האם אתם באמת יכולים "להרגיש" כשצופים בכם?

בשלב מסוים בחייכם, רוב הסיכויים שהרגשתם את העקצוץ הזה בחלק האחורי של צווארכם המצביע על מישהו שבוהה בכם מצידו השני של החדר. וכשאנחנו אומרים "רוב הסיכויים", אנחנו לא מגזימים: סקרים שונים לאורך השנים הציבו את שיעור האנשים המדווחים על תחושה זו בין 68 ל-94 אחוזים.

זו גם לא תופעה חדשה. המאמר המדעי הראשון שחקר את התופעה מגיע משנת 1898: "בכל שנה אני מוצא שיעור מסוים של תלמידים, בכיתות הצעירות שלי, המשוכנעים בתוקף שהם יכולים 'להרגיש' שבוהים בהם מאחור", דיווח הפרופסור לפסיכולוגיה של קורנל אדוארד טיצ'נר, "וחלק קטן יותר המאמינים שבאמצעות התבוננות מתמשכת בעורף, יש להם את הכוח לגרום לאדם שיושב מולם להסתובב ולהסתכל בפניהם".

אבל הנה השאלה: האם זה אמיתי? האם אנחנו באמת יכולים לחוש כאשר מישהו נסתר מהעין בוהה בנו? ואם כן, איך לכל הרוחות נוכל להסביר זאת?

בואו נודה בזה: אם בני אדם באמת יכלו איכשהו "לחוש" מתי מסתכלים עליהם - במיוחד על ידי מישהו מאחוריהם או בלתי נראה בדרך אחרת - אלו יהיו חדשות גדולות מאד, כמו הוכחת קיומה של איזושהי תפיסה על-חושית. העובדה שזה עדיין נדון, אם כן, אומרת שאחד משני דברים נכונים: או שאף אחד לא עשה את המחקר - או שכן, אבל אנשים לא אהבו את התשובה.

ובכן, לא נשאיר אתכם במתח - זו לא האפשרות הראשונה. למעשה ישנו גוף מוצק להפליא של מחקרים האם בני אדם יכולים לדעת באופן קסום אם מסתכלים עליהם, רק שהתוצאות היו... ובכן, בואו נגיד "סותרות".

"בשנים 1912-1913, מחקר ניסיוני על זיהוי בהייה בוצע על ידי ג'ון אדגר קובר (John Edgar Coover) באוניברסיטת סטנפורד", מדווחת סקירה משנת 1993 את מה שהמחברים וויליאם בראוד (William Braud), דונה שייפר(Donna Shafer) וספרי אנדרוז (Sperry Andrews) - כולם תומכים ידועים בפאראפסיכולוגיה ופסאודו-מדע - כינו "תשומת לב מרחוק" ו"זיהוי בהייה אוטונומי".

עם זאת, "בסך הכל, הדיוק בניחושים של הנבדקים לא חרג באופן משמעותי ממקריות", מודה הצוות. "קובר […] פירש את ממצאיו כתמיכה בטענתו של טיצ'נר שהאמונה בזיהוי בהייה חסרת בסיס אמפירי".

כמה עשורים לאחר מכן, ניסויים של יוהנס פורטמן (Johannes Poortman) - שאת תפיסת עולמו ניתן לתאר בצורה הטובה ביותר כ"מעניינת" - נראה שהראו ההיפך: "בשנת 1959, [הוא] דיווח על מחקר ראשוני לזיהוי בהייה שבו הוא עצמו ניסה לנחש אם בהה בו נסיין אחר או לא", מסבירה השלישייה. "פורטמן השיג שיעור דיוק של 59.55 אחוז, אותו כינה 'סוגסטי ומבטיח מאד'".

ניסויים נוספים בעצם עקבו אחר הדפוס הזה: ספקנים לא ימצאו אפקט של "בהייה מרחוק", בעוד שמאמינים ימצאו לכך ראיות משמעותיות. בדוגמה בולטת אחת משנת 1997, זה התקיים אפילו בתוך ניסוי בודד: שני החוקרים "השתמשו באותו ציוד, משכו משתתפים מאותו מאגר והשתמשו בדיוק באותם הליכים מתודולוגיים", מדווח הדו"ח. "ההבדל האמיתי היחיד בין הניסויים היה שסט אחד בוצע על ידי [הפאראפסיכולוגית מרילין שליץ], בעוד שהסט השני נוהל על ידי [הפסיכולוג ריצ'רד וייזמן]".

לא, זה לא הגיוני. ברור שמשהו לא בסדר בחקר התופעה הזו - ונראה שזה תלוי במי בדיוק מבצע את המחקר.

זה לא לגמרי מפתיע. "'אפקט הטיית הנסיין' כזה נפוץ בפאראפסיכולוגיה ופתוח למספר פרשנויות מתחרות", ציינו וייזמן ושליץ. "לדוגמה, ייתכן שהמחקר של [שליץ] הכיל חפץ ניסיוני שנעדר מהפרוצדורה של [וייזמן]".

כעת, ראוי לציין שהזוג כן, בנדיבות מסוימת, מאפשר גם את האפשרות ששליץ פשוט סיימה עם כל הנבדקים בעלי הכישרון הרוחני, או שוייזמן רימה מסיבה כלשהי. אבל ככל הנראה, זה אכן מסתכם בסוג של כישלון בתכנון הניסוי, כאשר תומכי האפקט מתקנים ומבצעים את הבדיקות שלהם בדרכים שונות - ולעתים קרובות פחות קפדניות.

"לעשות מדע בצורה מבוקרת ומתחשבת היא פעולה מאתגרת ומסורבלת", כתבו דיוויד מרקס (David Marks) וג'ון קולוול (John Colwell) במאמר משנת 2000 עבור ה-Scepttical Enquirer. "זה נכון במיוחד למחקר על העל טבעי, שבו קשה להוכיח את הטענות מכיוון שהאפקטים קטנים ולא אמינים".

עבור התומכים בטענות על טבעיות, הם מציינים, זה נחשב לעתים קרובות לחוזקה. היותו בלתי מוגבל על ידי הדוגמה של הטיות מדעיות מסורתיות ומתודולוגיה עשוי לאפשר לחוקרים חובבים "חופש גדול יותר להיות חלוצים בתחומי מחקר חדשים", הציע הפראפסיכולוג הבוטנאי והסופר רופרט שלדרייק ב-1994; "המדע המוסדי", טען לעומתו, "הפך להיות כל כך שמרני [ו]מוגבל על ידי הפרדיגמות המקובלות".

עכשיו, בטח, בהחלט ניתן למצוא דוגמאות למדע מוסדי המעכב תגליות משנות עולם המבוססות על הטיות מעמיקות - הסתכלו רק על בארי מרשל ומרק הכיבים שלו לראיה לכך. אבל בסך הכל, יש סיבה שאנחנו אוהבים שלמדענים שלנו יהיה רקע הגון במדע, אתם יודעים: "האם הם יצרו אקראיות בצורה נכונה?" תשאלו את מרקס וקולוול. "האם הם ישתמשו בבקרות סמיות כפולה? האם הם ימנעו הפעלה באמצעות רמז? האם ישתמשו בשופטים בלתי תלויים? האם הם ישתמשו בהליכים סטטיסטיים נאותים? השאלות נמשכות ונמשכות".

אז מה קורה?

אין ספק, יש כמה אנשים שקוראים את המאמר הזה, שלמרות כל מה שנאמר עד כה, עדיין משוכנעים יותר מהחוויות שלהם של להרגיש את השערות בעורפם מעקצצות, להסתובב ולראות מישהו בוהה בהם.

אבל תחשבו על זה: אתם (ככל הנראה) אנושיים - והסטטוס הזה מגיע עם הרבה מאד מטען, מבחינה פסיכולוגית. סביר להניח שלא נוכל להרגיש השפעה פיזית של מבטים על פני החדר, אבל מה שאנחנו טובים בו זה דיסוננס קוגניטיבי, הטיית אישור, שכתוב זיכרונות וערימה שלמה של גימנסטיקה מנטלית אחרת שנועדה לעזור לנו להתמודד עם היותנו קוף חסר פרווה מקולל במודעות עצמית.

"למרבה הצער של אלה שרוצים שנהיה אקס-מן, נראה שחלק ניכר מגוף המחקר התומך ב'אפקט הבהייה' סובל מבעיות מתודולוגיות, או השפעות נסיינים בלתי מוסברות", הסבירה הרייט דמפסי-ג'ונס (Harriet Dempsey-Jones), חוקרת פוסט-דוקטורט במדעי מוח קוגניטיביים באוניברסיטת קווינסלנד, במאמר משנת 2016 עבור The Conversation. "זה כמעט בוודאות הטיה לא מודעת, אולי בגלל אינטראקציות ראשוניות עם הנסיין".

לחלופין, יכול להיות שאנחנו, ובכן, סוג של מבצעים גזלייטינג על עצמנו. "אם אתם מרגישים שצופים בכם, ותסתובבו כדי לבדוק - אדם אחר בשדה הראייה שלכם עשוי להבחין שאתם מסתכלים מסביב ויעביר את מבטו אליכם", הציעה דמפסי-ג'ונס. "כאשר העיניים שלכם נפגשות, אתם מניחים שהאדם הזה הסתכל כל הזמן".

החלק המוזר? זה פחות או יותר ההסבר המדויק שטיצ'נר הציע עוד בשנת 1898. ובזכות הטיית אישור, כשאנחנו מוצאים מישהו שבוהה בנו, אנחנו זוכרים את זה יותר מאשר כשאנחנו לא.

נראה, אם כן, לאחר יותר ממאה שנה של מחקר, כנראה שהייתה לנו התשובה הנכונה לאורך כל הדרך: מה גורם לתחושת הבהייה? למעשה, כלום.

אתם כנראה סתם פרנואידים.

מקורות:

• קטעים מהמחקר- A review, with new data on autonomic staring detection מאת Journal of Parapsychology.

• קטעים מ- Can You Really "Feel" When You're Being Watched מאת Journal of Parapsychology שנכתב ע"י: Dr. Katie Spalding.

• קטעים מ- Experimenter effects and the remote detection of staring מאת The Journal of parapsychology שנכתב ע"י: Wiseman, Richard.