הגדוד הקדוש של תבאי היה יחידת עילית של הופליטים בצבא תבאי ביוון העתיקה, שהורכב מ-150 זוגות גברים-נאהבים, שצוותו יחדיו מתוך אמונה שנאהבים יילחמו בעוז ובגיבוש רב יותר, זה לצד זה, מאשר זרים שאין ביניהם יחסי קרבה מיוחדים. הגדוד היה מפורסם בעולם הקלאסי במהלך המאה ה-4 לפנה"ס בזכות אומץ לבו האגדי וכוחו הצבאי בקרב.
ההשקפה ביוון העתיקה על הומוסקסואליות או יחסים חד מיניים לא הובחנה על ידי תשוקה מינית, אלא נתפסה על ידי התפקיד שמילא כל משתתף בהיותו האקטיבי או הפסיבי. תפקידו של האקטיבי התכתב עם תכונות של דומיננטיות, גבריות ומעמד חברתי גבוה, בעוד שהתפקיד הפסיבי נקשר לנשיות, מעמד חברתי נמוך יותר ונעורים, כאשר האחרון היה לעתים קרובות מושא של סטיגמה חברתית בחברה היוונית.
את הקמתו של הגדוד, בשנת 378 לפנה"ס, יזמו המצביא התבאי אפמינונדס וחברו הקרוב פלופידס (Pelopidas), בעקבות שחרור הקדמאה (Cadmea), האקרופוליס של תבאי, משליטת ספרטה בשנת 379 לפנה"ס. משימת הקמתו הוטלה על המפקד התבאי גורגידס (Gorgidas). בארבעת העשורים לקיומו היה הגדוד מהחשובים שבכוחות תבאי, ואיפשר למנהיגי הפוליס להביא את תבאי לגדולתה קצרת הימים.
במועד הקמתו גויסו אל הגדוד זוגות פֵּדַרַסְטים משורות צבא תבאי. כלומר, מערכת היחסים הייתה על בסיס חונך ונחנך. הזוגות הורכבו מ"הֵנְיוֹכוֹי" (נהגי מרכבה) - הבוגרים, ו"פַרַאיבַטַאי" (בני-לוויה) - הצעירים. על פי הפילוסוף וההיסטוריון פלוטרכוס (46-119 לספירה), הגדוד הקדוש כלל 300 גברים שנבחרו באופן אישי, שזוהו כאראסטסים מבוגרים או ארומנוסים פסיביים צעירים, שהחליפו נדרים קדושים במקדש של יולאוס (Iolaus - נטען שהיה אחד ממאהבי הרקולס) בתבאי.
כאמור, מקור כוחם של לוחמי הגדוד הייתה הנכונות למות למען אהובם ולא להביך את עצמם מולו בשדה הקרב. באחד התיאורים סופר על מקרה שבו אחד מחיילי היחידה הבין כי מותו קרב, וביקש מן הבא להורגו כי יפלח את חזהו רק כדי לחסוך מאהובו את הבושה של לראותו מדמם מאחור. אפלטון, בדיאלוגים המפורסמים שלו, מספר על כוחו של גוף הבנוי מאוהבים ונאהבים:
"והוא הדבר שאנו רואים גם באהוב: בושה יתרה יתבייש מפני אוהביו, שעה שייראה בחרפתו. ולו נמצאה אפוא תחבולת־מה, שיקומו מדינה או חיל צבא שאין בהם אלא אוהבים ואהוביהם, הרי יימנעו האזרחים של מדינה כזאת מכל מעשי חרפה ויתאוו להתכבד איש בעיני רעהו, עד שלא תתואר מדינה טובה מזו; ואנשי צבא כאלה, אפילו מועטים הם שעה שיילחמו שכם אחד, ודאי ינצחו - אם לומר את הדבר בפה מלא - את כל העולם כולו. כי איש אשר אוהב - ודאי יעדיף שכל שאר בני האדם יראוהו עוזב את המערכה או משליך את כלי זינו ובלבד שלא יראנו בכך אהובו, וכדי למנוע זאת, יבחר למות מיתות מרובות."
(אפלטון, המשתה, 179)
התיעוד המוקדם ביותר של הגדוד הקדוש נמצא בחיבור "נגד דמוסתנס" מאת הכותב האתונאי דינארכוס (Dinarchus) בשנת 324 לפנה"ס, אך איזכורים על סיפורו המלא מובאים על ידי פלוטרכוס, שכנראה התבסס על טקסטים קודמים של הסטוריונים של התקופה שעבודותיהם אבדו. פלוטרכוס מתאר כיצד הגדוד הקדוש הוקם על ידי הבויאוטיה גורגידאס, זמן קצר לאחר גירוש חיל המצב הספרטני שכבש את המצודה התבאית קדמאה. כך פלוטרכוס הביע את הערכתו לצבאות אוהבים:
"כי בשעת סכנה שבטים ומשפחות נותנים רק מעט דעתם על בני שבטם ומשפחתם, אבל חבורה האחוזה בקשרי ידידות של אהבה אינה מתפרדת ואינה משתברת, כי החושקים מתביישים מחשוקיהם והללו מחושקיהם, והם נשארים על עמדם להגן זה על זה."
(פלוטרכוס, חיי פלופידס, יח)
היחסים בין הזוגות לא תאמו בהכרח את המודל הדוברי, המתייחס למבנה מערכות היחסים החד-מיניות ביוון העתיקה, שכיום נהוג יותר לייחסו בעיקר לאתונה. סביר להניח שתחום הגילאים לא הוגבל ומערכת היחסים הייתה רגשית, ארוכת טווח ולא פדרסטית, כדוגמת זו האתונאית. הסכנה הגדולה לגדוד הייתה טמונה בכוחו שלו, אם תתפרק המסגרת הרגשית של הלוחמים היחידה תתמוטט. על כן, יש הסוברים כי נערך טקס תבאיי של מחויבות שבו שני הגברים היו מגיעים לנקודה מסוימת בלילה, לאור הירח, והיו נשבעים שבועת אהבה ונאמנות זה לזה. אם אכן היה טקס שכזה הרי שזה היה טקס הנישואים החד-מיניים העתיק ביותר שידוע לנו עליו ואולי מקור השם "הגדוד הקדוש".
"חיים מקבילים" של פלוטרכוס מהמאה ה-2 לספירה מתעד:
"הגדוד הקדוש, כך נאמר לנו, הוקם לראשונה על ידי גורגידאס, משלוש מאות גברים נבחרים, שהעיר העניקה להם פעילות גופנית ותחזוקה, ושכנו בקדמאה; משום כך הם גם נקראו גדוד העיר; שכן מצודות באותם הימים נקראו כראוי ערים. אבל יש האומרים שהגדוד הזה הורכב מאוהבים ואהובים."
בתחילת דרכו, מתוך כוונה לחזק את המורל, פוזרו זוגות לוחמי גדוד העילית במערך החזית של צבא תבאי. אולם בקרבות מאוחרים יותר נלחם הגדוד כיחידה אורגנית. הגדוד הקדוש הוצב לראשונה במהלך המלחמה הבואטיאנית (Boeotian War) בשנת 378 לפנה"ס. בשנת 375 לפנה"ס זכה הגדוד ל"טבילת האש" שלו תחת פיקודו של פילופדס, בקרב טגירה (Battle of Tegyra), בו הצליח להביס כוח ספרטני גדול פי שלושה, אך במוניטין האגדי שלו זכה בהשתתפותו בקרב לאוקטרה בשנת 371 לפנה"ס, בו לחם הגדוד הקדוש נגד הספרטנים בראש הטור התבאי. בקרב נהרג קלאומברוטוס הראשון (Cleombrotus I) מלך ספרטה. יש המחשיבים את הניצחון הזה "כניצחון המכריע ביותר במלחמת יוונים כנגד יוונים". לימים היה הגדוד ל"כלב השמירה" של ההגמוניה התבאית על יוון.
הגדוד נותר בלתי מנוצח עד לקרב כירונאה בשנת 338 לפנה"ס, שבו צבא מקדוניה, בפיקודם של פיליפוס השני ובנו אלכסנדר, ריסק ברית של מדינות עיר יווניות בראשות אתונה ותבאי. כשמרבית הצבא ויתר וברח, רק הגדוד הקדוש עמד איתן ונלחם למוות. 46 בלבד נותרו בחיים. בדיווחיו של פלוטרכוס על הקרב כתב:
"וכשסקר פיליפוס לאחר הקרב את החללים ונעצר במקום שבו היו מונחים שלוש־המאות, כל אלה שהתייצבו בנשקם בפני הרמחים הארוכים, והיו מעורבבים זה בזה, תמה על הדבר. וכשנודע לו שזהו הגדוד של החושקים והחשוקים בכה ואמר: 'יאבדו בענין רע אותם הסבורים שהללו עשו מעשה מביש כלשהו או שבאה עליהם חרפה'."
(פלוטרכוס, חיי פלופידס, יח)
הגאוגרף היווני פאוסאניאס (110-180 לספירה) ב"תיאורה של יוון" שלו, מזכיר כי התבאים הקימו פסל אריה ליד כירונאה כדי להנציח את התבאים שנהרגו בקרב. במהלך המאה ה-19 התגלו חלקים של אריה גדול מאבן, יחד עם מתחם מרובע שהכיל שרידים של 254 אנשים שהונחו בשבע שורות, שלדעת היסטוריונים רבים זהו מקום מנוחתם האחרון של החיילים שנפלו מהגדוד הקדוש של תבאי.
מקורות:
Comments