אלים מוזרים - "ספר הארורים" מאת צ'ארלס פורט
- גור זיו
- לפני 29 דקות
- זמן קריאה 10 דקות
גשמי דם וצפרדעים, היעלמויות מסתוריות, עצמים לא מוסברים בשמים - אלו היו התופעות החריגות שריתקו את צ'ארלס פורט בספרו "ספר הארורים". "מתוך כל חמישה אנשים שיקראו את הספר הזה", כתב מבקר אחד, "ארבעה ישתגעו". ג'ושוע בלו בוס חוקר את חייו המוקדמים של פורט, כתבי היד הבלתי גמורים שלו ("X", "Y"), והמוניזם הפילוסופי שעיצב את מחקריו.
ב-6 באוגוסט 1874, באולבני, ניו יורק, נולד צ'ארלס הוי פורט (Charles Hoy Fort) למשפחה אמידה אך בנסיבות קשות. אמו, אגנס הוי, נפטרה לפני שמלאו לו חמש שנים, והותירה אותו - כונה "טודי" - ואת שני אחיו הצעירים יתומים מאם, תחת חסותו של אביהם, צ'ארלס נלסון פורט. האב היה נוקשה ואלים פיזית; הוא היה דמות רודנית שהכניעה את בניו לצייתנות, אך לא עוררה בהם כבוד או אהבה. טודי הצעיר פיתח אופי מרדני כבר מילדות, אולי כתוצאה מהדיכוי שחווה בביתו, והמרדנות הזו התפתחה לספקנות כלפי כל צורה של סמכות.
הוא דחה את הדת ואת הלימודים בבית הספר. במקביל, הוא פיתח אובססיה לאיסוף, תכונה שתאפיין את חייו הבוגרים. פורט עזב את התיכון ועבר לברוקלין, שם עבד כעיתונאי - כפי שעשה גם באולבני. בשנת 1893, ירש סכום קטן ויצא למסע של 50,000 קילומטרים שנמשך שלוש שנים. "כל זאת כדי לצבור ניסיון ולהכיר את החיים", כתב. ב-1896 חלה ונאלץ לשוב לברוקלין. הוא חידש את הקשר עם אנני פילינג, מכרה מילדותו באולבני, והיא טיפלה בו עד שהחלים. הם נישאו באוקטובר. השניים נאבקו כלכלית; אנני עבדה ככובסת, ופורט נאלץ לשטוף כלים לפרנסתו.
כשהצטמצם עולמו הפיזי, נפתחו בפניו ממדים מטאפיזיים ודמיוניים. בתקופה זו, כך טען, פגש את אלוהיו. ארבעת האלים הללו, אשר קיבלו שמות בכתביו, הפכו לכוחות המניעים שלו. לדבריו, הם פעלו בצורה "אורתוגנטית", עם מטרה נסתרת, ועיצבו אותו מחדש מהבן המורד של חנווני באולבני ל"ילד הרע של המדע". הוא כינה אותם בשמות: דקומפוזישן (Decomposition), אמורפה (Amorpha), סינתטיקוס (Syntheticus) ואקיולייזשיין (Equalization). ייתכן שהפנתאון הזה היה מעין בדיחה פרטית, אבל אם כך, השקר הפך לאמת מסוימת. דקומפוזישן, כך כתב, היה האל השולט ישירות בעולם - "הקיום הרקוב להפליא שלנו". איזו מטאפורה טובה יותר לחיים של עמל וחלומות שלא מומשו?
בתוך המצוקה הכלכלית, החל פורט לשרבט סיפורים קצרים, וב-1905 הצליח לפרוץ לשוק כתבי העת עם סיפורים ריאליסטיים על חיי העוני במנהטן. תיאודור דרייזר, אז עורך בבית ההוצאה לאור Street & Smith, התרשם מאד: "הם הסיפורים ההומוריסטיים הטובים ביותר שראיתי באמריקה", אמר. דרייזר הפך לפטרון שלו, רכש סיפורים, הציע ביקורות ועודד אותו להמשיך. הוא אף סייע לפרסם את הרומן של פורט The Outcast Manufacturers בשנת 1909. כעבור כמה שנים, ירושה נוספת שיפרה את מצבם הכלכלי של בני הזוג פורט, ושחררה אותם מהצורך לעבוד. פורט ייחס את השינוי הזה להגעתה של האלה אמורפה, ששלטה על הסדר והארגון. אך המצב החדש עורר בו משבר - הוא ראה עצמו בוהמיין, אך אנני דרשה נוחות: דירות גדולות יותר, שירותים בבית, שכנים מכובדים יותר - מותרות בורגניות שהוא תיעב.
במידה מסוימת, פורט רצה את סוג החיים שחי דרייזר - חיים גדולים, נועזים ונטולי רסן. כתיבתו של דרייזר חשפה וקטלה את המערכות החברתיות והדתיות שהביאו למצוקתם של העניים והמהגרים. הרומן שלו Sister Carrie זיכה אותו במעמד של גאון ספרותי, ושבחיו הושמעו על ידי המבקר המשפיע ה. ל. מנקן. בעקבות הצלחתו הגיעו בזה אחר זה רומנים נוספים, מאמרים, מחזות ושירים. דרייזר נע בסביבת חוגי הספרות, התמקם בכפר גריניץ' ואימץ דעות רדיקליות. בשנת 1915, הרומן שלו The Genius, שעיבד באופן בדיוני את חורבן נישואיו ואת בגידותיו הרבות, עורר את זעמם של שמרנים מוסריים, עד שנאסר לפרסום. פורט אמר לדרייזר כי הוא משתוקק לאותו סוג של פרסום שערורייתי. בעולם שנשלט על ידי פירוק והתפוררות, חשב, יש להתענג על הדקדנטיות.
פורט ידע שהכתיבה שלו, מאז הופעתה של אמורפה, לא תגרום לסערה ציבורית כמו זו של דרייזר. היא הפכה יותר ויותר מופשטת. הוא לא הצליח לכתוב רומן שני, וכעת, מששוחרר מהצורך למכור סיפורים קצרים, בילה את ימיו בספרייה, משוטט ללא סוף בין תחומי הידע של "כל האמנויות והמדעים", עד שהתיש את עיניו, עפרונותיו ורגליו, תוך שהוא רושם הערות על כל דבר - מאבולוציה ועד חשבון דיפרנציאלי. את כל אלה ניצל כדי לתמוך בתיאוריה שפיתח: "שהכול הוא אחד; שכל התופעות נשלטות על ידי אותו חוק". או, כפי שהציג זאת בספר שהתפתח מתוך ההערות הללו:
"אבל אנו מבטאים את הרעיון שאין באמת הבדלים מוחלטים: שכל הדברים דומים לעכבר ולחרק בתוך ליבה של גבינה. עכבר וחרק - אין שני דברים שיכולים להיראות שונים יותר זה מזה. הם שם שבוע, או שהם נשארים שם חודש: בסופו של דבר, שניהם אינם אלא התמרות שונות של אותה גבינה. אני סבור שכולנו חרקים ועכברים, ושאיננו אלא ביטויים שונים של גבינה מקיפה וכוללת".
פורט הפך למוניסט, ותורתו שיקפה את מה שפילוסופים מכנים מוניזם של הקיום: רק היקום עצמו קיים, וכל האובייקטים הנפוצים בחיים אינם אלא חלקים ממנו. במובן יסודי, הם אינם אמיתיים. הוא שיחק עם הרעיון הזה באחד מסיפוריו, רומן מדעי על תא דם אנושי שמגלה שהוא חלק ממערכת עצומה ומקושרת, בדיוק כפי שהאדם שבתוכו הוא חי הוא חלק מסדר קוסמי רחב יותר. הלימפוציט החריג נתקל בהתנגדות מצד התאים השמרניים שסביבו. פורט העניק לסיפור את הכותרת "תא מהפכני" (A Radical Corpuscle). הוא ראה בעצמו מהפכן גם כן, מזדהה עם פורצי הדרך האחרים של תקופתו, שהציגו פילוסופיות דומות.
עם הזמן, הקריאה של פורט התרחבה מהידוע אל הבלתי ידוע, מהממוסד אל מחוץ למסגרת החוקיות. הוא המשיך לגלות אנומליות - דיווחים על גשם של צפרדעים, היעלמויות מסתוריות, חפצים מבלבלים בשמים. תופעות אלו ריתקו אותו, והוא החל לרשום עליהן הערות, מוטרד ממשמעותן. פורט הניח בצד את הכתיבה הספרותית והתמקד כעת בטבע הקיום עצמו. "אני רואה את כל זה כהתפתלות", אמר, "מעבר הדרגתי מכותב סיפורים למעין מטפיזיקאי". הוא סידר את עשרות אלפי הפתקים שצבר בדירתו לפי כאלף ושלוש מאות קטגוריות שונות. בהיותו מונע על ידי רעיון של "אורתוגנטיקה" (Orthogenesis) - תפיסה שהתפתחות רעיונות היא הכרחית ובלתי נמנעת - הוא פנה בנובמבר 1915 למלאכת הסינתזה של רשימותיו, מגבש את מחשבותיו על האנומליות שאסף.
תחת השפעת האל השלישי שלו, סינתטיקוס, הקדיש פורט את ששת החודשים הבאים לכתיבת ספר חדש. כתב היד אבד, אך הביוגרפים שלו הצליחו לשחזר את עיקרי טענותיו. פורט הציע שהקיום כולו מאורגן על ידי כוח בלתי נודע, שאותו כינה "X" - כוח שיצר את כל הדברים: "אותך, אותי, את כל בעלי החיים, הצמחים, את הארץ ומלואה, יופייה, גיוונה ומוזרותה", כפי שתיאר זאת דרייזר.
פורט טען ש-"X" נשלח לכדור הארץ על ידי ישות ממאדים, אם כי מסיבות לא ידועות. לרוב היה הכוח הזה בלתי נראה, ותפקודו פורש בטעות כ"חוקי טבע" או "רצון חופשי". אולם, באמצעות חקר האנומליות, האמין פורט שהוא יכול לזהות את נוכחותו של "X", ולהעלות השערות לגבי קיומה של קרן מסתורית שמפעילה אותו. בכתיבה שנפרשה על פני מאה אלף מילים, פירש פורט מחדש את ההיסטוריה האנושית לאור הכוח הזה. הוא התקדם לכיוון ז'אנר חדש של כתיבה, מהפכני כמו זה של דרייזר, אך פחות בוטה.
מ-"X" המשיך פורט ל-"Y", כאשר הביטחון הכלכלי החדש שלו איפשר לו להיות פרודוקטיבי - ימים שלמים בספרייה, ערבים של מיון פתקיו ורישומיו, כתיבה, ואז ארוחה פשוטה אך משביעה שהכינה אשתו אנני. את הלילה היו חותמים בטיול קצר, סרט, וחטיף לילי של גבינה ובירה. פורט טען ש-"Y" היה משלים ל-"X". למרות שהשחזור של כתב היד הזה פחות ברור והשרידים ממנו מקוטעים יותר, נראה כי "Y" היה קשור למקום מסתורי שפורט כינה "Y-land", אי-שם ליד הקוטב הצפוני. פורט סבר כי ניסיונות של חוקרים להגיע לאזור הארקטי העצום והקשה למעבר יביאו עידן חדש. הוא טען כי המין האנושי ותושבי Y-land יתאחדו, ושילובם ינטרל את כוחו של "X". התוצאה לא תהיה רצון חופשי, אלא מצב של נירוונה מוחלטת.
ההגות של פורט השפיעה באופן מיידי על דרייזר. כמו פורט, גם דרייזר לא האמין ברצון חופשי - הדמויות בספריו מונעות על ידי דחפים בסיסיים ותגובות ביוכימיות. אך למרות כל החומרנות שבכתביו, הוא עדיין ייחל לגלות ממד טרנסצנדנטי, מקור של משמעות עליונה, כזה שיהיה מועשר ומרומם, בשונה מהדת הנוקשה שבה גדל בילדותו. האלים האורתוגנטיים של פורט עזרו לו לפתור את הדילמה הזו, לחבר בין הגשמי לרוחני:
"פעם האמנתי, למשל, שהטבע הוא כוח עיוור ומועד, או צירוף של כוחות, שאינו יודע דבר על עצמו או על יעדו. הגעתי למסקנה הזו בעיקר מתוך חוסר האינטליגנציה המגושם (יחסית) של בני האדם ושל כל היצורים החשים. אולם בשנים האחרונות נטיתי לחשוב בדיוק להפך, כלומר, שהטבע אינו חסר תבונה, אלא פשוט נסתר מעינינו בשל תחכומו העצום וכושר ההבנה המוגבל מאד שלנו".
דרייזר הגיע למסקנה כי קיים כוח - "אורתוגנזה אונטוגנטית" ("Ontogenetic Orthogenesis”) - המניע את המציאות לעבר מטרה נעלה כלשהי, גם אם אינה ידועה. דרייזר המחיש נושאים אלה בזוג מחזות, The Dream ו-Phantasmagoria, ששניהם מציגים את הקיום כחלום האלים, וכך שילב את הריאליזם שלו עם תפיסת הטרנסצנדנטיות - האנושות נטולת רצון חופשי, אך עדיין נתונה בידיהם של כוחות אלוהיים. משוכנע כי "X" היה "אחד הספרים הגדולים ביותר שאי פעם קראתי", דרייזר לקח על עצמו את המשימה להוציאו לאור. הוא הציע את "X", ולאחר מכן את "X" ו-"Y", לעורכים, למוציאים לאור, ואפילו לאולפן קולנוע - אך ללא הצלחה.
בינתיים, פורט היה טרוד במחשבות. הוא התנדנד בין חשש שהאלים שלו נטשו אותו לבין דאגה שמא הם, או כוח קוסמי קשור, מונעים את פרסום כתבי היד שלו. הוא דאג, אך לעת עתה, לא היה מוכן לוותר. בדצמבר 1916 החליט על הפרויקט הבא שלו: "מחקר על—דברים נסתרים, אתם יודעים - דברים שנקראו נשמות או רוחות" (“a study of—occult things you know - things that have been called souls or spirits”). עם זאת, בניית הספר התבררה כמשימה קשה. בסוף כל יום, לאחר שעות של מחקר בספרייה, הוא לא הצליח להביא את עצמו לכתוב. הוא לא היה בטוח כיצד ליישם את "סוג השכל שיש לי" על הנושא. "המחשבה שלי היא גסה וצינית יותר מאלו שחקרו תופעות כאלה בעבר", הודה, "ובנוסף יש לה תכונות אחרות ועמדה שונה כלפי מה שמכונה השיטה המדעית". הוא כינה את הספר הזה "Z".
במהלך השנים הבאות, פורט עיבד את כתב היד והפך אותו ל"ספר הארורים" ("The Book of the Damned"). מעבר לשבירת הדפוס האלפביתי של כותרותיו הקודמות, הוא הציג את החומר שלו באופן חדשני. מרבית הספר מורכב מדיווחים מוזרים שאסף - במיוחד סיפורים על דברים שנפלו מהשמיים - השזורים בביקורת חריפה על הגיאומטריה האוקלידית, תורת האבולוציה של דרווין, מכניקת ניוטון וגיאולוגיה. למרות שהספר נראה במבט ראשון כאוסף מבולגן של תעלומות שונות, יש בו טיעון מהותי שנמצא בבסיסו, והתיאוריות האקסצנטריות של פורט אינן נעדרות ממנו, אלא פשוט מוצגות בעדינות רבה יותר.
ספר הארורים המשיך לפתח את המוניזם של פורט. עיקר מחלוקתו עם המדע נגעה לכישלונו לזהות את שלמותו של היקום. המדענים, לטענתו, מעוותים את המציאות ומחלקים אותה לחלקים - חלקם מכונים "אמת" וחלקם נדחים כ"כזבים". בעבר, הנצרות פעלה באופן דומה, כשהיא יצרה משטר משלה של אמת - דומיננטה דתית שכעת הוחלפה בדומיננטה מדעית שאינה שלמה באותה מידה. "שדים, מלאכים, אינרציות ותגובות - כולם דמויות מיתולוגיות; אך בעידני השליטה שלהם, הם כמעט זכו לאמון כמו אילו היו מוכחים". פורט ביקש לגאול את העובדות שנדחו על ידי המדע, ולחשוף את ההמשכיות שבקיומו של היקום. הוא שאף להשלים את הפאזל על ידי מתן החלקים החסרים, במטרה לייסד דומיננטה חדשה - כזו שתכיר בקיומו של רצף אוניברסלי כולל.
העידן החדש שעליו דיבר פורט לא נועד להיות מצב חסר צורה שבו כל הכוחות מבטלים זה את זה; להפך, הוא היה אמור להתקיים במצב של שיווי משקל דינמי, תנועה מתמדת. הכוח המניע את הטלטלה הזו היה חוסר היציבות של הקטגוריות "אמת" ו"שקר". דברים שנחשבו אמיתיים - מה שכינה "עצמים שמימיים" - תמיד הוכרזו לבסוף ככוזבים, בעוד שמה שהיה "ארור" ולא מקובל, נמצא מתעורר מחדש והופך לאמת. הקיום, כפי שחווה אותו המין האנושי, היה בעיניו מצב ביניים בין "השמימי" ל"ארור", סערה מתמשכת של שינוי והתמרה. "אנחנו לא ריאליסטים", כתב. "אנחנו לא אידיאליסטים. אנחנו אינטרמדיאטיסטים - שום דבר אינו אמיתי, אבל גם שום דבר אינו לא אמיתי". הממלכה הבינונית הזו, החיים עצמם, היו בעיניו מעין כור טיהור. במובן הזה, פורט היה ממפה את המחלקות המטאפיזיות של היקום, ממש כמו דנטה של ימיו. כשהעביר לדרייזר עותק מהספר, אמר לו: "ספר הארורים... הוא דת".
בהקמת התיאולוגיה המוזרה הזו, פורט התהלך על הקו הדק שבין מחקר מקורי להזיה מוחלטת, כשהוא ממציא מערכת חדשה בדיוק כפי שעשה ב-"X" ו-"Y", וכפי שעשו כותבי ספרים על אטלנטיס או על כדור הארץ החלול. אך ספר הארורים היה שונה - שובב, חמקמק, בניגוד גמור לספרים הכבדים והנוקשים שנכתבו בז'אנר זה. אם אין באמת הבדל בין מציאות לאי-מציאות, אז הכול אפשרי, ובאותה מידה גם בלתי אפשרי. "אז זהו זה. אני מוותר על כתיבת סיפורת, אתה מבין", אמר לדרייזר. "או במובן מסוים, בעצם לא. אני משוכנע שהכול הוא סיפורת; אז אני עדיין עוסק באותו הדבר".
אולי, הציע פורט, ישנו "ים-סרגסו-עליון" בשכבות העליונות של האטמוספירה, שבו נאספים חפצים מן הארץ - צפרדעים, דגים, עלים - ושממנו הם נופלים חזרה. אולי היקום הוא ישות חיה, וגשמים של דם הם דימומו. אולי בשנת 1903, כדור הארץ, במסלולו סביב השמש, חלף דרך שרידיו של עולם שנהרס בסכסוך בין-כוכבי, חלקיקיו נפלו כגשם של אבק ואודם. אולי האנושות אינה באמת חופשית, אלא נתונה לשליטה חיצונית. "אני חושב שאנחנו רכוש של מישהו", כתב פורט. ואולי לא. הספקנות שלו הייתה כה קיצונית, עד כי לא היה יכול לקבל אפילו את סמכותו שלו עצמו. הוא נטש את הניסיון לנסח תיאוריות. "יש לנו ביטויים", אמר, "אבל איננו קוראים להם הסברים. ויתרנו על הסברים, כמו גם על אמונות".
דרייזר התרשם עמוקות. "נפלא, צבעוני, מעורר השראה", בירך את פורט. "כמו פסגה או חלון פתוח במגדל המשקיף על ממלכות אינסופיות". בזמן שקיבל לידיו את כתב היד של פורט, דרייזר כבר היה קשור למו"ל חדשה, Boni & Liveright, שניסתה לרענן את תעשיית ההוצאה לאור, שנתפסה כמיושנת ומסורבלת. ההוצאה אימצה שיטות חדשות, נטלה סיכונים עם סופרים ניסיוניים, אמריקאים ואירופאים כאחד. לפי דרייזר, הוא אילץ את המו"ל לפרסם את ספר הארורים באיומי פרישה אם יסרבו. ככל הנראה, זה לא היה הגורם היחיד להחלטתם, שכן דרייזר נטה לאיומי פרישה תכופים אם לא קיבל את מבוקשו, עד שהסובבים אותו התרגלו לראות בכך משחק פוליטי בלבד.
כך או כך, Boni & Liveright הוסיפה את ספר הארורים לרשימת הפרסומים של סתיו 1919, בעוד פורט המשיך לעדכן את כתב היד עד חודש מאי. גם כששביתת דפוס טלטלה את הענף, הספר נותר ברשימת הפרסומים המתוכננים. במקור, הוא היה אמור לצאת לאור באוקטובר, אך לבסוף נדחה ל-1 בדצמבר 1919 - ממש לקראת עונת הקניות של חג המולד. זה היה הספר הראשון של פורט מזה עשור, ונקבע לו מחיר נגיש של דולר אחד בלבד. המכירות היו טובות, והמהדורה השנייה הודפסה כבר בינואר. "אחד הספרים המדהימים ביותר שראו אור אי פעם", הכריז מבקר בעיתון Philadelphia Inquirer.
במשך כמה חודשים בראשית 1920, פורט וספרו, שנשא כותרת מעוררת תמיהה, היו לסנסציה קטנה. זו הייתה פתיחה בלתי צפויה לעשור שיהפוך לקשה עבור פורט - העשור המלא האחרון של חייו. ספר הארורים נסקר בהרחבה במגוון פרסומים, מהיוקרתיים ביותר ועד לעיתונים מקומיים צנועים. הביקורות היו ברובן חיוביות - אם כי לא לחלוטין - ולעיתים שידרו בלבול מהול בהערכה.
"ככל שהתקדמתי בקריאתו, התחוור לי יותר ויותר שאני עומד בנוכחותו של גאון. אם מסקנותיו המהממות פגעו במטרה, הוא עשוי להדיח את אוקלידס, קולומבוס ודרווין מהכנים שלהם", כתב העיתונאי יוצא הדופן בנג'מין דה-קסרס (Benjamin DeCasseres). מחזאי וסופר נוסף שהתפעל מהספר היה בות' טארקינגטון (Booth Tarkington), שזכה בפרס פוליצר בשנת 1919 על הרומן The Magnificent Ambersons. הוא קרא את הספר בזמן שחלה בשפעת, לאחר שבחר בו בטעות - הוא תכנן לקרוא על קרימינולוגיה בזמן החלמה, אך הוכשל על ידי הכותרת המטעה. ההלם לא איחר להגיע. "מי בשם הטירוף הוא צ'ארלס פורט?" תהה. "הוא עצום! משוגע מופלא, כשפו, בלייק, קליוסטרו וסנט ג'ון משתרכים מאחוריו. ובנוסף, יש לו חוש הומור של מטורף נפלא!". אך התשבחות הססגוניות ביותר הגיעו מבֵּן הכט, שכתב עליהן ב-Chicago Daily News. גם הוא שאל, "מי זה צ'ארלס פורט?" לפני שסיפק את תשובתו שלו:
"צ'ארלס פורט הוא ליצן מואר, שקופץ לתוך זירת המדע לצלילי תוף סנר ענק, ומשליך חפצים אל עבר מושבי הכבוד של החוכמה האקדמית במהלומות ובשטיקים של תיאטרון רחוב. הוא תלש את הזקן המזויף מהכוכבים. הוא המציא מחדש אלוהים. הוא חשף את ההונאה הנצחית הנושאת את השם 'שפיות'."
הכט, עיתונאי ומבקר, ראה עצמו כ"חוקר נפש", "מומחה לשיגעון", ובפורט הוא זיהה מישהו שסירב להיות כבול לתכתיבי הרציונליות ובמקום זאת אימץ את חוכמת הטיפשות. הוא הבטיח לקוראים האמיצים שייעזו לקרוא את ספר הארורים כי התגמול שלהם יהיה שחרור דרך הטירוף. "על כל חמישה אנשים שיקראו את הספר הזה, ארבעה ישתגעו".
מאת: Joshua Blu Buhs
מקור: Public Domain Review
Comentarios