אשמה של כלב שנמשכת כבר למעלה מ-2000 שנה

כל מי שיש לו חבר פרוותי מכיר את ההרגשה הזו כשנכנסים הביתה ומוצאים פריט יקר ערך לעוס, מכורסם, שבור או הרוס בדרך אחרת, ואת התסכול שמגיע איתה. בדרך כלל זהו הרגע בו מגיע הראש המופנה והמבט האשם והעגמומי של החבר הפרוותי, שזה עתה שבר את האמון המקודש שבין אדם לכלבו, אמון שמתחיל עם שחר הציוויליזציה.

כנראה שחוויתם את זה, אבל האם אי פעם חשבתם להנציח את הבושה של כלבכם לנצח? זה בדיוק מה שעשה אמן באלכסנדריה העתיקה, מתישהו בין שנת 200 לשנת 100 לפנה"ס. באמצעות פסיפס, עשוי מקוביות אבן זעירות שגודלן נע בין מילימטר לארבעה מילימיטר, שיחזר האמן את הסצינה של הכלב המושפל שנמשכת כבר למעלה מ-2000 שנה ומציגה לצופים סצנה שניתן בקלות למצוא בפיד של פייסבוק או איסטגרם של ימינו: כלב מנוקד עם קולר אדום עומד ליד אגרטל הפוך, עם מבט מרגש של אשמה על פניו.

פסיפס ממצרים ההלניסטית בתקופה התלמית (200-100 לפנה"ס), מוצג במוזיאון היווני-רומי באלכסנדריה

האמן שיצר את הפסיפס חי בתקופת שושלת בית תלמי היוונית וזה בא לידי ביטוי בסגנון היווני של הפסיפס, טכניקה נפוצה ביצירה היוונית ובהמשך ברומית. היוונים השתמשו בפסיפסים כדי לקשט את רצפותיהם במקומות ציבוריים ובבתי מגורים פרטיים על ידי שימוש בטסרה (Tesserae) בדרכים רבות. טסרה הם חלקים קטנים של אבן, גיר, שיש, זכוכית או חימר, שנחתכו לצורת קוביות קטנות ומכאן שמם. חיפויי הרצפה היווניים הפכו לציורים מלאים המתארים צמחים, בעלי חיים, עיצובים גיאומטריים ומוטיבים יווניים הלניסטיים. הפסיפס הזה, המוצג כיום במוזיאון היווני-רומי באלכסנדריה, אינו מספק לנו מושג ברור באשר למקום בו הוא שכן, אך אנו יכולים להסיק כי צורתו הייתה עגולה וקוטרו כשלושה מטרים, כאשר הכלב היה במרכזו.

ברור שהאמן היה בעל כישרון רב והוא הצליח ליצור עומק רב במדיום 'קשה', הוא תאר אור, צל ורפלקטיביות ופסיפס זה הוא עדות לתחכום של סדנאות פסיפס ואומנות באלכסנדריה העתיקה. ומה שהאמן הכי הצליח זה לתאר מבט בושה של כלב אחד קטן, ששרד יותר ממלכים, ארמונות ואימפריות.

באופן מפליא הפסיפס הזה מזכיר מאד את הלוגו המפורסם של חברת HMV, ראשי תיבות באנגלית של His Master's Voice, תאגיד בידור ומוזיקה בריטי. שורשי החברה נעוצים בחברת התקליטים גרמופון (Gramophone Company) הבריטית, שנוסדה בשנת 1897 על ידי ממציא הגרמופון, אמיל ברלינר.

הציור "הכלב ניפר מאזין לקול בעליו" עם גרמופון

בשנת 1899 צייר הצייר האנגלי פרנסיס בארוד (Francis Barraud) את הציור "הכלב ניפר מאזין לקול בעליו המנוח". הכלב, כנראה מגזע ג'ק ראסל טרייר בשם ניפר, גודל בעיר בריסטול על ידי אחיו של האמן, מרק. כאשר מרק נפטר נלקח הכלב על ידי האמן לליברפול. ברשותו של מרק היה מכשיר פונוגרף מתוצרת אדיסון, עליו ניתן היה להקליט על גבי גלילי-שעווה. בארוד התרשם שהכלב מאזין ומכיר את קולו של מרק המוקלט על גבי הגליל ומושמע על ידי הפונוגרף, התמונה נחרטה בזכרונו והוא צייר אותה שלוש שנים לאחר מותו של הכלב. בארוד הציע את הציור לתומאס אדיסון, שלא אהב את הציור ואף הביע חשש שהציבור לא יבין את הסיטואציה המוצגת בו.

לפיכך הציג בארוד את הציור לבארי אוון (William Barry Owen), שותפו של ממציא הגרמופון, אמיל ברלינר. אוון הסכים לרכוש את הציור, תוך דרישה לביצוע שינויים ובהם שינוי צבע האפרכסת משחור לנחושת ושינוי המכשיר מפונוגרף לגרמופון. השינוי בסוג המכשיר הפך את הסיטואציה לבעייתית מבחינה לוגית, כיוון שלא ניתן להקליט קולו של אדם באמצעים ביתיים על גבי תקליט גרמופון ולכן הכלב האזין כביכול לקול בעליו שהוקלט באולפן הקלטות. בנוסף נקבע שמו של הציור ל"His Master's Voice".

הכלב "ניפר", ובנו "צ'יפר" (שנוצר על ידי פרסומאים ב-1997), הופיעו בפרסומות רבות של RCA, Victor, HMV ו-JVC לאורך השנים. דמות הכלב נמכרה באופנים שונים כמקדם מכירות וכללה בובות ופסלים, שנחשבים כיום לפריטי אספנות וכן הדפסים של הדמות על גבי מוצרים שונים. במשרדי RCA בניו יורק מצוי ויטרז' של הסמל. על גבי בניין משרדי RCA באולבני מוצג פסל ענק של ניפר במשקל 4 טון.

אז הנה שני כלבים שהפכו לכוכבים ניצחיים, האם יש קשר בינהם? כנראה שלא, אך הדימיון בין היצירות אכן מעורר תהיות.