מאת: מרינה טיומקין
נולדתי במוסקבה במשפחה יהודית מקובלת ורגילה: אימא רופאה ואבא איש מדע פיזיקאי.
קיבלתי חינוך סובייטי כמו כולם.
בגיל 6 -7 אבא הסביר לי שאני יהודייה ושייכת לעם היהודי.
מאוחר יותר הוא התחיל לספר לי על מדינת ישראל ועל רצונו לעלות ארצה.
בגיל 11-12 אבא התחיל ללמד אותי עברית.
באותה תקופה קראתי שני ספרים שמאוד השפיעו עלי ושינו לי את תפיסת החיים: "יומנה של אנה פרנק" והספר "אני חייבת לספר", שנכתב על ידיי ניצולת גטו וילנה, מאשה רולניק. חזרתי לקרוא אותם מספר פעמים ודיברתי עם אבא על הספרים ועל התחושות והרגשות שהם הותירו בי.
תוך כדי שיחות אבא אמר שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. ואז גם אני אמרתי שרוצה לעלות איתו. אימי התנגדה בתוקף ונתמכה חזק על ידי אמא שלה - סבתא שלי, שהייתה חברה פעילה במפלגה הקומוניסטית. היא דאגה להעביר את המידע על הרצון שלי ושל אבא לק.ג.ב והם התחילו "לטפל " בנו.
התחילו איומים ומשטרה בקרה בביתנו מספר פעמים. אמרו שאם נגיש בקשה לעלות לישראל {היתר יציאה} - ייפתח משפט פלילי. באותו זמן פיטרו את אבא מעבודתו והתחילו לעקוב אחרי. גם בבית הספר המנהלת והמורים קיימו איתי שיחות וניסו להאשים את אבא על השפעתו הרעה. אמרו: "את ילדה סובייטית כמו כולם וזו המולדת שלך. ישראל היא מדינת אויב.
במקביל נערך משפט גירושים של ההורים, שהפך למשפט פוליטי. בניגוד לחוק לא נתנו לי להביע את דעתי עם מי אני רוצה להישאר וקבעו שאני נשארת בחזקת האמא, בטענה שאבי "פושע פוליטי" ומשפיע עליי לרעה. תיכף לאחר המשפט הזמינו אותי למפקחת במשרד החינוך אשר דרשה שאסכים לנסוע למחנה הנקרא "פיאונרים" ולשהות שם עד שאשנה את דעתי. אני אמרתי שלא אשנה את דעתי ורצוני לעלות לישראל. אז היא איימה עליי ואמרה שאם אתנגד ישימו אותי בכוח בבית חולים לחולי נפש.
בינתיים אבי הגיש בקשה להיתר יציאה יחד איתי. כמה פעמים קיבלנו סירוב והוא הגיש בקשה פעם נוספת. באחד מהימים יצאתי מ"אוביר", זהו משרד ממשלתי ששם מבקשים אישור יציאה (וכמעט תמיד מקבלים סירוב) עם אבא וישר לקחו אותנו אנשי ק.ג.ב לתחנת משטרה לחקירה.
דיברו איתי לבד בחדר נפרד וניסו לשכנע אותי להישאר. אני הסברתי להם שאני יהודייה ולכן רוצה לגור בישראל וזו המולדת שלי, כמו שרוסיה מולדת של רוסים.
בינתיים המעקב אחריי המשיך: הלכו אחריי לכל מקום ופעם ניסו להכניס אותי בכוח לאוטו וברחתי. פחדתי לחזור הביתה שלא יחטפו אותי ואז עברתי לגור עם אבא אצל הסבתא השנייה - אמא של אבא שמאד אהבתי. בינואר 1973 התנהל משפט שבו נשללה מאבא זכות אבהות עליי. אני קיבלתי את זה מאד קשה והחלטתי לצאת מהארגון "הפיונרים" - תנועת הנוער הסובייטי הקומוניסטי. הורדתי מעצמי את העניבה האדומה וענדתי מגן דוד.
ב-19.2.1973 חזרתי מהבית ספר, כרגיל, לבית של סבתא וישבנו לאכול ארוחת צהריים. ישבנו בשולחן סבתא, אבא ואני. פתאום פורצים לחדר 4 אנשים זרים (מאוחר יותר התברר שאלה אנשי ק.ג.ב), תופסים אותי בידיים חזק וגוררים אותי לכיוון דלת היציאה החוצה. אני מנסה להתנגד: בועטת, צובטת, דוחפת אותם, אבל ללא הצלחה.
הם הכניסו אותי למעלית, ירדנו למטה והם זרקו אותי לאוטו שחור גדול שעמד סמוך לבית. נזרקתי על המושב האחורי באמצע והם התיישבו בשני הצדדים. המשכתי להיאבק, ניסיתי להגיע לידית של הדלת, לפתוח ולברוח - ללא הצלחה. ברגע שהאוטו התחיל לנסוע, ראיתי את אבא ביציאה מהדלת של הבניין: בחיים לא אשכח את פניו ברגע זה: סיוט וסבל וחוסר אונים.
הסיעו אותי לשדה התעופה (ללא בגדים חמים ובחוץ היה חורף עם שלג - הייתי רק עם שמלת בית ספר) והטיסו אותי לעיר טואפסה ליד הים השחור. לקחו אותי למחנה "אורלנוק" - מקום בילוי בזמן החופש, אבל בשבילי זה היה בית סוהר.
אני הכרזתי על שביתת רעב וארבעה ימים לא נגעתי באוכל עד שהגיע איש הנהלה ואמר שיאכילו אותי בכוח. נבהלתי, אך אמרתי שאני רוצה שיעבירו לאבא ולסבתא את המכתבים שלי ואז אני אפסיק את השביתה. הם הבטיחו לי ולא קיימו. כתבתי 8 מכתבים ואף מכתב לא הגיע. הם הכריחו אותי ללבוש את המדים ולהיות כמו כולם, להשתתף בכל האימונים וכשאמרתי שאני לא רוצה - זה לא שלי - אמרו: לא נורא שתסבלי קצת.
עקבו אחריי כל דקה.
לאחר חודשיים או שלושה הצלחתי להודיע טלפונית לחבר של אבא איפה אני נמצאת והוא הגיע לבקר אותי. סיפרתי לו כמה לא טוב לי, ביקשתי שיקחו אותי. זה היה בלתי אפשרי. כשהוא הלך - מייד קראו לי למנהל והזהירו: עוד פגישה אחת עם אבא, סבתא או חבריו - יפעילו עליי סנקציות קשות ועדיף לי לא לנסות אותם.
נכנעתי וכך עברו 7 חודשים. כל פעם כשניסיתי להתחמק מפעילות קומסומול, היו מכריחים ומאיימים עליי. בחודש מאי הגיעה למחנה "אורלנוק" אישה בשם פדולובה אלבטינה. תפקידה - יושבת הראש הארצית של ארגון "הפיונרים".
היא ניגשה אליי, שאלה: "את רוצה לחזור הביתה למוסקבה?" אמרתי לה: "כן."
"אני אעזור לך, אבל יש תנאים: אבא שלך עזב אותך, הוא כבר לא אבא שלך. אסור לך לפגוש את סבתא - אמא של אבא, את החברים שלו וכל בן אדם אחר הקשור לאבא. אם תעשי זאת נשלח אותך חזרה לתמיד ואף פעם לא תחזרי הביתה. אל תדאגי ,אנחנו יודעים הכול." חייכה והלכה. נשארתי בהלם עם רגשות מעורבים.
בכל זאת ב-14 בנובמבר 1973 החזירו אותי למוסקבה לבית של אמא וסבתא, אמא שלה. הם עשו את עצמם כאילו לא קרה כלום ואני פחדתי לדבר ולשאול.
התחילו חיי שגרה.
הלכתי לבית ספר ויום אחד בדרך חזרה פגשתי את סבתא - אמא של אבא, לא התאפקתי ודיברתי איתה. היא מאוד שמחה, אך גם הייתה מבוהלת כמוני. בערב של אותו יום התקשרו אליי והזמינו אותי לבוא לבניין ק.ג.ב לשיחה. בשיחה נאמר לי שאם עוד פעם יראו אותי עם סבתא יפעילו סנקציות ואני לא אהיה במוסקבה.
הבנתי שמעקבים ממשיכים. מקרים דומים היו עוד כמה פעמים.
אבא עלה לישראל באוקטובר 1973 ומשם ניסה ליצור איתי קשר דרך העיתון "ג'רוזלם פוסט" ועיתונים אחרים ומיד קיבלתי אזהרות. אז מהפחד הפסקתי לדבר עם האנשים שרק חשדתי שהם קשורים לאבא - גם בטלפון וגם בניסיון לפגישה אישית.
בינתיים סיימתי את בית הספר והתחלתי ללמוד במכון פדגוגי במוסקבה.
הייתי בת 18 והחלטתי ללכת לבקר את הסבתא שלי (עברו כבר ארבע שנים מאז שחזרתי למוסקבה). יום אחד בערב אני וחבר שלי נכנסנו לסבתא הביתה (היא הייתה גרה בדירה עם שותפים), התחברנו, דיברנו הרבה והיא כל כך שמחה לראות אותי, ספרה שהיא לבד וקשה לה. הבטחתי שאבוא לעזור. השכנים שלה ראו אותי, כנראה דיווחו ולמחרת עוד פעם זימנו אותי לק.ג.ב לשיחה.
אמרו: "שכחת באיזה תנאי החזרנו אותך? אסור לך ללכת לסבתא". אמרתי שהיא זקנה ואני רוצה לעזור לה. אבל הם לא הגיבו. ורק חזרו על האיומים.
התחתנתי והבאתי ילדים בברית המועצות. ורק ב-1990, כשנפלו חומות "מסך הברזל" של ברית המועצות, יכולתי סוף סוף לעלות לישראל. עליתי ארצה עם בעלי וילדיי.
כשפגשתי את אבא לראשונה בישראל, שנינו בכינו ללא מילים, לאחר ש-17 שנה לא התראנו ולא דיברנו.
Comments