אם מתישהו במקרה תסתכלו למעלה אל החזית של בית הספר להגיינה ורפואה טרופית של לונדון (London School of Hygiene and Tropical Medicine) בבלומסברי, אולי תבחינו בשם "PRINGLE" באותיות גדולות ובולטות. סר ג'ון פרינגל (Sir John Pringle) שייך לשם לפי כל כללי הגדולה המקובלים. רופא צבאי וחלוץ הרפורמה התברואתית (sanitary reform), הציל אלפי חיים במסעות הצבאיים של אמצע המאה ה-18 בה שירת. עבודתו סייעה לעורר השראה ברפורמים הסניטריים העירוניים של המאה ה-19 ובכך הציל בעקיפין מיליונים.
זה מה שחשב עליו הסופר ריצ'רד קוניף (Richard Conniff) כשחגג את פרינגל בטיוטות המוקדמות של ספרו Ending Epidemics - A History of Escape from Contagion. אך אז הוא ערך מחקר נוסף במאמריו של כותב היומנים והביוגרף ג'יימס בוזוול, שהיה חבר של פרינגל. בתחתית ההספד על פרינגל בכתב ידו של בוזוול מ-1782, שנשמר בספריית ביינקה של ייל (Beinecke Rare Book & Manuscript Library), הוא נתקל בהערה רכילותית, שלא נועדה לפרסום, על פרק אפל במיוחד בחייו של פרינגל. אין זה חדשות שהשמות הגדולים של העבר וההווה מתגלים לעתים קרובות כבעייתיים במבט מעמיק יותר. בוזוול, למשל, היה תומך פעיל בעבדות. ופרינגל? נתחיל עם מי שהוא נראה בעיני הציבור.
כבן הצעיר של האצולה הסקוטית המינורית, פרינגל יצא לעולם עם קשרים חברתיים טובים ותחושה מוגברת של המעמד שלו, אך עם מעט הכנסה כדי לקיים אותם. הוא למד באוניברסיטת ליידן, אז המרכז של לימודי הרפואה באירופה. בחזרה בסקוטלנד, הוא זכה לכבוד, אבל לא הרבה יותר, כמרצה באוניברסיטת אדינבורו.
נראה שפרינגל לא כבש את התלמידים, או אף אחד אחר, עם החום האישי שלו. דיוקן של ג'ושוע ריינולדס מתאר אותו עם שפתיים דקות לחוצות חזק וגבה ימנית מתרוממת מעלה בחוסר סבלנות. הוא "הקדיש תשומת לב מכבדת מאד לאלה שזכו בכבוד של ידידותו ובהערכה שלו" ולאלה שהגיעו אליו "מומלץ מאד", ציין בוזוול בהספד שלו. אבל הוא בז ל"נימוס השקרי והשטחי הזה שמתייחס לכל בני האדם כאחד, למרות השונות הרבה בהערכה והכשרון האמיתיים". כלומר, הוא היה סנוב.
עם בוא המלחמה ב-1742, ביקש פרינגל לקבל מינוי כרופא צבא, לכאורה בניסיון לשפר את הכנסתו. לא היה לו ניסיון צבאי, אבל ג'ון דאלרימפל (John Dalrymple), הרוזן מסטייר, היה חבר משפחה והקצין המפקד של הכוחות הבריטיים באירופה. פרינגל זכה במהרה במינוי כרופא כללי לכל הכוח הבריטי שמנה 16,000 איש. במקרה זה, חסות תתברר כאוצר.
ביוני 1743, הכוחות הבריטיים הביסו את הצרפתים בדטינגן (Dettingen) בבוואריה. בחזרה בבית, פטריוטים שרו "בלדה מדממת על קרב הדמים בדטינגן", הדם זרם בעיקר בצד הצרפתי. פרינגל נטה פחות לשמוח, לאחר שנקלע לאורך המערכה לתמותה הרבה יותר גדולה הרחק משדה הקרב.
לאחר הלחימה, 1500 חיילים בריטים חולים קשה עשו את דרכם הקשה צפונה לבית החולים הכללי של הצבא בפכנהיים (Fechenheim), בפאתי פרנקפורט. שם שכבו גברים בצפיפות רבה בכל מיטה ועל רצפות הקוטג'ים הסמוכים. רוב החולים סבלו מדיזנטריה, והכל היה מכוסה בהפרשות, שתן, דם, זיעה וקיא. פרעושים וכינים היו בשפע. כשהחלה התפרצות של טיפוס, שנקראה אז "קדחת בתי חולים", האשים פרינגל "אוויר לא טוב מההמונים ומבעלי חיים". זה התאים לאמונה הרפואית המקובלת של אותה תקופה בתיאוריית ארבע הליחות, שקבעה כי מחלה נוצרה כאשר כוחות מסוימים, בדרך כלל אטמוספריים, גרמו לארבעת ה"ליחות" הגופניות לחוסר איזון. בפכנהיים, כתב פרינגל, האוויר "הפך לקוי עד כדי כך, שלא רק שאר החולים", אלא גם צוות בית החולים ותושבי הכפר "נדבקו". מאות מתו. במהלך המערכה של 1743, הצבא הבריטי איבד רבע מכוחו רק ממחלות. בקיצור, זו הייתה הלוחמה הרגילה.
פרינגל החליט לשנות את זה. במהלך השנתיים הבאות של הלחימה באירופה, הוא פעל באמצעות הפיקוד הצבאי כדי להפוך את התובנות שלו לפקודות: קציני הלוגיסטיקה היו צריכים להימנע מלחנות באזורים לחים ולא מאווררים. הם היו אמורים לשלוח סיור מקדים שיכין בתי שימוש מתאימים לפני הגעת החיילים שיזדקקו להם. במהלך עונת הדיזנטריה, מאמצע יולי ואילך, בתי השימוש צריכים להיות עמוקים מהרגיל, מכוסים מדי יום בשכבת עפר, וממוקמים כך שהרוח "תסחוף את הצחנה שלהם מהמחנה". פרינגל המליץ על עונשים קלים, "אך מוטלים בקפדנות", "על כל אדם שיעשה צרכיו בכל מקום במחנה שהוא לא השירותים". דגש זה על ניקיון ותברואה יוכיח עצמו כמציל חיים.
בבתי חולים צבאיים, פרינגל הורה שחלל המטופלים יהיה נקי, מאוורר היטב, ועם מינימום של 36 רגל מרובע (3.4 מ"ר) של שטח לכל אדם, מה שסיים את הרגל הצפיפות של שני גברים או יותר באותה מיטה. מצעים היו אמורים להיות מוחלפים לעתים קרובות. הרפורמות הללו השתלמו במהירות, והפחיתו את התמותה בבית החולים הכללי ביותר ממחצית, מ-21.4% ב-1743 ל-9.8% בשנתיים הבאות של הלחימה.
בשובו הביתה, הקים פרינגל מרפאה בלונדון וניצל את שירותו הצבאי לקריירה של רופא לאצולה. ב-1754 פרסם את ספרו "תצפיות על מחלות הצבא" ("Observations on the Diseases of the Army"). הוא יצא בארבע מהדורות במהלך תריסר השנים הבאות, והפיץ את הבשורה הסניטרית של פרינגל דרך הצבא הבריטי, ובתרגום, לעמיתיו הצרפתים, הגרמנים והאיטלקים.
המהדורה הרביעית, שפורסמה ב-1764, רמזה על הבנה מודרנית יותר של מחלות זיהומיות. פרינגל זיהה כעת שסקביאס, הפרעת עור, לא נובעת משפעת אלא מ"חרקים קטנים מסוימים" (למעשה אקרית, שהיא סוג של עכבישנים). עד אז הוא גם נתקל ב"תזה מוזרה" מאת קארולוס ליניאוס, מייסד שיטת המיון המדעית המודרנית לעולם החי. ליניאוס העדיף תיאוריה מוקדמת לפיה מחלות זיהומיות מסוימות עשויות להיגרם על ידי ""אנימלקולס" - סוג של צורות חיים מיקרוסקופיות זעירות שנחשפו לראשונה עשרות שנים קודם לכן על ידי המיקרוסקופאי ההולנדי אנטוני ואן לוונהוק. מבשר זה של תאוריית החיידקים כגורמי מחלות היה ספקולטיבי ביותר, אך פרינגל העניק לו מידה של אמינות בכך שלקח לתשומת ליבו את ספרו. "נראה הגיוני", הוא סיכם, "להשהות את כל ההשערות, עד שהעניין ייבדק יותר". שאר המהדורה הרביעית, המבוססת על רעיונות ארבע הליחות, נותרה ללא שינוי.
ההתקדמות הגדולה הנוספת שביקש פרינגל בספרו הייתה להרחיב את רעיונותיו לגבי היגיינה צבאית לסביבה העירונית. הוא ייחס את השכיחות של "חום ושטפים ממאירים" בעיקר לערים שהן "נמוכות ולא מאווררות; לא מצוידות עם ביוב משותף; או היכן שהרחובות צרים ומלוכלכים; או הבתים מלוכלכים; היכן שאין מים טריים; היכן שבתי כלא ובתי חולים צפופים ולא מאווררים, או נשמרים נקיים", ושם קברים רדודים או משחטות של חיות משק שמשחיתים את האוויר עם הצחנה שלהם. הבעיה, כמו בצבא, הייתה זוהמה.
אולם ללא המבנה הפיקודי של הצבא, נראה שפרינגל לא ראה דרך לקדם רפורמה סניטרית עירונית. יתר על כן, הוא היה כעת מבוסס הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית בקרב האליטה האינטלקטואלית של לונדון. בחברה הזאת הוא יכול להיות מקסים, אפילו שנון, ואולי קצת שאנן. הוא הפך לחבר קרוב ולחבר לטיול של בנג'מין פרנקלין ("הנה ניגוד משובח: חומצה ובסיס", התבדח בוזוול). חברים אחרים באליטה האינטלקטואלית היו מצטרפים לעתים קרובות לפרינגל בביתו בלונדון לסלון יום ראשון בערב שלו. כמו סטיבן מאטורין (Stephen Maturin), המנתח ברומנים הימיים של פטריק אובריאן (Patrick O’Brian), פרינגל נהנה לנגן בצ'לו עם חברים.
מנקודת מבט זו, לונדון נראתה בסדר גמור. "[אחת] הפחות נתונה לחום ממאיר, לדיזנטריה או למחלות צחנה אחרות", כתב פרינגל, אם כי הוא הודה שעניינים מסוימים הקשורים לבריאות "עשויים להיות מוסדרים טוב יותר". בקרב אנשים עניים יותר החיים באזורים לחים, "עדיין ניתן לראות קדחת ודיזנטריה", אם כי "רק לעתים רחוקות שמעו עליהם בקרב אנשים בדרגה טובה יותר, החיים במצבים מאווררים יותר". בסך הכל, הוא חשב, "כמה מהנקודות העיקריות כבר מטופלות; כמו לגבי השירותים, הביוב המשותף, אספקת המים המתוקים; והאנשים באופן כללי נקיים מאד."
פרינגל לא יכול היה לדעת שהמהפכה התעשייתית כבר מתחילה או, שבמאה הקרובה הנהירה של אנשי הכפר לעבוד במפעלים חדשים ישאיר את לונדון צפופה וכאוטית יותר ממאהל צבאי בזמן מלחמה. זה יהפוך את התמזה לביוב וימלא בתי חולים בחולים וגוססים. זה גם ידרבן התעוררות סניטרית גדולה, דומה לעבודתו של פרינגל, ובסופו של דבר יהפוך את לונדון למודל של רפורמה עירונית עבור העולם.
פרינגל היה אם כן, הוגן למדי, איש גדול. הבעיה הקטנה בה נתקל ריצ'רד קוניף בספריית ביינקה של ייל הייתה נישואים כה קצרים וחסרי חשיבות עד שהביוגרפים, לאחרונה ב-2014, לא הצליחו אפילו להזכיר זאת. בשנת 1752, פרינגל נישא לבתו של ד"ר ויליאם אוליבר (William Oliver), גם הוא רופא צבאי בולט. שרלוט אוליבר הייתה בת 24 ופרינגל בן 45.
הערה שקוניף נתקל בה בניירות של בוזוול, רק שורה או שתיים, התייחסה ל"נישואים האומללים" ול"ציטוטים החמורים של ד"ר אוליבר לאחר מות הליידי". בתקופה שבה גירושים היו בלתי אפשריים, שרלוט השיגה שטר פרידה מפרינגל לאחר קצת יותר משנה. היא מתה זמן קצר לאחר מכן, בגיל 25.
הערתו של בוזוול הובילה את קוניף לגיליון פברואר 1754 של מגזין יוניברסל, שם הופיע שירו של ד"ר אוליבר תחת שם בדוי, מנוסח בשפה של דיאלוג פסטורלי. הוא היה מלא בסוג המר ביותר של אבל והאשמות. אב שבור לב סיפר כיצד "רמאי ערמומי", נושם "אנחות אהבים" הובילו אותו לחשוף את בתו, "הצמח הרך" שלו, בפני המפתה שלה, שאחר כך "חזר מחדש לאכזריותו המולדת, ובזעם רועש / וסערות בלתי פוסקות, השמיד את פריחתך כולה..." האשם ב"סערות הצפוניות" שלו היה פרינגל ללא ספק, כפי שחלק גדול מהחברה הלונדונית בוודאי הבין. אולי הם גם ידעו אם ההתעללות לכאורה הייתה פיזית או רגשית. כך או כך, שרלוט אוליבר פרינגל מתה, והמוניטין של פרינגל החזיק מעמד עד היום, ללא פגע.
ככל שקוניף חשב על זה יותר, כך הוא היה פחות מוכן לחגוג את המוניטין הזה בספרו. הוא טען נגד הרתיעה הזו כשתיקן וערך את Ending Epidemics. האם היה זה הוגן לשפוט את פרינגל על התעללות בנישואין על סמך עדויות בנות 250 שנה? האם זה גבר על הטוב שעשה כרופא? קוניף חשש שהוא גולש ל"פרזנטיזם", החטא המלומד של יישום המוסר המודרני בתקופה שונה מאד. הוא תהה אם הוא פשוט מגיב בהגזמה לחדשות האחרונות על היכולת המתמשכת של האריסטוקרטיה לברוח מרצח, לפעמים פשוטו כמשמעו. עם זאת, בסופו של דבר, הראיות היו משכנעות. אבות אבלים לא כותבים דברים כאלה מתוך גחמה. אין ספק ששמו של הרופא הצבאי הגדול יכול לבלוט באותיות מוגבהות גדולות על האפריז של בניין בלומסברי. אבל בסיכומו של דבר קוניף חתך את הפרק הזה מספרו ושלח את ג'ון פרינגל לסל האשפה שלו.
מקורות:
Comentários