים של מלחמת צרפת-פרוסיה. כשהם נואשים למקורות חלבון חדשים, החלו השפים הפריזאיים להכניס לתפריטם באופן קבוע בשר חתולים, כלבים וחולדות. בלילה שלפני כניעת העיר, מר וושבורן משגרירות ארצות הברית סעד במסעדה יוקרתית ודיווח כי המנה השנייה שהוגשה לו הייתה "ראגו חתולים" הגון לחלוטין.
לבריטים, שנחשבו לשומרי המוסר הקולינרי, הידיעה הייתה מזעזעת אך צפויה. אחרי הכול, זה היה בדיוק מסוג המנהגים שהצרפתים, עם טעמם "המטונף" בבשר סוסים וצפרדעים, היו עשויים לאמץ. התגובה ההולמת היחידה הייתה לפצות כל חתול ששרד והצליח להגיע לחופי בריטניה. שנתיים בלבד לאחר מכן, ב-1873, העיתונים היו מלאים בדיווחים על חתול מנומר שהשתתף בתערוכת החתולים הפופולרית בבירמינגהם. לחתול המתמודד הייתה ביוגרפיה מרגשת שבעליו קיוו כי תזכה אותו בנקודות חמלה: אמו נאכלה במהלך המצור על פריז. למרבה הצער, הסיפור לא הצליח לרכך את לב השופטים, והיתום לא זכה בשום פרס.
דווקא בוויטצ'אפל - אזור בלונדון ששימש לעיתים קרובות כדוגמה לכל מזרח העיר - התגלתה תזכורת מצמררת לכך שההבחנה בין בשר חתולים לבשר אדם הייתה שבירה למדי. ב-8 בספטמבר 1888, נמצאה אנני צ'פמן (Annie Chapman), אישה אלכוהוליסטית בגיל העמידה שהתפרנסה מעבודת סריגה, מכירת פרחים וזנות מזדמנת, כשהיא נרצחה ובותרה על המדרגות האחוריות של בית ברחוב הנברי.
החדר הקדמי של הבית במספר 29 שימש כחנות לבשר חתולים. מהמקום הזה מכרה הארייט הארדימן, בת 51, בשר סוסים לחיות מחמד שזכו לכך שבעליהם יכלו להרשות לעצמם לקנות להן מזון. הארדימן הגיעה ממשפחה של אנשי בשר חתולים, והיא גידלה את בנה בן ה-16 להיכנס למסחר. מדי בוקר, יצא ג'יימס הארדימן הצעיר למסלולו כשהוא דוחף עגלה עמוסה בשר.
אנני צ'פמן נחשבת בדרך כלל לקורבן השני של ג'ק המרטש - המאפיינים של הפשעים שלו היו ברורים במקרה שלה. בחקירת המקרה, התגלה כי בטנה של צ'פמן בותרה לחלוטין: חלק מבשרה הונח על כתפה השמאלית, בעוד חלק נוסף של עור ומעיים הונח מעל כתפה הימנית. הרופא שהעיד ציין כי הפגיעות היו יכולות להיגרם מסכין כירורגית, אך באותה מידה גם מסכין של קצב. הצירוף המצמרר של קרביה החשופים של צ'פמן ומיקום הרצח בתוך חנות למכירת בשר חתולים הספיק כדי למנוע שינה גם מעיניהם של מבוגרים ויקטוריאניים - לא כל שכן מילדיהם.
שבע-עשרה שנים לאחר שכתב הנרי מייהיו על המסחר בבשר חתולים ב-1851, תיאר צ'ארלס דיקנס כיצד הסוחרים הללו קיבלו את מלאי הבשר שלהם. במגזין השבועי שלו, All the Year Round, פרסם דיקנס תיאור של ביקור בבית מטבחיים במרכז לונדון, שבו נערך מדי חצות טקס קבוע של שחיטת סוסים. המאמר הופיע בעילום שם, אך יש סיכוי גבוה שהסופר עצמו כתב אותו - בילדותו, נמשך דיקנס לנוכחותם המיתית של אנשי בשר החתולים.
בליל הביקור המתועד, המתינו להמתה כשלושה תריסר סוסים קשישים או חולים, שנועדו להימום, לשחיטה, לפשיטת עורם, לעיבוד ולבישול. החוק אסר על ביצוע העבודה בשעות הקטנות של הלילה, אך כפי שהסביר בעל בית המטבחיים העליז, מר פוטלר, לכתב המגזין: "החתולים הלונדוניים מפונקים כל כך, שהם לא אוהבים בשר סוסים שהומתו בלילה הקודם". לאחר שהבשר נחתך לחתיכות נוחות לנשיאה, הוא נערם בעגלה קלה, ובשעה 6 בבוקר יצא מר פוטלר לספק את ההזמנות לכ-40 הסוחרים שביקשו "מאה וחצי" (“undred and a arf”) או "חצי מאה ושלושה פני" (“arf a undred . . . and three penn’orth”). אנשי בשר החתולים בילו כשעה בהשחלת הנתחים לשיפודים מעץ, במנות שנעו מנשנוש של חצי פני ועד סעודה של שלושה פני. בשעה 8 בבוקר, עגלותיהם העמוסות יצאו לדרכן ברחובות העיר.
הארוחה שנערכה ב-10 בינואר 1901 הייתה מחווה של הכרת תודה למוכרי הבשר הצנועים. מודעה שפורסמה בעיתון The Morning Post הודיעה כי "כל מי שמעוניין להמליץ על איש בשר חתולים מסוים יקבל כרטיס לאירוע, בתנאי שיעביר תרומה של שני שילינגים למזכיר הפרסום". המארגנים היו מגזין Our Cats, ויו"ר האירוע היה לא אחר מאשר לואי וויין - המאייר הנודע שיצר "סגנון חתולי שלם", כפי שתיאר אותו ה.ג. וולס - שהסכים לתת את פנייתו בתפקידו כנשיא הוועדה של מועדון החתולים הלאומי (NCC).
האירוע התברר כהצלחה מסחררת, עם 400 חברים נדיבים מהציבור שהתחרו על 250 כרטיסים בלבד, שכל אחד מהם הבטיח מקום לשולחן עבור איש בשר החתולים המקומי שלהם. על פי כתב The Morning Post, האווירה באותו ערב הייתה תוססת במיוחד. מאתיים וחמישים אנשי בשר חתולים, בלבושם הטוב ביותר, התיישבו סביב שולחנות ארוכים וקיבלו בברכה את הופעתם של המרק, צלי הבקר ורגלי הכבש המבושלות בקריאות ממושכות של "מי-אט!" ("!Mee-att"), הדהוד מוכר לקריאותיהם ברחובות.
בשלב מסוים במהלך הארוחה, הדוכסית של בדפורד לקחה חלק פעיל והעניקה סיוע יקר ערך בכך שעברה בין האורחים וחילקה נבטי בריסל. הוד מעלתה נשאה גם נאום קצר שבו הפצירה באורחים לדווח על כל חתול שלדעתם עובר התעללות מאחורי דלתות סגורות ולנסות להציל אותו. הבידור בערב סופק על ידי המוזיקאית הקלאסית נטליה ינוטה (Natalia Janotha), שהגיעה לאירוע מלווה הן בכינור שלה והן בחתול שלה.
לאחר הארוחה, לואי וויין הקיש בבקבוק סודה על השולחן כדי להשתיק את הקהל ונשא כמה מילים. הוא הדגיש כי הכינוס הזה "אינו אירוע צדקה, אלא מפגש של אוהבי חתולים, שהתכנסו כאן כחברים". הוא הודה במיוחד לאנשי בשר החתולים על כך שהם נוהגים דרך קבע להגניב שאריות מזון לחתולי רחוב רעבים.
כדי להמחיש עד כמה עלה מעמדו החברתי של עיסוק זה, נשלחה מכתב מהנסיכה מוויילס, שנקרא בקול בפני הנוכחים, ובו היא הביעה את צערה על כך שלא יכלה להשתתף באירוע. למען האמת, ככל הנראה היו לה עניינים דחופים יותר לטפל בהם - תוך שבועיים היא עתידה הייתה להפוך למלכת הממלכה המאוחדת והדומיניונים הבריטיים, וכן לקיסרית הודו.
מאת: Kathryn Hughes
מקור: PublicDomainReview
Comentarios