דיוויד לינץ' היה המשורר הקולנועי של אמריקה

דייוויד לינץ' מת בגיל 78, כך הודיעה משפחתו ביום חמישי, 16 בינואר.

"בצער עמוק אנחנו, משפחתו, מודיעים על פטירתו של האיש והאמן, דיוויד לינץ'. נשמח לקצת פרטיות בשעה זו", נכתב בהודעה בפייסבוק. "יש חלל גדול בעולם עכשיו שהוא כבר לא איתנו. אבל, כמו שהוא היה אומר, 'הסתכלו בדונאט ולא על החור'".

"זה יום יפה עם שמש מוזהבת ושמים כחולים לגמרי", הם הוסיפו.

הקריירה של לינץ' הפכה אותו אולי ליוצר הקולנוע האמנותי האמריקאי המשמעותי ביותר בתולדות המדיום. אבל קולו הייחודי השתרע הרבה מעבר לקולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, תהילת אינטרנט, הכנת קפה, עיצוב רהיטים, מדיטציה טרנסצנדנטלית, ולמעשה כל יוזמה יצירתית אחרת שאתם יכולים לדמיין.

הוא היה מותג, אם כי עצמאי מאד: החל מסרט הבכורה שלו, 'ראש מחק' (Eraserhead), לינץ' הפך לסוג הנדיר של אמן ששם משפחתו כאילו מתאר ז'אנר שלם. הוא ייסד סגנון שהציע חשבון נפש שלא מהעולם הזה עם אורח חיינו, תוך שהוא משלב סיפורים הוליוודיים קלאסיים, רומנטיזציה רגשנית וסוריאליזם מופשט בבת אחת.

לינץ' נולד במיסולה, מונטנה., בשנת 1946 וגדל בספוקיין, וושינגטון ובויס, איידהו. אביו היה מדען חוקר יערות, ולינץ' בילה חלק ניכר מילדותו בחוץ, בחקר. אותם יערות מסתוריים בצפון-מערב האוקיינוס ​​השקט יעניקו בסופו של דבר השראה ל'טווין פיקס' (Twin Peaks).

כשהיה נער, עברה המשפחה לאלכסנדריה, וושינגטון. הייתה לו שם "סוג של פרסונה מאושרת", הוא סיפר, אבל עד מהרה למד ש"כל הדברים המרגשים קרו בדיוק אחרי שעות הלימודים או בין השיעורים. זה הצטבר לאיזו בדיחה עלובה — כל כך מגבילה שזה היה יכול לשגע אותך. זה עורר בי השראה לנסות לשבור את הכללים. מאחורי כל זה, התכוננתי להפוך לצייר".

לינץ' נסע לפילדלפיה כדי ללמוד אמנות באקדמיה לאמנויות של פנסילבניה, ושם החל להתנסות בקולנוע ובאנימציה. "אהבתי את פילדלפיה", אמר ב-1990. "העיר הכי מושחתת ורווית הפחדים שראיתי אי פעם. זו אחת ההשפעות הקולנועיות הגדולות שלי".

ב-1975 הוא הוציא את 'הסבתא' (The Grandmother), שילוב בן 35 דקות של לייב אקשן ואנימציה על ילד בודד שסבתו המתה חוזרת לחיים. זה הקנה לו מקום במרכז ללימודי קולנוע מתקדמים של מכון הסרטים האמריקאי בלוס אנג'לס. הוא בילה את חמש השנים הבאות בעבודה על סרט הבכורה שלו, 'ראש מחק' מ-1977. כדי לפרנס את עצמו, הוא החזיק בשורה של עבודות מזדמנות, כולל מחלק עיתונים. "9.80 דולר ללילה לא היה תעריף מרגש, אז הייתי די מדוכא", הוא אמר ב-1990. "אבל הצלחתי להגיע למקום שבו סיימתי את המסלול בשעה אחת, כמעט על השנייה - שעה יעילה לחלוטין. אתה לומד לקפל, לארוז ולנהוג בו זמנית". "היה עלי לחץ נורא לנטוש את 'ראש מחק' ולעשות משהו ראוי", הוסיף. "פשוט לא יכולתי. זה היה מתסכל, אבל גם יפה".

הקאנון של לינץ' היה כל כך עצום שלכל אחד ממעריציו וחסידיו הרבים כנראה היתה נקודת כניסה שונה אליו. הייתה המוזרות האגרסיבית של הקרנת חצות של 'ראש מחק' בשנות ה-70; השילוב המפחיד של פולקלוריסטיות ומיניות מושחתת ב'קטיפה כחולה' (Blue Velvet) בשנות ה-80; ותופעת הטלוויזיה המוזרה אך המדהימה שהייתה 'טווין פיקס' (Twin Peaks) בתחילת שנות ה-90. אחרים מצאו אותו דרך 'מלהולנד דרייב' (Mulholland Drive) משנת 2001, התנגשות מדהימה של נופים הוליוודיים חלומיים, או עונה 3 של טווין פיקס (Twin Peaks: The Return) היחידה במינה מ-2017, שפירקה את גבולות "הטלוויזיה היוקרתית" שקדמה לה והניחה את היסודות לצורה זו.

אלו הם רק חלק מהישגיו של לינץ' בגוף יצירה שנע בין תקציבים גדולים וזעירים, בין תרבות גבוהה ונמוכה. יצירתו התאפיינה גם בפרסונה הציבורית שלו - חניך מצטיין לשעבר בצופים, בעל גינונים עממיים ומעשן כבד, שהפיק אמנות מורכבת ביותר תוך שהוא מתרפק על ההנאות הפשוטות של אכילת דונאט עם כוס קפה.

דוויד סימס, כתב של The Atlantic, מספר שסרט הלינץ' הראשון שראה בקולנוע היה מולהולנד דרייב, בגיל 15. סינפיל בהתהוות, הוא היה מודע רק במידת מה למוניטין הטיטאני של הבמאי ולמסע הסיבובי של הסרט אל המסך (הוא יועד בתחילה כפיילוט טלוויזיה, יורש של טווין פיקס ש-ABC דחתה בסופו של דבר). מולהולנד דרייב היה ברק אמנותי מאין כמוהו עבורו, ולדבריו הצפייה בו בפעם הראשונה היא כנראה עדיין החוויה הכי טרנספורמטיבית שחווה אי פעם בקולנוע.

הוא זוכר בצורה מוחשית את האימה שלו במהלך הרצף המוקדם בדיינר (Winkie's Diner), שבו שני גברים דנים בחלום של אחד מהם בו היתה מעורבת איזו מפלצת בל תתואר, ובמסתורין המרתק של קלאב סילנסיו (Club Silencio), אחת מסביבותיו הרבות של לינץ' על המסך שנראה שהיה לה רגל במספר מציאויות. הסרט היה בזמנים מסוימים ייצוג מצמרר של פחד, טראומה ומוות, אך באחרים מקסים ומצחיק בצורה מרתקת. זה פקח לו את העיניים למה סרטים יכולים להיות, מעבר למוצר המשעשע שהם בדרך כלל היו.

מלהולנד דרייב התנגד להסברים פשוטים, כמו כל סיפוריו של הבמאי. אבל, אם מצמצמים אותם, רבים מהם נושאים בתוכם טוהר מתוק, ומתארים מאבקים בין טוב לרע ומציאויות קשות שנשאו רוחות טהורות. הבמאי זכה, לפי כל העדויות, לילדות קסומה ונורמלית; הוא נולד במונטנה אך בילדותו עבר להתגורר בכל רחבי ארצות הברית, וחי בוושינגטון, צפון קרוליינה, איידהו ווירג'יניה בשלבים שונים. ובכל זאת, הוא יזכר מאוחר יותר ברגעים שפצעו את האידיליה הזו.

"כשעוד הייתי ילד, אחי ואני היינו בחוץ מאוחר בלילה, וראינו אישה עירומה הולכת לעברנו ברחוב במצב של בלבול, בוכה. אף פעם לא שכחתי את הרגע הזה", סיפר פעם לרוג'ר איברט, כשהוא מעורר דימוי שישמש שנים לאחר מכן כמרכזו של הסרט 'קטיפה כחולה'.

אולם אירועי חיים בוגרים נוספים היוו השראה לסרט הראשון שלו. קומדיה שקטה, אקסצנטרית ושחורה על צעיר מוזר שעובד במפעל בדיסטופיה תעשייתית, 'ראש מחק' הוא ללא ספק הדרך של לינץ' לעבד את חייו כהורה צעיר בפילדלפיה. הגיבור שלו נאבק לגדל יצור מוטנטי, תוך שהוא מתמודד גם עם מחותנים קשקשנים ועבודה שגרתית.

סביר להניח שמרבית צופי הקולנוע כנראה מצאו את הסרט מרתיע - עם הפסקול הצורם והמחוספס שלו, הקטעים היפהפיים אך החונקים של שירים פשוטים, והמשונות הבלתי-מתנצלת שלו שמתרחקת מנרטיב ברור. 'ראש מחק' היה יכול לשקוע אל תוך עלטה של חוסר הכרה, אך במקום זאת הוא הפך לסרט פולחן, מהסוג שמוצא עצמו במפגשים אמנותיים, חנויות קומיקס וסצנות מחתרתיות אחרות, כפי שכעת עושה חלק גדול מהפילמוגרפיה של לינץ'.

הקומיקאי והקולנוען הוותיק מל ברוקס ראה את הסרט, ואיכשהו הוא הידהד אצלו. לאחר מכן הוא שכר את לינץ' - על פני שמות מוכרים ובעלי הרבה יותר כישורים אובייקטיביים - לביים פרויקט שברוקס טיפח, 'איש הפיל' (The Elephant Man). הסרט זכה לשבחי המבקרים וקיבל מספר מועמדויות לאוסקר, ונראה היה שדרכו של לינץ' לצמרת התעשייה סלולה.

הסרט הבא שלו היה האפוס המדעי-בדיוני 'חולית' ('Dune'), עיבוד לרב המכר של פרנק הרברט, שלדברי לינץ' הוא בחר בו על פני 'שובו של הג'דיי' (Return of the Jedi). אך הסרט היה כישלון קופתי אמנותי ותקציבי; הבמאי מעולם לא יצר שוב סרט בתקציב גדול. במקום זאת, הוא מצא הצלחה גדולה יותר כשהוא חזר לעיסוקיו האישיים: הסרט הבא שלו היה 'קטיפה כחולה', אגדה נוארית מרהיבה ודוחה לסירוגין על גנגסטרים והתעללות בעיירה פרברית שעל פניה נראית מושלמת.

לינץ' לקח סיכונים יצירתיים רבים לאורך השנים, אך 'קטיפה כחולה' הוא אולי הסרט שמיזג בצורה הטובה ביותר בין אלימות קודרת לאווירה עליזה של חיים אמריקאים אדיאליים – חזון שהפך למזוהה איתו בעיני הציבור. הבמאי המשיך לחפור מתחת לריקבון של האידיאליזם למשך שארית הקריירה שלו, והבכורה של 'טווין פיקס' ב-1990 הביאה את השקפת עולמו לחלק רחב יותר של צופים. הסדרה, שנוצרה בשיתוף עם התסריטאי מארק פרוסט, הייתה אופרת סבון מוזרה שהניעה אותה תעלומת רצח שתפסה לזמן קצר את דמיונו של הציבור האמריקאי.

טווין פיקס איבדה את תנופת הרייטינג שלה במהירות במהלך שתי עונותיה הראשונות, אך מאז התבררה כיצירה המובהקת של לינץ'. המורשת של הסדרה ניזונה מהאמפתיה שלה – הרגש החזק והכן שלינץ' הצליח להעביר בצורה כל כך יפה – ומהדרך שבה השתנתה לאורך הזמן ובמדיומים שונים. 'טווין פיקס' התפתחה לפרויקט רחב טווח שנמשך עשורים, וכלל את סרט הפריקוול הטרגי והיפיפה, 'טווין פיקס: אש הולכת איתי' (Twin Peaks: Fire Walk with Me) מ-1992, ואת סדרת ההמשך המאתגרת, המצחיקה ופורצת הגבולות, עונה 3 של טווין פיקס (The Return), שעלתה לאקרנים 25 שנים מאוחר יותר.

בחייו המאוחרים, לינץ' צלל אל העולם הדיגיטלי בדרכו הייחודית. הוא השתמש במצלמות וידאו דיגיטליות גרעיניות כדי לצלם את האפוס הקליפורני המוזר 'אינלנד אמפייר' (Inland Empire) במימון עצמי ברובו; הוא העלה פרויקטים מקוריים, אפיזודיים ומוזרים וסרטוני אנימציה גולמיים באופן בלעדי למנויים באתר האינטרנט שלו.

הבמאי היה משווק מעולה של עצמו, למרות העדפתו לנושאים מרתיעים ולבחירות אסתטיות מאתגרות: ההומור הייחודי שלו, מלא באבסורד, והכנות הכאוטית שלו הצליחו לחבר אותו ואת יצירתו לדור אחר דור. לינץ', יותר מרבים מעמיתיו, ידע לחשוף את הקהל לדימויים הקשים והמעיקים ביותר, ובאותה נשימה לדרוש מהם בחומרה "לתקן את לבם או למות". אם יש משורר קולנועי לחוויה האמריקאית, הרי שזה הוא. הידיעה שלינץ' עזב אותנו הייתה מזעזעת רק משום שנראה היה שהוא יהיה כאן איתנו לנצח.

יהי זכרו ברוך.

מקורות:

• קטעים מ - David Lynch Was America’s Cinematic Poet מאת The Atlantic שנכתב ע"י: David Sims.

• קטעים מ- David Lynch, Twin Peaks Creator and Mulholland Drive Director, Dies at 78 מאת People שנכתב ע"י: Victoria Edel.