מקור: Qualia Computing
חברים, ממש כאן ועכשיו, במרחק של קוונטום אחד, משתולל יקום של אינטליגנציה פעילה שהוא טרנס-אנושי, רב-ממדי ומאד חוצני.
טרנס מקנה
הגיאומטריה של מצבי DMT
זהו מאמר על הפנומנולוגיה של DMT. הניתוח המוצג כאן משתמש בעיקר במסגרות אלגוריתמיות, גיאומטריות ושל תורת האינפורמציה, מה שמבדיל אותו מהתייחסויות פנומנולוגיות, סמליות, נוירו-מדעיות או רוחניות בלבד. איננו מתיימרים לדעת מה מיישם בסופו של דבר את ההשפעות שמתוארות כאן (כלומר לאור בעיית הסובסטרט של התודעה), אך הניתוח אינו צריך לעבור שם על מנת שתהיה לו יכולת הסבר. אנו טוענים כי ניתן להסביר מגוון רחב של תופעות (ככל הנראה מגוונות) הקיימות במצבי תודעה הנגרמים על ידי DMT על ידי תיאור השינויים בגיאומטריה של הייצוגים ברצף מרחב-זמן של האדם (מה שנקרא "יריעת עולם" (world-sheets) כלומר משטחי תלת מימד + זמן; בקיצור 3D1T). ההשערה הקונקרטית היא שלרשת מדידות סובייקטיביות של המרחקים שאנו חווים ב-DMT (מגיעה מהקשרים בין האובייקטים הפנומנליים שחווים במצב זה) יש גיאומטריה כוללת שניתן לתאר במדויק כהיפרבולית (או כמו היפרבולית). במילים אחרות, עולם ה-3D1T הפנימי שלנו גדל יותר משיוכל להשתלב בתחום חוויתי עם מרחב אוקלידי פנומנלי תלת-ממדי (כלומר חוויה של ממד R2.5 המייצגת סצנת R3). התוצאה היא שמרחבים, יריעות ואובייקטים פנומנליים מקבלים עקמומיות שלילית ממוצעת. יש לציין שלמרות ש-DMT מייצר אפקט זה בצורה העקבית והאינטנסיבית ביותר, ההשפעה קיימת גם במצבי תודעה הנגרמים על ידי טריפטמינים ובמידה פחותה באלה הנגרמים על ידי כל הפסיכדלים האחרים.
מסגרת רעיונית: צמצום אלגוריתמי
נשתמש במסגרת הצמצום שהוצעה במקור במאמר Algorithmic Reductions of Psychedelic States. המשמעות היא שנבדוק כיצד אלגוריתמים ותהליכים (כפי שחווים הנבדקים) יכולים להסביר את הדינמיקה של הפנומנולוגיה באנשים במצבי DMT. איננו טוענים כי "הסובסטרט של התודעה" הופך להיות היפרבולי במובן מילולי כלשהו (אם כי איננו פוסלים אפשרות זו). במקום זאת, אנו מפרשים את העיקולים ההיפרבוליים שהחוויה מספקת תוך כדי חווית ה-DMT כאפקט של סדרה של מכניקות פעולה כלליות יותר שיכולות לעבוד יחד לשינוי הגיאומטריה של התודעה. אותן מכניקות פעולה שולטות בדינמיקה של חוויות פסיכדליות אחרות; זו הפרופורציה והעוצמה של ההשפעות ה"בסיסיות" השונות שמובילות לתוצאות השונות שנצפו. במילים אחרות, היפרבוליזציה של מרחב פנומנלי עשויה לא להיות השפעה בסיסית של DMT, אלא עשויה להיות אפקט מתהווה של השפעות פשוטות יותר המשולבות (לא שונה מכיצד המרחב-זמן המקרוסקופי שלנו, שנראה חלק, נובע מהאינטראקציות הרוטטות והיסודיות שמתרחשות בקצף קוונטי מיקרוסקופי רב-מימדי).
בפרט, נדון בשלושה מודלים פוטנציאלים לצמצום אלגוריתמי יסודי יותר:
ההשפעה הסינרגטית של הפרעה בשליטה וזיהוי סימטריה, שמביאה לשינוי במדד של המרחב הפנומנלי (בדומה לאופן שבו ניתן למדוד את הגיאומטריה של הטמעות גרפים היפרבולים).
התודעה כמערכת דינמית עם מקורות, מוקדי קליטה (sinks) ואינווריאנטים, שבה עקמומיות מאחסנת אנרגיה פוטנציאלית;
שינוי בעקמומיות הבסיסית של המיקרו-מבנה של התודעה.
מודלים אלו אינם סותרים זה את זה, וייתכן שהם יוכלו להתקיים יחדיו. נעמיק בכך בהמשך.
מהי גיאומטריה היפרבולית?
אולי הדרך הברורה ביותר לתאר את המרחב ההיפרבולי היא להראות דוגמאות לכך:
התמונה משמאל מראה ייצוג של משטח "אוכף". בגיאומטריה, משטחי האוכף הם חללים היפרבוליים דו מימדיים (המכונים גם "מישורים היפרבוליים" או H2). כדי שלמשטח תהיה "עקמומיות קבועה" עליו להיראות זהה בכל נקודה. במילים אחרות, כדי שאוכף יהיה אוכף גיאומטרי, כל נקודה בו חייבת להיות "נקודת אוכף" (כלומר נקודה עם עקמומיות שלילית). כפי שאתם יכולים לראות, לאוכפים יש את התכונה שזוויות המשולש שנמצאות בהם מסתכמות בפחות מ -180 מעלות (השוו את זה למשטחים עם עקמומיות חיובית כמו ספירה דו-ממדית (2sphere), שבה זוויות המשולש מסתכמות ביותר מ-180 מעלות). בהכללה של זה למימדים גבוהים יותר, התמונה האמצעית שלמעלה מציגה קוביה ב-H3 (כלומר מרחב היפרבולי בתלת מימד). לקוביה זו, מכיוון שהיא נמצאת במרחב היפרבולי, יש קצוות דקים ופינות מחודדות. באופן כללי יותר, פינות הפאון (והפוליטופים) יהיו מחודדות יותר ב-Hn מאשר ב-Rn. זו הסיבה שאתם יכולים לראות בתמונה הימנית תריסרון עם פינות ישרות, שבמקרה זה יכול לרצף את H3 (ראו Not Knot). דבר כזה - אנשים בעבר עשויים היו לומר - הוא עלבון לדמיון. עם זאת, הזמנים משתנים וגיאומטריה היפרבולית היא כעת נושא מקובל לשיחה.
תכונה חשובה של מרחבים היפרבוליים היא האופן שבו שטח המעגל (או הנפח הממדי n של היפר-ספירה) גדל כפונקציה של הרדיוס שלו. במרחב אוקלידי דו-ממדי, השטח גדל באופן ריבועי עם הרדיוס. אולם ב-H2 (מרחב היפרבולי דו-ממדי), השטח גדל באופן אקספוננציאלי כפונקציה של הרדיוס.
כפי שניתן לדמיין, קל ללכת לאיבוד במרחב היפרבולי. כמה צעדים יכולים להוביל לסצנה שונה לחלוטין. יתרה מכך, ההשפעה שלכם על הסביבה קטֵנה מאד כפונקציה של המרחק. לדוגמה, האזור הישיב במערכות שמש במרחבים היפרבוליים (Goldilocks zone) הוא צר במיוחד. כדי להימנע מלהישרף או לקפוא למוות, יש למקם את כוכב הלכת בטווח מרחקים צר מאד מהכוכב המרכזי. רוב מה שקורה במרחב היפרבולי נשאר מקומי או מתפזר במהירות בסביבה שמתרחבת ללא הרף.
אנחנו יכולים לזכור רק מה שאנחנו יכולים לשחזר
איננו יכולים לחוות יריעות H2 או H3 (מרחבים היפרבוליים דו-ממדיים ותלת-ממדיים) בתנאים רגילים, אך ניתן לייצג היבטים מסוימים שלהן באמצעות הטמעות חלקיות (כלומר, יצירה של תתי-קבוצות במרחבים אחרים השומרות על תכונות מסוימות) או השלכות לגאומטריות מוכרות יותר. חשוב לציין כי ייצוגים כאלה יהיו בהכרח לא מדויקים.
לדוגמה, קשה במיוחד להטמיע באמת את H2 במרחב אוקלידי תלת-ממדי, שכן פעולה זו תעוות בהכרח חלק מתכונות המרחב ההיפרבולי המקורי (כמו מרחקים, זוויות, שטחים, עקמומיות מקומית ועוד). כפי שנדון בהמשך, קושי זה קריטי להבנת הקושי לזכור חוויות דומות לאלו שמקושרות עם DMT. כדי לזכור חוויה כזו, יש ליצור הטמעה תלת-ממדית אוקלידית נאמנה ובלתי נשכחת.
אם מישהו חווה אובייקט היפרבולי ורוצה לזכור כמה שיותר ממנו, עליו לחשוב באופן אסטרטגי כיצד לקפל, לדחוס ולעוות אובייקט כזה כך שיתאים לייצוגים קומפקטיים במרחב אוקלידי.
מה לגבי DMT המציע גיאומטריה היפרבולית?
מדוע שנאמין שמרחב פנומנלי ב-DMT (ובמידה פחותה בפסיכדלים אחרים) הופך להיות כמו היפרבולי? אנו נטען שהתכונות שאנשים משתמשים בהן לתיאור מסעותיהם וכן תצפיות מתמטיות קונקרטיות בתכונות כאלה מצביעות ישירות על גאומטריה היפרבולית. הנה רשימה של תכונות כאלה (מסודרות מהפחות מרומזות למרומזות ביותר... אתם יודעים, לאפקט הדרמטי):
תפיסה של מסעות למרחקים עצומים (כמו שאמרנו תנועות קטנות במרחב היפרבולי גורמות לשינויים עצומים בסצינה).
תחושה של גדילה עצמית (ניתן להכניס הרבה יותר בתוך מעגל ברדיוס r במרחב היפרבולי).
מרחב ריאליסטי ודחוס שמשתמשים מתארים את המרחב כ"אמיתי יותר" ו"צפוף יותר" מהרגיל.
תיאורים של "הרחבת תודעה" ו"עיוותים", מונחים אלו נפוצים לתיאור השפעות החומר.
אנשים מתארים זאת כחוויה של מרחב שונה", משתמשים רבות במושגים כמו "היפר-שדה".
קושי באינטגרציה וזכירת האובייקטים והסצנות הנחוות (מתוארים כ"חוצנים מדי כדי לזכור").
תנועה/תאוצה מתמדת ושינוי פרספקטיבות שמתוארות באופן תכוף כ"התפתחות מתמדת ודפוסים מתפשטים (the chrysanthemum, jitterbox).
שינויי קונטקסט רצופים דרך מסלולי בריחה: דלת שמובילה למבוך שמוביל למנהרות תת קרקעיות מסועפות המובילות לחדרי מראה המובילים לחלונות אינסופיים, וזה שאתם בוחרים מוביל אתכם למקדש עם שלושים ושבעה שערים המובילים אתכם לעולם סלט כרוב עלים וכו' (דוגמה).
צפיפות של סצנה מעבר למגבלות המרחב האוקלידי (משתמשים תוהים לעתים קרובות "איך הצלחתי להכיל כל כך הרבה בתודעה שלי? אני לא רואה שום מקום לחוויה שלי להשתלב כאן!").
דיווח על דמיון לפרקטלים.
נוכחות מתמדת של אוכפים המרכיבים את האילוצים המבניים של הסצנות ההזויות. לדוגמה, לעתים קרובות שומעים על חוויה של סצנות רוויות במפרקים, פיתולים, התפצלויות, סמטאות מעוקלות, קשרים וסלילים כפולים.
התבוננות באובייקטים דומים לעצמם (כגון כרובית) עשויים לגרום לכם ללכת לאיבוד במה שנראה כמו חלל אינסופי. (*הערה: היזהרו מתופעות הלוואי האפשריות של הסתכלות על כרובית תחת DMT).
חוויות דמויות מצב פסיכדלי של סופרפוזיציה של קלט (PSIS - Psychedelic State of Input Superposition) שבהן נראה שאנשים חווים מספר תוצאות אלטרנטיביות מכל אירוע בו-זמנית (זו עשויה להיות תוצאה של "הסתעפות היפרבולית" בזמן ולא במרחב).
תמונות שכפול פסיכדליות כוללות בדרך כלל מאפיינים שניתן לפרש כאובייקטים היפרבוליים המוטבעים בתלת מימד אוקלידי.
אנשים מתארים "מנגנונים מתקדמים להפליא" ו"אובייקטים בלתי אפשריים" שלא ניתן לייצג במציאות הרגילה שלנו (למשל כדורי הכדורסל עם הכדרור העצמי של טרנס מקנה).
לפחות מתמטיקאי אחד קבע שמה שחווים ב-DMT לא ניתן לתרגם לגיאומטריה אוקלידית (בניגוד למה שחווים ב-LSD).
קיבלנו סדרה של דוח"ות טריפ DMT שיטתיים מאת חובב מתמטיקה ופסיכונאוט מנוסה שטוען שהמשטחים שחווים ב-DMT מורכבים בדרך כלל מרצפים היפרבולים (שמרמז על עקמומיות שלילית; ראו קבוצות טפטים).
מאמר זה חורג מעבר לטענה לקשר גרידא בין DMT לגיאומטריה היפרבולית. נהיה ספציפיים יותר על ידי התייחסות להיבטי החוויה שניתן לפרש גיאומטרית. לשם כך, בואו נפנה כעת לתיאור פנומנולוגי של אופן ההתפתחות של חוויות DMT בדרך כלל:
הפנומנולוגיה של חוויות ה-DMT: שש הרמות
על מנת להמשיך אנו נספר על חוויה טיפוסית של DMT מאודה. אתם יכולים לחשוב על ששת הסעיפים הבאים כשלבים או רמות של מסע DMT. הרשו לנו להסביר. הרמה הגבוהה ביותר אליה מגיעים תלויה במינון הנצרך, ובמינונים גבוהים חווים את כל הרמות, אחת אחת, ובאופן מהיר (כלומר במינונים גבוהים רמות אלו נתפסות כשלבי החוויה).
אם צורכים מספיק DMT בדיוק בכדי לעבור לרמה הגבוהה ביותר שאליה מגיעים במהלך המסע לרגע קצר בלבד, אז כנראה שרמה זו תתואר כ"שיא החוויה". אם, לעומת זאת, צורכים מנה שנמצאת בגדר טווח המיליגרם כדי לייצר רמה נתונה, היא תורגש יותר כ"מישור". כל רמה נבדלת מספיק מהאחרות, שאנשים לעתים רחוקות יפספסו את המעברים ביניהן.
שש הרמות של חווית DMT הן: סף, חרצית, העין המאגית, חדר המתנה, פריצת דרך ואמנזיה. בואו נצלול פנימה!
(הערה: התיאור הבא מניח כי הנסיין העצמי נמצא בבריאות גופנית ונפשית טובה בזמן צריכת ה-DMT. ידוע היטב כי מצבי תודעה שליליים יכולים להוביל לנופי גיהינום בלתי נתפסים כאשר הם "מוגברים" על ידי DMT. אנא הימנעו מ-DMT בכל מחיר כשאתם שיכורים, מדוכאים, כועסים, אובדניים, עצבנים וכו'. את הגיאומטריה המלאה כדאי להעריך במצב תודעה וסביבה (Set and setting) מאוזן נפשית ורגשית.)
[1] סף - Threshold
ההתראה הראשונה על משהו חריג שקורה עשויה להימשך בין 3 ל-30 שניות לאחר שאיפת ה-DMT, תלוי במינון הנצרך. במקום שינוי חושי או קוגניטיבי ברור, הרמז הראשון הוא שינוי לכאורה באווירה של הסביבה. אתם יודעים איך לפעמים כאשר אתם נכנסים למקדש, למוזיאון לאמנות, לקהל של אנשים, או אפילו סתם למסעדה מעוצבת היטב, אתם יכולים לפשט "אווירה של מקום" שאינה ניתנת להגדרה. אין בזה שום דבר גלוי או ספציפי. האווירה של מקום היא יותר גשטלט כולל מאשר תחושה מקומית. אווירה איכשהו מקודדת מידע על האיכות החברתית, האידיאולוגית והאסתטית של המקום או הקהילה שרק נחתתם עליהם, והיא אומרת לכם במבט אחד אילו מצבי רוח מקובלים חברתית ואילו לא מתאימים. האווירה הספציפית של DMT שאתם מרגישים בחוויה נתונה יכולה להיות אחד ממיליון טעמים שונים. עם זאת, בין אם אתם מרגישים שנכנסתם לקרקס או הצטרפתם לטקס דתי, הרמז הראשון לחוויית DMT מלווה בכל זאת תמיד (או כמעט תמיד) בתחושת משמעות כוללת. התחושה שמשהו חשוב עומד לקרות או קורה מתבטאת באווירת המצב. האווירה הזו קיימת בדרך כלל לפחות ב-150 השניות הראשונות של המסע. מעניין ששינוי האווירה הוא קצר יותר מהמסע עצמו; נראה שזה נעלם לפני שהוויזואליה תיעלם ותפחת במהירות לאחר שהשיא יסתיים.
תוך שניות לאחר שינוי האווירה מרגישים חידוד פתאומי של כל החושים. יש אנשים שמתארים זאת כ"שדרוג החוויה לגרסת HD שלה". רמת הפירוט בחוויה של אדם מוגברת, אך עם זאת התוכן הסמנטי הכללי עדיין שלם למדי. אנשים אומרים דברים כמו: "המציאות סביבי נראית חדה יותר" ו"זה כאילו שאני באמת תופס את סביבתי, אתם מבינים? בכיוונון מלא עם המרקמים הקטנים ביותר של הדברים שמסביב". טרנס מק'קנה תיאר את המצב הזה כך: "נראה שהאוויר נשאב לפתע מהחדר משום שכל הצבעים מתבהרים לעין, כאילו הוסר מדיום מתערב כלשהו".
בזמן של מינונים קטנים וחוזרים ונשנים (רצוי מתחת ל 4 מ"ג) ניתן לייצב את חידוד החושים לפרקי זמן ארוכים באופן שרירותי. אני מאמין בתוקף כי ניתן כבר לגייס מצב זה (מלבד החוויות החוצניות במינונים גבוהים יותר) למגוון משימות חישוביות ואסתטיות שבני אדם מבצעים בימינו. במיוחד נראה כי המצב עצמו מאפשר לתפוס רעיונות מורכבים עם פרמטרים רבים מבלי לעוות אותם, מה שעשוי להיות שימושי ללימוד מתמטיקה בקצב מואץ. כמו כן, המצב מגביר את המודעות לסביבה (אולי על חשבון צריכת קלוריות רבות). אני מתקשה לדמיין שאמנים לא יוכלו להשתמש במצב הזה לכל דבר בעל ערך).
[2] החרצית - The Chrysanthemum
אם מעלים מעט את המינון ונוחתים אי שם בטווח שבין 4 ל-8 מ"ג, סביר להניח שחווים את מה שכינה טרנס מק'קנה "החרצית". זה בדרך כלל מתבטא כמשטח רווי במעין בד מרקם המורכב מיחסים סימטריים מורכבים, צבעים עזים, קצוות משתנים ודפוסי סופרפוזיציה פועמים מנצנצים של גלים ליניאריים הרמוניים בתדרים רבים ושונים.
בהתאם למינון הנצרך, ניתן לחוות ערוץ אחד או כמה ערוצים מקבילים למחצה. בעוד שמנת סף בדרך כלל מעניקה וייב (או אווירה) חזק אחד, לרמת החרצית יש לעיתים קרובות כמה וייבים מתחרים שכל אחד מהם מנסה למשוך את תשומת לבכם. להלן מספר דוגמאות כיצד עשוי להיראות המרכיב הוויזואלי של מצב תודעה זה.
המרכיב הוויזואלי של החרצית מתואר לעתים קרובות כ"שומר המסך הטוב ביותר אי פעם", ואם חוויתם אותו במצב רוח טוב אתם כמעט בטוח מסכימים עם התיאור הזה, מכיוון שהוא בדרך כלל הרמוני ביותר, סימטרי ויפה באין ספור דרכים. שום קלט חיצוני אינו יכול לשכפל את צפיפות המידע והסימטריה המורכבת של מצב זה; מצב כזה צריך להיווצר באופן אנדוגני כמעין אטרקציה הרמונית של הדינמיקה המוחית שלכם.
תוכלו למצוא שיחזורים רבים של חוויות DMT ברמת חרצית באינטרנט, ואני ממליץ לכם לבחון את הסימטריות הגלויות בהם (שיחזור זה הוא אחד האהובים עלי בכל הזמנים).
בצימצום אלגוריתמי של מצבים פסיכדליים, שיערנו כי כל אחת מ-17 קבוצות הסימטריה של טפטים ניתנות לאינסטנטציה כסימטריות השולטות בראייה הפסיכדלית. למרבה הצער, בניגוד לאבולוציה האיטית בדרך כלל של חזויונות פסיכדליים רגילים, תדר הרטט של DMT מאלץ חזיונות כאלה להתפתח במהירות שמקשה על רוב האנשים לזהות את האלמנטים הסימטריים הגלומים שמולידים את המבנה המתמטי הכללי מתחת לחוויה של האדם. מסיבה זו היה קשה לוודא שכל 17 קבוצות הטפטים אפשריות במצבי DMT. למרבה המזל הצלחנו לאחרונה לאשר שזה אכן המקרה בזכות מישהו שהכשיר את עצמו לעשות בדיוק את זה. כלומר, איתור במהירות יוצאת מהכלל של אלמנטים סימטריים בתבניות.
פסיכונאוט אנונימי (שנקרא לו חוקר א') שלח סדרת דו"חות מסע לקוואליה קומפיוטינג המפרט את התכונות המתמטיות של ויזואליה פסיכדלית תחת חומרים ומשטרי מינון שונים. א' הוא פסיכונאוט מנוסה וחובב מתמטיקה שהכשיר את עצמו לאחרונה להכיר (ולתת שם) לתכונות המתמטיות של דפוסים סימטריים (כמו ביצירות אמנות או אורגניזמים ביולוגיים). בפרט, הוא הפך שוטף בנקיבה בשמות לסימטריות המוצגות על ידי ויזואלים פסיכדליים. בהקשר של ויזואליה דו-ממדית על משטחים, א' מאשר כי המרקמים הסימטריים המתעוררים במצבים פסיכדליים יכולים להציג כל אחת מ-17 קבוצות הסימטריה של טפטים. כמו כן, הוא הצליח לאשר כי גם כל קבוצת סימטריה כדורית אפשרית יכולה להיווצר בתודעה במצבים אלה.
הרמה המכונה "רמת החרצית" מתקשרת עם הקלט החושי בדרך מעניינת: המרקם של כל דבר שהאדם מתבונן בו מתמלא במהירות במבנים סימטריים דו-ממדיים חופפים. אם אדם צורך כמות מספקת של DMT כדי להגיע לרמה זו, ואז מסתכל על משטח עם דפוס (כמו מרקם סטטיסטי), הדפוס יעבור תהליך של "סימטריזציה" עד כדי איבוד זיהוי.
א' מסביר שההשפעות הוויזואליות של DMT ברמה זו חולקות תכונות מסוימות עם חומרים פסיכדליים אחרים כמו LSD, מסקלין, ופסילוציבין. רמת החרצית של DMT יכולה ליצור כל סימטריה דו ממדית, עם זאת, ישנם הבדלים משמעותיים מפסיכדלים אחרים בטווח מינונים זה. אלה כוללים את השינוי העקבי באווירה (קיים כבר במינוני סף), המורכבות והעקביות של היחסים הסימטריים (הרבה יותר צפיפות ועקביות-חוויה-שלמה מכפי שאפשר בדרך כלל עם פסיכדלים אחרים) והמהירות (עם תדירות הפרעת שליטה שמגיעה עד 30 הרץ, לעומת 10-20 הרץ ברוב הפסיכדליים). לפיכך, אנשים נוטים לציין שויזואלים של DMT (ברמה זו) הם "מהירים יותר, קטנים יותר, מפורטים יותר ועקביים יותר גלובלית" לעומת רמות דומות של שינויים הנגרמים מחומרים דומים.
עכשיו, אם אתם צורכים מנה מעט גבוהה יותר (8 עד 12 מ"ג), החרצית תתחיל לעשות משהו חדש ומעניין...
[3] העין המאגית - The Magic Eye
דרך נהדרת להבין את רמת העין המאגית של השפעות ה-DMT היא לחשוב על החרצית כעל מרקם של אוטוסטראוגרמה (המתוארת בלשון מדוברת כתמונת "העין המופלאה"). ניתן לפרק את החוויה הוויזואלית שלנו בקלות לשתי נקודות מבט (המתאימות להזנה המגיעה מכל עין) המשתפות מידע בכדי לפתור את בעיית מפת העומק בראייה (Depth map). זהו תהליך שממפה כל איכות חזותית (קווליה) למרחב שבו המרחקים היחסיים בין פרטים מוסברים כך ש-(א) הקלט החזותי מקבל פרשנות ו-(ב) מתקבלים אובייקטים מוכרים מחיי היומיום המיוצגים כצורות מרומזות מתחת למפת העומק. ניתן לחשוב על התהליך כמעין "לחיצת יד" בין תפיסת מטה-מעלה (bottom-up perception) לבין מידול מעלה-מטה (top-down modeling).
בתנאים יומיומיים, אדם פותר את "בעיית מפת העומק" תוך שניות מרגע פקיחת העיניים (למעט פרטים קטנים שמתווספים תוך כדי הסתכלות סביב). אך תחת השפעת DMT, התפיסות ב"רמה הנמוכה" נראות כמו חרצית נושמת, מה שמותיר למידול מעלה-מטה להתמודד עם נתונים שנמצאים בתנועה מתמדת. מה ניתן להסיק מזה? כל מה שהדמיון שלכם מאפשר.
ישנם שלושה מרכיבים עיקריים שונים ברמת העין המאגית של ה-DMT:
מרקם (תלוי בהתפתחות החרצית).
יריעת-עולם (מפות עומק תלת-ממדיות עם מימד זמן שאינו מפריע לשדה הראייה).
סף נמוך ביותר להעתקת מידע.
התמונה משמאל היא לובסטר, זו שבמרכז היא חרוט והתמונה מימין מכילה רהיטים (מנורה, כיסא ושולחן). שימו לב שמה שאתם רואים היא מעין מפת עומק המקודדת צורות. אנו מכנים את מפת העומק הזו יחד עם הופעת התנועה והתאוצה המיוצגים בה, כיריעת-עולם.
יריעות-עולם
יריעת-עולם מקודדת את "התוכן הסמנטי" של הסצנה ומסוגלת לייצג סיטואציות שרירותיות (כולל מידע על מה שאתם רואים, היכן אתם נמצאים, מה הישויות שם עושות, מה קורה וכו').
נהוג לחוות סצנות ממקומות שנראים בדרך כלל שגרתיים, כמו חנויות גלידה, מתחמי משחק, סיטואציות ביתיות, חדרי רהיטים, ביגוד וכו'. כמו כן, רואים לעיתים קרובות ישויות במקומות אלו, אך נדמה שהן כמעט לא מבחינות בנוכחותכם, מכיוון שעולמן די עצמאי. כאילו אתם מציצים דרך חלון. רבים מדווחים כי העולמות שראו במהלך חוויית DMT נראו כאילו הם "עשויים מאותו דבר". ניתן לפרש זאת כמרקם שמשמש כמשטח של יריעת-העולם, כך שמשטחי השולחנות, הכיסאות, גביעי הגלידה, גופי האנשים, וכן הלאה, כולם מעוצבים עם אותו מרקם. מרקם זה הוא למעשה ה"חרצית", המעוותת לחלוטין כדי להתאים לכל עקמומיות הסצנה.
סצינות ברמת העין המאגית כוללות לעיתים קרובות צורות גאומטריות תלת-ממדיות כמו כדורים, קונוסים, גלילים, קוביות וכו'. מורכבות הסצנה נוטה להיות תלויה במינון. ככל שהחוויה מתגברת (אך עדיין נשארת במסגרת רמת העין המאגית) גבישי קוואליה מורכבים בתלת מימד מתחילים להפוך לאפשרות.
כל אובייקט פנומנלי שתפגשו ברמה זו שיחיה יותר מאלפית שנייה, יצטרך לפתח אסטרטגיות אפקטיביות להישרדות במערכת אקולוגית של אובייקטים אחרים המותאמים לרמה זו. בהתחשב בסף נמוך מאד להעתקת מידע, כל אובייקט שיתפוס מקום בשדה תשומת הלב שלכם יתחיל להתפשט, להשתנות ולהתפתח, ולגנוב כמה שיותר מתשומת הלב שלכם בדרך. המעברים המחזוריים תופסים את תשומת הלב: אובייקטים הופכים במהרה לסצנות, אשר הופכות במהרה לגשטלטים שמייצרים מרקם חדש בו ניתן לזהות אובייקטים חדשים, וחוזר חלילה עד אינסוף.
א' מדווח שבטווח מינון זה אפשר לחוות לפחות חלק מ-230 מחבורת הסימטריות המרחבית כאובייקטים המיוצגים ביריעת-העולם. לדוגמה, א' מדווח שהוא הצליח לייצב מבנה עם סימטריית Pm-3m, דומה מאד למבנה של ZIF-71-RHO. עם זאת, דימוי סימטריות תלת-ממדיות כל כך מורכבות נראה שדורש הכשרה קודמת ורמות גבוהות של ריכוז מנטלי (כלומר, על מנת להבטיח שכל האלמנטים של הסימטריה הם באמת כפי שהם אמורים להיות).
יש כל כך הרבה קווליה בכל מקום, שלפעמים אפילו המרחב הרגיל שלכם לא יכול להכיל את הכל. כל מבנה סימטרי רגיל או חצי-רגיל שאתם בונים על ידי התמקדות בו עלול להציף את התודעה אם תתמקדו בו יותר מדי. מה המשמעות של זה? אם תתמקדו יותר מדי, לדוגמה, במספר 6, ייתכן שהתודעה שלכם תנסה להמחיש את דרכי הסידור השונות של שישה כדורים בצורה סימטרית לחלוטין. יתחילו להיווצר עולמות עשויים משושים ותמניונים משוכללים המחוברים בדרכים סימטריות ומורכבות, מה שעשוי לרצף את שדה החוויה שלכם. עם כל שנייה שעוברת, תמצאו דרכים נוספות ומרתקות לייצג את המספר 6 בדרכים סינסתזיות ומספקות (כמו שמתואר ב-"Thinking in Numbers"). עכשיו, מה קורה אם אתם מנסים לייצג את המספר שבע בצורה סימטרית במישור? הבעיה היא שיהיו לכם יותר מדי משובעים (צורות שבע-צלעות) כדי להכניס במרחב האוקלידי (כפי שמתואר ב-"Too Many Triangles"). לכן, הדפוסים הסימטריים שיתקבלו ייראו כאילו הם מציפים את המישור (וזה בדרך כלל נתפס כפיתול או סידור פלואידי מחדש, וכאשר אין מקום באזור כלשהו, תחושת הצפיפות תגרום למתח או לחץ סינסתזי, כמו רחש תחת הרבה לחץ).
בפרט, א' טוען שבטווחים הנמוכים של רמת העין המאגית, המרקם של החרצית נוטה להציג ריצוף היפתגוני ותלת-היפתגוני (כפי שמוצג בתמונה למעלה). א' מסביר שבנקודת המעבר הקריטית בין רמות החרצית והעין המאגית, עוצמת גילוי הסימטריה של החרצית אינה יכולה להתקיים על פני משטח דו-ממדי. כך שהמשטח מתחיל להתקפל, לעיתים בצורות חצי-סימטריות. כל פעם ש"מזהים" אובייקט על ה"חרצית המתקפלת" הזו, עודף העקמומיות עובר לאובייקט הזה. ככל שהמינון עולה, מפרשים יותר ויותר את העקמומיות הזו ומסיימים בעיצוב מפת עומק דינמית ומרחבית מורכבת עם קיפולים היפרבוליים. בטווחים הגבוהים של רמת העין המאגית, המשטח כל כך מעוקל שהסצינות שצופים בהן אינן רק מורכבות אלא גם מתפשטות, עד שלפעמים מרגישים כאילו אפשר להציץ בכל הכיוונים דרך האופק ולראות את עצמכם ואת עולמכם ממרחק. בנקודה קריטית מסוימת ייתכן שתחושו כאילו המרחב סביבכם מתקפל לכיפה עצומה שבה הקירות עשויים משילוב המרקם + יריעת-עולם שנבחרו בעקבות לחצי ברירה דארוויניסטית שהופעלו על דפוסי הקוואליה ברמת העין המאגית. מרקם היפרבולי סינסתזי ממוקד זה הוא מה שהופך לקירות חדר ההמתנה...
[4] חדר המתנה - Waiting Room
בטווח של 12-25 מ"ג של DMT היעד הסופי ככל הנראה הוא מה שמכונה חדר המתנה. חוויה זו מובחנת מרמת העין המאגית בכמה אופנים: ראשית, יריעת-העולם ברמה זו מתפרקת לכמה רכיבים חצי-עצמאיים, כל אחד מהם מתפתח באופן חצי-אוטונומי. שנית, אדם עובר מ"השתקעות חלקית" ל"השתקעות מלאה". המעבר בין רמת העין המאגית לחדר ההמתנה לעיתים נראה כ"מציאת אלמנט מאד מורכב בסצנה ושימוש בו כחלון לממד אחר". סך העקמומיות של המשטח הדו-ממדי (על ידי חיבור העקמומיות של כל הרכיבים בסצנה) גבוה בהרבה מזה של רמת העין המאגית, וניתן להתחיל לראות מרחב היפרבולי תלת-ממדי אמיתי. ייתכן שדרך לתאר את המעבר הזה היא כך: העקמומיות של יריעת-העולם הופכת כל כך קיצונית שבכדי להכיל אותה, כל שדה החוויות הרב-מודאליות של האדם מתערבב, ותחושת סנכרון מוחלטת של כל החושים לחוויה סינסתזית מאוחדת היא בלתי נמנעת (מתואר לעתים קרובות כ- "!!!+++++mmmMMMMMMM" טון של הגוף כולו אנשים מדווחים). לפיכך התחושה היא של להיכנס למימד חדש לחלוטין. זה מסביר את מה שאנשים מתכוונים לומר כשאומרים: "חוויתי לחץ אינטנסיבי כל כך שהנשמה שלי לא יכלה להיכלל בגופי הקטן, והלחץ האדיר שיגר אותי לעולם גדול יותר".
התמונות למעלה, יחד, נועדו לשמש שחזור אימפרסיוניסטי של איך שחוויה בחדר ההמתנה עשויה להרגיש. משמאל, ניתן לראות את יריעת-העולם עם מרקם מעוקל בכמה אופנים, וכתוצאה מכך נוצר חדר סגור עם קירות מנצנצים וישות המתבוננת במתקן עתידני למראה. התמונות במרכז ובימין מיועדות להמחיש את הדרכים בהן המרקם של יריעת-העולם מתפתח: ניתן לראות שהמיקרו-מבנה של המרקם מתפשט כל הזמן בדרכים סימטריות חדשות (מימין), ומתפשט באופן מרהיב על פני המשטח כולו במהירות גבוהה (במרכז).
חדרי המתנה של DMT מכילים ישויות שלעתים מתקשרות אתכם ישירות. המציאות שלהן נתפסת כגרסה אינטנסיבית ואינטימית הרבה יותר מאינטראקציה אנושית בדרך כלל, אך הן לא נותנות את הרושם שהן טלפתיות. עם זאת, כוחן מורגש כאילו הן יכולות להקרין אותו. אפשר לומר שרמה זו של DMT מציבה אתכם במצב כה אינטימי, פגיע ופתוח, עד כי פרשנות הישויות כמצב חברתי של אדם שני היא כמעט בלתי נמנעת. זה כמו לקיים אינטראקציה עם מישהו שאתם באמת מכירים (או אולי מישהו שאתם באמת באמת רוצים להכיר... או שבאמת באמת לא רוצים להכיר), אלא שכל העולם מורכב מאותן רגשות וכמה ישויות מאכלסות את העולם הזה.
פסיכונאוטים רציניים נוטים לתאר את חדר ההמתנה כהפסקה זמנית. אכן, אפשר לכתוב יותר שירה על מצבי תודעה בחדר ההמתנה מאשר על רוב הפעילויות האנושיות, כי מרחב מצבי התודעה שלו רחב, מגוון ומלא יותר בעומק הדוני. אך עם זאת, חשוב להבין שישנם מצבים מוזרים עוד יותר. פסיכונאוטים רציניים החוקרים את הקצוות העליונים של תודעה אנרגטית גבוהה עשויים לראות בחדרי המתנה כתחנות מעבר בדרך אל "הדבר האמיתי".
[5] פריצת דרך - Breakthrough
אם מצליחים לצרוך סביב 20-30 מ"ג DMT קיים סיכוי נכבד שתשיגו חווית פריצת דרך של DMT (יש מקורות שממקמים את המינון עד 40 מ"ג). אין הגדרה מוסכמת ל"פריצת דרך של DMT", אך מרבית המשתמשים המנוסים מאשרים כי קיים שינוי איכותי במבנה ובתחושה של חווית האדם במינונים כה גבוהים. בהתבסס על התצפיות של א' אנו מניחים כי פריצות דרך הן תוצאה של יריעת-עולם עם עקמומיות כה קיצונית עד כי הסתעפות טופולוגית (topological bifurcations) מתחילה להתרחש ללא שליטה. במילים אחרות, עצם הטופולוגיה של יריעת-העולם נאלצת להשתנות כדי להכיל את כל העקמומיות הקיצונית.
הגיאומטריה של המרחב שאתם חווים עשויה לפתע לעבור ממרחב פשוט קשר למשהו אחר. מה זה אומר? פתאום אפשר להרגיש שהמרחב עצמו מתפתל ומתחבר לעצמו בדרכים מורכבות (ולעתים קרובות מבלבלות). תוכלו למצוא כי עבור כל שתי נקודות ב"עולם חוצני" זה ייתכן שיש לולאות ביניהן. יש לכך השפעות דרסטיות על כל הייצוג של האדם (כולל, כמובן, את חלוקת ה"אני" וה"אחר"). התחושה המסוימת הנלווית לכך עשויה להסביר את נוכחותן של חוויות דמויות מצב פסיכדלי של סופרפוזיציה (PSIS) המושרות על ידי DMT ו-LSD במינונים גבוהים (ראו LSD ומדידות קוונטיות). מכיוון שההסתעפויות הטופולוגיות מתרחשות ביריעת-עולם תלת-ממדית-רגעית (3D1T), זה עשוי להיראות כמו "דברים רבים שמתרחשים בבת אחת" או "אובייקטים המשתלבים בו זמנית במספר נתיבים שאינם חופפים על מנת להגיע ממקום אחד למשנהו". הישויות ברמה זו מרגישות טרנספרסונליות: בשל העיקום הקיצוני קשה להבדיל בין המידע שאתם מייחסים למודל העצמי שלכם לבין המידע שאתם מייחסים לאחרים. ולכן אתם נמצאים בכל מקום, במובן טופולוגי מובהק.
בעוד בחדר ההמתנה אפשר לייצב את ההקשר שבו נראה שהחוויה מתקיימת, במצב של פריצת דרך של DMT תמיד "עוברים על פני אזורים עצומים, גלקסיות, יקומים, מציאות וכו'" באופן בלתי נשלט מתמיד. למה זה? זה עשוי להיות קשור ביכולת של האדם לשלוט בעיוות של אובייקטים שהוא מתמקד בהם. אם העקמומיות אינה ניתנת לשליטה, היא "תעבור לקירות" ותביא ל"שינויי הקשר" מתמידים. למעשה, חלק גדול מהמרחב התלת-ממדי נתפס כהיפרבולי בצורה כזו או אחרת, כך שנראה שיש גישה לאזורים נרחבים של המציאות בעת ובעונה אחת. לפיכך חווים לעתים קרובות תחושת פתיחות רדיקלית.
[6] אמנזיה - Amnesia
בניגוד ל-5MeO-DMT, חוויות "DMT רגילות" בדרך כלל לא מטלטלות את התודעה עד כדי מיסוס המודל העצמי של האדם באופן מוחלט. נהפוך הוא, אנשים רבים מדווחים כי ל-DMT יש "השפעה קטנה באופן מפתיע על תחושת העצמי, אלא במינונים גבוהים מאד", ביחס לעוצמה הכוללת של השינוי. לפיכך, בדרך כלל DMT אינו מייצר אמנזיה עקב מוות אגו באופן ישיר. במקום זאת, ניתן להאשים את המאפיינים האמנזיים של DMT במינונים גבוהים בקושי בהבנת הגיאומטריה הנחוצה כדי להבין את מה שנחווה. במקרה של מינונים מעל "חוויות פריצת דרך" קיים סיכוי שהמשתמש לא יוכל לזכור דבר על הפרקים האינטנסיבים ביותר של המסע. למרבה הצער, לא צפוי שנלמד הרבה מהמצבים הללו (זאת, עד שנחיה בקהילה של אנשים שיכולים לגשת לגיאומטריות פנומנליות אחרות בצורה מבוקרת).
להיזכר בבלתי זכיר
אנו מניחים כי הקושי שיש לאנשים בלזכור את איכותן הפנומנלית של חווית DMT הוא בחלקו תוצאה של אי יכולת לגשת לגיאומטריה הנחוצה בכדי לשחזר במדויק את הזיותיהם. המרכיבים המועטים והמרוחקים של החוויה שאנשים מצליחים איכשהו לזכור, אנו טוענים, הם אלה שבמקרה קל (יחסית) להטמיע אותם בחלל האוקלידי בתלת-ממד. לפיכך, אנו צופים שמה שאנשים כן מצליחים "להחזיר" מהיפר-מרחב יהיה מוטה כלפי הדברים שניתן לייצג ב-R3 (מרחק אוקלידי).
זה מסביר מדוע אנשים זוכרים שחוו סצינות אוכף בצורה אינטנסיבית (למשל פרקטלים, מנהרות, עולמות כרוב, תהליכים רקורסיביים וכו'). למרבה הצער, רוב האובייקטים הפנומנליים העשירים במידע והמעניינים (לא ניתנים לצימצום, ראשוניים) שחווים ב-DMT הם מעצם טבעם בלתי אפשריים להטמעה בגיאומטריה החווייתית הרגילה שלנו. הבעיה הזו חושפת מגבלה אינהרנטית הנובעת מהמגבלות של קיום בקהילה של אינטליגנציות (כלומר, בני אדם עכשוויים) אשר נתונות להגבלות בטווח מרחב-מצב התודעה שהן יכולות לגשת אליו. תובנה זו קוראת לפרדיגמה אפיסטמולוגית חדשה, כזו אשר תשלב ייצוגים של מצבים ספציפיים במאגר נתונים גלובלי נגיש של מצבי תודעה, יחד עם הרשת העולה מתוך הבהירות (והלא) ההדדית שלהם.
אובייקטים של DMT
העקמומיות המוגברת של יריעת-העולם יכולה להתבטא בדרכים אינסופיות. בכמה מובנים חשובים, מרחב המצבים של הסצנות האפשריות שיכולות להתקיים על DMT הרבה יותר רחב מזה שניתן לחוות במצבי תודעה רגילים. במובן המחמיר, אפשר לייצג יותר סצנות במצבי DMT מאשר ברוב המצבים האחרים, כי כמות הקווליה הכללית הזמינה הרבה יותר גדולה. כמובן שעצם הדינמיקה של חוויות אלה מגבילה את מה שאפשר לחוות, כך שעדיין ישנם דברים רבים שאינם נגישים ב-DMT. למשל, יתכן שאי אפשר לחוות מסך כחול אחיד לחלוטין (מכיוון שמרקם החרצית רווי בקצוות, במשטחים ובדפוסים סימטריים). כמו כן, סצינות לא סדירות מדי עשויות להיות בלתי אפשריות לייצוב לאור השיפור הסימטרי הנמצא בכל מקום במצב זה.
מה טיבם של האובייקטים והישויות שחווים ב-DMT? חוויות ברמת העין המאגית נוטות לכלול אובייקטים שנמצאים בדרך כלל בחיי היומיום שלנו. זה ברמת חדר ההמתנה ומעליו שאז "האובייקטים הבלתי אפשריים באמת" מתחילים להופיע. בפרט, כל האובייקטים הללו מעוקלים לרוב בדרכים קיצוניות. הם מרכזים בתוכם רשתות מורכבות של מבנים משתלבים המקיימים עיקול סופרלטיבי כולל. להלן כמה אובייקטים לדוגמה שאפשר לחוות ברמות חדר ההמתנה ופריצת הדרך:
שימו לב שבכל התמונות הללו אוכפים רבים בכל מקום. בסופו של דבר, טווח האובייקטים שניתן לחוות במצבים כאלה כולל הרבה תכונות נוספות שאי אפשר לייצג ב-R3. האובייקטים שאנשים מצליחים להחזיר ולזכור לאחר מכן, הם בדיוק אלו שניתן להטמיע ב-R3. כך שלעתים קרובות אתם רואים אובייקטים מעוותים ומסובכים בצורה קיצונית. המעניינים ביותר (כגון אריחי H3 קוואזי-רגילים או אובייקטים בלתי ניתנים לצימצום) כמעט בלתי אפשריים להחזרה בכל דרך משמעותית, לפחות נכון לעכשיו.
התפשטות מרחב ה-DMT
התפשטות המרחב האחראי על העקמומיות המוגברת מתרחשת בכל מקום שתפנו אליו את תשומת ליבכם (כולל האובייקטים שאתם רואים). כאן אתם יכולים לראות איך זה יכול להיראות להביט באובייקט DMT: זה נקרא מנגנון "תיבת רטט" ("jitterbox").
ישויות DMT
ישויות DMT מגיעות בצורות רבות, והאיכות הכוללת שלהן תלויה מאד במינון. במקום לתאר התגלמות ספציפית כלשהי, נאפיין בקצרה את המאפיינים הכלליים של הישויות הנחוות בהתבסס על הרמה שהושגה.
סף: בדרך כלל לשינוי האווירה יש תחושה חברתית. דומה יותר ללהיכנס לחדר של אנשים בעלי תרבות זרה, מאשר להיכנס לבד למערה ריקה או לבריכה חמה. במובן זה עצם תחילתה של חווית DMT עשויה כבר למסגר את החוויה במונחים חברתיים ולהקל על הציפייה של פגישת ישויות.
חרצית: אפשר להרגיש אולי נוכחות עדינה של ישויות, אך לעיתים קרובות הן מתפרשות כ"מרגישות מחוברות" לחבריו, קרובי משפחתו ומכריו של המתנסה. התחושה אינה מתבטאת בשום דרך מרחבית ברורה. מלבד זאת, מצב זה איננו אישי במובן זה שלא רואים שום ישות ישירות.
העין המאגית: כאן ניתן לתאר את הישויות בערך כמי שמקיימות איתכם קשר לא אישי. הן פשוט שם, נמצאות בכוחות עצמן, לעיתים שקועות בכל הפעילויות שיריעת-העולם שלכם עשויה לייצג עבורם.
חדר המתנה: ברמה זו ישויות מתחילות להיות מסוגלות לתקשר איתכם. הן מרגישות כמו יצורים אוטונומיים עטופים במסתורין. ניתן לנחש את כוונותיהן, את מה שהן יודעות ואת המצבים הרגשיים שלהן מהתנהגותן, אך הם אינם ברורים מיד.
פריצת דרך: ברמה זו נראה כי לישויות שפוגשים יש את מה שאנו מכנים קשר טרנספרסונלי איתכם. הן חולקות איתכם מצבים פנימיים משלהן (רגשות, ידע, משאלות וכו'). זה מרגיש כאילו הן יכולות לתקשר טלפתית ו"לראות דרך". אי אפשר להסתיר מהן את התכנים המנטליים "הפרטיים" ברמה זו.
אמנזיה: אי אפשר לזכור, כמובן, בדיוק מה קורה כאן. אך אם דו"חות טריפ הם אינדיקציה כלשהי, רמה זו מזכירה מצבים "מיסטיים" מאד שבהם האמונות המרומזות שלכם לגבי הזהות האישית נמחקות ומתחלפות בתחושה של הפיכה לישות כוללת. "איחוד עם אלוהים" ו"סמאדהי" הם מונחים המתארים את תחושת העצמי הסובייקטיבית במצב זה. במילים אחרות, ברמה זו אי אפשר להבחין בין עצמכם לבין ישויות אחרות, שכן כולם מיוצגים כאחד. (היזהרו לעולם לא לנסות להגיע לכאן אם אתם מרגישים רע באותה תקופה שכן זה עלול להגביר את הטון ההדוני השלילי באותה מידה של ההרגשה הטובה של סמאדהי).
מידול הגיאומטריה ההיפרבולית של DMT
כיצד נוכל להסביר את השינויים הגיאומטריים הדרסטיים של המרחב הפנומנלי ב-DMT? כאמור, נדון בשלוש השערות (שאינן בלעדיות). השערה זו עובדת ברמה של צמצום אלגוריתמי, מה שאומר שנעמיק יותר מאשר רק לתאר עיבוד מידע ופנומנולוגיה. נעצור לפני שניגע ברמת המימוש של ההפשטה. שווה לציין כי תיאור האופנים שבהם חוויות DMT הן היפרבוליות הוא בעצמו צמצום אלגוריתמי. מה שאנו עומדים לעשות הוא לפתח צמצום אלגוריתמי יותר גרעיני שבו ננסה להסביר מדוע גיאומטריה היפרבולית מופיע בחוויות DMT על ידי הצעת תהליכים בסיסיים. הנה שלושת הצמצומים:
[1] הפרעת שליטה + זיהוי סימטריה = שינוי במדד
נזכיר שבמאמר קודם צמצמנו באופן אלגוריתמי מצבים פסיכדליים כלליים. אבני היסוד של צימצום זה היו:
הפרעת שליטה (אשר מסתכמת ב"מחצית חיים ארוכה יותר לכל קווליה").
סחף ("קירות נושמים, עיניים נעות ממקומן הרגיל, תחושות מתנודדות").
זיהוי תבניות משופר (פראידוליה, ראו Getting Closed to Digital LSD).
סף זיהוי סימטריה מופחת (תבניות כמעט סימטריות נוטות "להינעל" לתוך מבנים סימטריים מושלמים).
באמצעות מסגרת זו ניתן לטעון ש-DMT הופך את המרחב ליותר היפרבולי באופן הבא: בכמויות גבוהות ההשפעה הסינרגטית של הפרעת השליטה, יחד עם ספי זיהוי סימטריה נמוכים במיוחד הנחווים ברצף מהיר, הופכים את המרחק הסובייקטיבי בין הנקודות באובייקטים הפנומנליים בתוך סצנה לפתח מדד היפרבולי. איך זה יקרה? הדבר העיקרי שיש להבין הוא שבמודל זה המרחב הכמעט-אוקלידי הרגיל שאנו חווים הוא אפקט מתהווה של איזון בין שני הכוחות הללו. גם בנסיבות רגילות יריעת-העולם שלנו מתחדשת ללא הרף; קצב זיהוי הקשרים הסימטריים בסצנה מאוזן ע"י הקצב שבו נשכחות מדידות סובייקטיביות אלו. זה בדרך כלל גורם לגיאומטריה האוקלידית המתהווה. ב-DMT קצב זיהוי הסימטריה עולה בזמן שקצב ה"שכחה" (מעכב שליטה) פוחת. תשומת הלב מצביעה על יותר קשרים ברצף מהיר, וזה יוצר רשת של מרחקים סובייקטיביים מדודים שאינם יכולים להתממש במרחב תלת-ממדי אוקלידי. כך יש הצפה של סימטריות. אנו עובדים כעת על מודל מתמטי מדויק של תהליך זה, במטרה לשחזר מטריקה היפרבולית מתוך שני הפרמטרים הללו. במודל זה, הפרעה לשליטה נתפסת כשינוי בקצב דעיכת המדידות הסובייקטיביות של מרחק בתודעה, בעוד שסף זיהוי הסימטריה המופחת נתפס כשינוי בהסתברות למדוד את המרחק בין שתי נקודות נתונות כפונקציה של רשת המרחקים שכבר נמדדו.
העלייה בעקמומיות בולטת במיוחד באזורים שבהם כבר בוצעו מדידות רבות, שכן אזורים שנמדדו באופן נרחב ממקדים את תשומת הלב, ותשומת הלב מניעה את זיהוי הסימטריה. לכן, התמקדות במשטח כלשהו תהפוך את המשטח עצמו להיפרבולי (ולא את המרחב התלת-ממדי, מכיוון שהמדידות מרוכזות בעיקר על המשטח). מצד שני, אם העקמומיות גבוהה מדי מכדי להישאר על משטח דו-ממדי, היא "תקפוץ" לתלת-ממד או אפילו ל-3D1T (כלומר, תפצל את המרכיב הזמני של החוויה). התוצאה היא שהעקמומיות הכוללת של יריעת-העולם התלת-ממדית-זמנית (3D1T) עולה תחת השפעת DMT באופן התלוי במינון.
מינונים שונים מובילים למצבים שונים של הומאוסטזיס עקמומיות. לכל חלק ביריעת-העולם צורות משתנות ללא הרף ושינויים פתאומיים בעקמומיות, אך העקמומיות הכוללת נשמרת פחות או יותר במינון נתון. לא קל להיפטר מעודף העקמומיות. במקום זאת, בכל פעם שמנסים להפחית את העקמומיות בחלק אחד של הסצנה פשוט דוחפים אותה למקום אחר. גם כאשר מצליחים לדחוף את מרבית העקמומיות ממודול נתון (למשל ראייה) סביר להניח שהיא תחזור במהירות במודול אחרת (למשל נוף תנועתי או שמיעתי) מאחר ותשומת הלב לא פוסקת במסע DMT. עקמומיות גלובלית זו, התלויה לכאורה במינון, של יריעת-העולם (והקפיצה שלה ממודליות אחת לאחרת) מגבילה את צורת האובייקטים שניתן לייצג במצב זה (מה שמוביל לאובייקטים בעלי עקמומיות גבוהה ומראה חוצני, בדומה לאלו המוצגים למעלה).
[2] חשבון מערכת דינמי: מקורות אנרגיה, מוקדי קליטה ואינווריאנטים
אינווריאנטים של אנרגיה
בואו נגדיר מושג של אנרגיה בתודעה, כך שנוכל למסד את הדרך בה חווים פיתולים ושינויים על DMT. נניח כי אנו זקוקים ל"אנרגיה" על מנת לייצר חוויה נתונה (באמת, זהו רק אינווריאנט מובלע, ואפשר להשתמש בשם אחר). כל תכונה של חוויה נתונה זקוקה לכמות מסוימת של אנרגיה, שתואמת בערך לסכום משוקלל של העוצמה ותוכן המידע של החוויה. לדוגמה, הבהירות של נקודת אור צבעונית בשדה הראייה תלויה באנרגיה. באופן דומה, גם תוכן המידע במרקם, מספר הקשרים הסימטריים המיוצגים, מהירות תנועתו של אובייקט (כולל התאוצה שלו), ואפילו עקמומיות הגיאומטריה. כל אחת מהתכונות הללו דורשת אנרגיה כדי להתממש.
בנסיבות רגילות למוח יש דרכים חכמות ומתאימות (מבחינה אבולוציונית) לווסת את כמות האנרגיה הקיימת במודולים שונים במוחו של אדם. כלומר, יש לנו תוכניות רבות הפועלות כמתגי אנרגיה לפעילויות מנטליות שונות בהתאם להקשר. כאשר אנו חושבים, אנו מקצים כמות מסוימת של אנרגיה למציאת צורה או רעיון שעונה על מספר מגבלות. כאשר זה משנה את צורת האנרגיה בדרכים שונות ומוצא פתרון, אז או שאנו מקצים לכך יותר אנרגיה או שאנו מוותרים. עם זאת, תחת השפעת DMT, האנרגיה אינה יכולה להיכבות; היא יכולה רק לעבור ממודאליות אחת לאחרת. במילים אחרות, בעוד שבמצבים רגילים אנו משתמשים ביכולתנו להגביל אנרגיה באופן אסטרטגי למשימות שונות, תחת השפעת DMT האנרגיה נשארת גבוהה וקבועה באופן גלובלי, ללא קשר למה שמתרחש.
באופן רשמי יותר, מודל זה של פעולת DMT אומר כי DMT משנה את מבנה מוחו של האדם כך ש-(1) אנרגיה עוברת באופן חופשי מצורה אחת לאחרת, ו-(2) אנרגיה מציפה את המערכת כולה. בואו נדבר על מקורות אנרגיה ומוקדי קליטה.
מקורות אנרגיה ומוקדי קליטה
בצמצום אלגוריתמי זה DMT מגדיל את כמות התודעה במוח על ידי פגיעה במנגנוני מוקדי קליטת האנרגיה הרגילים שלנו, תוך הגדלת תפוקת מקורות האנרגיה שלו. תופעה זו מתבטאת לעיתים קרובות בכך שמרחבים פנומנליים הופכים להיפרבוליים במובן המתמטי-גיאומטרי, שבו הגברת העקמומיות השלילית היא ביטוי לרמות גבוהות יותר של אנרגיה. מוקדי קליטת אנרגיה עדיין נוכחים ומנסים ללכוד כמה שיותר אנרגיה. בפרט, אחד ממנגנונים אלו הוא תהליך ה"הכרה" של אובייקטים על גבי יריעת-העולם. מודל זה מניח שתשומת לב מתפקדת כמקור אנרגיה, ואילו זיהוי תבניות מתפקד כמוקד קליטת אנרגיה.
ההמילטוניאן של יריעת-העולם
סך האנרגיה בתודעה של אדם עולה בזמן השפעת DMT, ויש זרימה קבועה בין אופנים שונים שבהם האנרגיה יכולה ללבוש צורה. עם זאת, ניתן לנתח באופן חלקי את המרכיבים השונים של החוויה, במיוחד אם רשת חילופי האנרגיה מקובצת היטב. בפרט, ניתן להניח שיריעות-העולם הן עצמאיות יחסית. ביחס לחלקים אחרים של הסביבה שהתודעה מדמה, ליריעת-העולם עצמה יש חילופי אנרגיה פנימיים גבוהים מאד ואינטראקציות נמוכות יחסית בין הקבוצות.
יריעת-העולם היא דינמית מאד, ועיוותים קטנים מתפשטים עליה כמעט באופן ליניארי. במינון קבוע, אם מחברים את התאוצות, המהירויות, העקמומיות, וכדומה, של כל נקודה על פני יריעת-העולם, מתקבל מספר שנותר כמעט קבוע לאורך זמן. לכן, חקר ההמילטוניאן (Hamiltonian) של יריעת-עולם (כלומר, מרחב המצבים שניתן לתאר כרמת אנרגיה קבועה) עשוי להיות אינפורמטיבי מאד לתיאור הן את כמות המידע והן את עוצמת החוויה של מצבי תודעה תחת השפעת DMT.
במצבים רגילים, נראה כי עקמומיות יריעת-העולם של האדם תלויה ברמת העירנות שלו. האם שמתם לב שכאשר אתם מרגישים עייפים, אתם נוטים למקד פחות את החוויה הוויזואלית שלכם? לדוגמה, אתם עייפים מאוחר בלילה ומנסים לצפות בסרט, אך להביא את הסצנה לפוקוס דורש מאמץ רב מדי, אז אתם "מרפים" מעט ומפסיקים להתמקד (בעודכם ממשיכים להקשיב לדיאלוג). מדוע עשיתם זאת?
במסגרת התיאוריה המוצעת כאן, עשיתם זאת כדי להקטין את האנרגיה הנדרשת מכם לתחזק יריעת-עולם עקמומית ומלאת מידע. פעולה זו עשויה להיות אסתטית ומהנה במצב של ערנות מלאה או התרגשות, אך כאשר אתם עייפים, התועלת של ההתמקדות אינה רבה ביחס למאמץ שהיא דורשת, במיוחד כשהדיאלוג חיוני יותר להבנת העלילה.
נדרשים מאמץ וערנות כדי להתמקד בסצנה מורכבת עם הרבה פרטים מסובכים. (קריאה וניסיון להבין את המאמר הזה עשוי גם כן לדרוש הוצאה משמעותית של אנרגיה תודעתית). מסיבה זו, אפשר לומר ש-DMT הוא מעורר תודעה מאד אפקטיבי.
מוקדי קליטת אנרגיה בייסיאניים
מאפיין מהותי אחד במוחנו הוא שהרמה של הערנות המנטלית שלנו יורדת כאשר אנחנו מפרשים את החוויה שלנו כ"צפויה". אנשים שיכולים להנות מהמוח שלהם עושים זאת, חלקית, על ידי מציאת דרכים בלתי צפויות להבנת דברים צפויים. עם זאת, בנוכחות מידע חדש שלא ניתן לשלב בקלות, רמת האנרגיה שלנו מתכווננת כלפי מעלה, כך שאנחנו מנסים מודלים שונים במהירות ומנסים לסדר מודל שמאפשר למידע החדש להיות צפוי (אם כי לעיתים זה כולל אינטגרציה של הנחות חדשות או הוספת תוכן בדרכים אחרות). כאשר אנחנו לא מצליחים ליצור מודל מנטלי שמתאים לחוויה שאנחנו חווים, אנחנו נוטים להישאר במצב אקטיביות-יתר.
העיקרון הכללי הזה חל על יריעת-העולם. אחת הדרכים השכיחות שבהן יריעת-העולם מפחיתה את האנרגיה שלה (מקומית) היא על ידי שינוי צורתה למשהו שניתן להכיר או לפרש. כך, יריעת-העולם באופן כלשהו ממשיכה להפיק אובייקטים, בהתחלה מוכרים, אך באנרגיות גבוהות יותר, כל התהליך יכול להיראות נואש או חסר תקווה: אפשר להכיר דברים רק עם מתיחה של הדמיון. מכיוון שלבני אדם באופן כללי חסר ניסיון רב בגיאומטריה היפרבולית, אנחנו בדרך כלל לא מצליחים לדמיין אובייקטים שהם סימטריים על הגיאומטריה המקורית שלהם. אבל כאשר אנחנו כן מצליחים, וממלאים אותם באור-תודעה-אנרגיה מהדהדת, אז בום! הרמוניות חדשות של תודעה! סוגים חדשים של אושר! מוסיקה של מלאכים! אלוהים אדירים! צחוק עד אינסוף ויותר - משותף ברחבי הגלקסיה - בהנאה טרנספרסונלית היפרבולית! זה כמו LSD ו-N2O! וואו!
סלחו לי, זה היום הראשון שלי. בואו נמשיך. מכיוון שאיננו מכירים שום אובייקט שיריעת-העולם יכולה באופן סביר לייצר במינונים גבוהים, וליריעת-העולם יש כל כך הרבה אנרגיה בפני עצמה, נראה שאנרגיה יכולה לצאת מכלל שליטה. זה מסביר בחלקו את הקשר הלא ליניארי בין עוצמה נחוות למינון DMT.
כמו כל היבט בתודעה שלנו, העקמומיות השלילית של המרחב הפנומנלי נוטה להתפוגג עם הזמן (אולי דרך עיכוב של הקורטקס). במקרה הזה, התחושה היא של "החלקת הקימורים" ושילוב האובייקטים הפנומנליים במרחב אוקלידי תלת-ממדי. עם זאת, הדבר נתקל בהשפעה שיש לתשומת הלב ולדרגות המודעות על יריעת-העולם שלנו, שהיא הגדלת העקמומיות השלילית שלו. ב-DMT, כל דבר ששמים עליו את תשומת הלב יתחיל להתפצל, להעתיק את עצמו ולהתרבות, תהליך שממלא במהרה את הסצנה עד לנקודה שבה היא כוללת יותר יחסים מרחביים ממה שיכול להתאים במרחב אוקלידי תלת-ממדי. הקצב שבו זה קורה תלוי במינון. ככל שהמינון גבוה יותר, כך יש פחות שליטה מעכבת והמאפיין של "קיפול" תשומת הלב יהיה אינטנסיבי יותר. לכן, במינונים שונים מגיעים לרמות הומיאוסטטיות שונות של עקמומיות כללית במרחב הפנומנלי של האדם. מכיוון שתשומת הלב לא עוצרת בשום רגע במהלך חוויית ה-DMT (היא נשארת בהירה ואינטנסיבית לאורך כל הזמן), אין למעשה תקופת מנוחה בה אפשר לראות את העקמומיות מתמוססת מעצמה. כל דבר שאדם חושב עליו, תופס או מדמיין יסתעף ויתפצל במהירות גבוהה.
קשה מאוד "לתפוס" כל רגע במהלך החוויה, כיוון שהדרך בה בדרך כלל עושים זאת בנסיבות הרגילות היא על ידי מיקוד תשומת הלב בה ועיצוב יריעת-העולם כדי להסביר את הקלט. אבל כאן עצם תשומת הלב גורם ליריעת-העולם להתנדנד, להתעקם ולהתרחב ללא הכר. כך אפשר לומר שבמהלך חווית DMT לעולם לא רואים את אותו הדבר פעמיים, מכיוון שהחוויה ממשיכה להתפתח. כלומר, כמובן, כל עוד לא נתקלים (או יוצרים במכוון) באובייקטים פנומנליים יציבים שיכולים לשרוד את אפקט העיוות של תשומת הלב.
[3] מיקרו-מבנה היפרבולי של תודעה
באופן סובייקטיבי, אומר א', עקמומיות שלילית קשורה ליותר אנרגיה. אולי העקמומיות הזו מתרחשת ברמה נמוכה מאד? דוגמה שתעורר את הדמיון היא השימוש בחום כדי לקפל יריעת מתכת (הודות להתפשטות תרמית). לא משנה במה תשומת הלב שלכם מתמקדת הוא נראה כאילו מתחמם (באיזשהו אופן) ומתרחב כתוצאה מכך. הדפוסים של הקיפול עצמם נראים כאילו מאחסנים אנרגיה פוטנציאלית. אם נותרת לבד, האנרגיה הנוספת הזו המאוחסנת כעקמומיות שלילית בדרך כלל מתפוגגת, אך ב-DMT תהליך זה מואט (בעוד שהאפקט של הגדלת האנרגיה מוגבר). האם ייתכן שזו תוצאה של שינוי מיקרו-חווייתי מאד מאד עדין שמתפשט בהדרגה כלפי מעלה? בעזרת התהליכים המנטליים הרגילים שלנו, השינוי במיקרו-מבנה עשוי להתפשט כל הדרך אל פני השטח הדו והתלת-ממדיים שנראים היפרבוליים.
אולי ההבדל החשוב ביותר בין DMT במינונים גבוהים לבין פסיכדלים אחרים הוא שהמיקרו-מבנה של התודעה נסחף בצורה כזו שאפקטי דרוסטה מבעבעים לטרנספורמציות מביוס גדולות.
כפי שצוין כבר, שלושת הצמצומים האלגוריתמים הללו אינם תואמים. אנו פשוט מציגים אותם כאן בשל כוח ההסבר הניכר שלהם. יהיה צורך בהרבה יותר עבודה תיאורטית בכדי להפוך אותם לכמותיים ומדויקים, אך אנו אופטימיים. המטרה כעת היא לפתח מסגרת ניסויית להבחנה בין התחזיות שכל צמצום אלגוריתמי פוטנציאלי עושה (כולל רבים שלא הוצגו כאן). זוהי עבודה בתהליך.
הכללה של היפרבוליזציה לשדות חווייתיים שאינם מרחביים
במקרה של שדות חווייתיים כמו תחושות גוף, ריחות וקונספטים קוגניטיביים, ה"היפרבוליזציה" לובשת צורות שונות בהתאם לצימצום האלגוריתמי שבו אתם משתמשים. אני מעדיף את ההבנה הכללית שבה אדם חווה גיאומטריית מידע היפרבולית ולא רק מרחב היפרבולי. במילים אחרות, כשמדברים על תחושות גוף וכדומה, במצב פסיכדלי, האדם מארגן את המידע הזה בגרף יחסי היפרבולי, שמציג גם עקמומיות שלילית ביחס לגיאומטריה הרגילה שלו. הגנה על פרשנות זו תדרוש מאמר נוסף, ולכן נשאיר זאת לזמן אחר.
ידית במצב ה-DMT
קל להדביק ידית מדרגה 1 (1handle) על ספירה דו-ממדית (2sphere). באירוניה, הצמדת טורוס קטן על כדור גדול מאפשרת לתפוס את הכדור ולשלוט בו בצורה כלשהי. אבל איך ניתן להתמודד עם המרחב ההיפרבולי? התשובה היא לבנות סעפות היפרבוליות בליבת הווייתו, על ידי דמיון קשרים בעוצמה רבה. ככל שאדם במצב גבוה יותר, כך הקשר שהוא יכול לדמיין בפירוט מורכב יותר. תירגול ויזואליזציות מסוג זה בשעה שאנו מפוכחים בהחלט עוזר.
אם אתה מדמיינים את הקשר עם מספיק פירוט, אתם יכולים להדגיש את הסביבה שמסביב לו כדי לייצג מרחב היפרבולי מעוות. בדרך זו אתם נותנים חיים להשלמה של הקשר (שהיא כמעט תמיד היפרבולית!). אנחנו טוענים שניתן ללמוד באופן מפורט את היחסים בין הקשרים המדומיינים, לבין התכונות של העולמות החווייתיים שמתקבלים מהיפוכם (כלומר, לחשוב על הגיאומטריה של המרחב שמסביב לקשר במקום על הקשר עצמו). א' מדווח שמרחבים היפרבוליים שנוצרים בדרך זו (כלומר, דמיון קשרים על טריפטמינים) יש להם רמות שונות של אנרגיה, ויש להם תכונות תהודה ייחודיות. סוגים שונים של מוזיקה מרגישים טוב יותר בסעפות היפרבוליות שונות. צורך יותר אנרגיה "להדליק" מרחב היפרבולי כזה, בעיקר בגלל פתיחותו. זו הסיבה שצריכת מינונים קטנים של 2C-B יכולה להיות מועילה ליצור עמוד שדרה חיובי לחוויה (סיפוק החום הנחוץ להדליק את המרחב ההיפרבולי). יש להודות ש-MDMA נוטה לעבוד הכי טוב, אך השימוש בו אינו מומלץ מסיבות שלא ניכנס אליהן (קשורות לאותו גלגל הדיוידנד ההדוני). קומבינציה בריאה שמאפשרת גם את הדמיון של המרחבים ההיפרבוליים בצורה חיה וגם מדליקה אותם בטון הדוני חיובי באופן בריא ואמין טרם נמצאה.
באופן דומה... קבלו התייחסות למסע ה-DMT שלכם על ידי יצירת סעפת היפרבולית 4D מייצבת בארבעה שלבים פשוטים:
לאחד את המרחב שלכם
אלוהים, האידאה האלוהית, אינדיבידואליזם פתוח, המספר אחד, רעיון מופשט של העצמי, או המחשבה על הקיום עצמו – כל אלה הן מחשבות הפועלות כאיחוד מצוין של תחומים רחבים של מרחב פנומנלי. אכן, קונספטים אלו יכולים לאפשר לאדם לחבר את הקצוות של המרחב ההיפרבולי וליצור כיס של חוויה אישית, שאמנם נראה חסר גבולות אך יחד עם זאת פתוח באופן קיצוני. זו עשויה להיות הסיבה לכך שקונספטים כאלה נפוצים מאד ברמות גבוהות של פסיכדליה. במובן מסוים, בהתאם לתודעה, לעיתים יש להם את הכוח המשכנע ביותר למשוך את תשומת הלב הרב-ערוצית שלכם.
יישומים לקווליה קומפיוטינג ומחשבות סיכום
מעבר לסינסטזיה של מעצבים בלבד, עתיד מחקר התודעה מכיל אפשרות לחקור גאומטריות חלופיות לפריסת חוויותינו. רמת האנרגיה הכוללת של האדם, הביטוי שלה, האינווריאנטים המותרים, שערי ההיגיון, ההבדלים בתהודה, גרעיניות הדפוסים וכו', הם כל הפרמטרים שנזכה לשנות בתודעתנו כדי לראות מה יקרה (בדרכים מבוקרות ובריאות, כמובן). חקירת מצב-מרחב התודעה תוביל בוודאי לפיצוץ קומבינטורי (combinatorial explosion). אפילו עם צמצוצים אלגוריתמיים כמותיים פוסט-תיאורטים טובים, סביר להניח שמדענים של קווליה קומפיוטינג עדיין ימצאו מספר בלתי נתפס של תמורות "ראשוניות" מובחנות. עבור יישומים מסוימים ייתכן שיהיה יותר מועיל להשתמש במרחבים היפרבוליים מיוחדים (כמו הקומפלמנט של סוג מסוים של קשר), אך עבור אחרים עשוי להספיק פשוט להיות כדור קטן. מי יודע. בסופו של דבר, אם כלכלת ערכיות תשתלט על העולם, אז ערך המרחבים הפנומנליים ההיפרבוליים יהיה פרופורציונלי לרמת הרווחה והאושר שניתן לחוות בהם. איזה מרחב באיזה מצב תהודה יוצר את רמת האושר הגבוהה ביותר? זוהי שאלה אמפירית עם השלכות כלכליות רחבות.
מתמטיקת תודעה פוסט-היפרבולית
אני צופה כי מתישהו במאה הבאה רבות מפריצות הדרך במתמטיקה יתקיימו במרכזי מחקר התודעה. היכולת להשתמש בשילובים שרירותיים של קווליה עם גיאומטריה מתוכנתת ותוכן מידע (בנוסף לכל מגוון הכישורים הקוגניטיביים הקיימים שלנו) תאפשר לאנשים לקבל פרימיטיבים סמנטיים חדשים הקשורים למבנים מתמטיים ולמערכות קווליה שאינן נתפסות עבורנו כרגע. בסופו של דבר, לימוד המתמטיקה של התודעה וערכיות הוא אולי המאמץ האלטרואיסטי היעיל האולטימטיבי בעולם מלא סבל, שכן הנדסה לאחור של ערכיות תפשט את הנדסת גן העדן... אבל גם בעולם של פוסט-מחסור, מחקר תודעה כנראה יהיה העיסוק האולטימטיבי לאור הגילויים החדשים הבלתי נגמרים שמחכים להתגלות במצב-מרחב התודעה.
הערות
אנדרס גומז אמילסון (Andres Gomez Emilsson)
אנדרס הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה מסטנפורד, עם דגש על מודלים חישוביים, ורקע מקצועי בתורת הגרפים, סטטיסטיקה ומדע הרגש (Affective science). אנדרס היה גם מייסד שותף של האגודה הטרנס-הומניסטית של סטנפורד וזוכה המקום הראשון באולימפיאדת המתמטיקה של נורבגיה. הוא הנשיא ומנהל המחקרים ב- Qualia Research Institute (QRI) שם עבודתו נעה בין עיצוב אלגוריתמי, לתיאוריה פסיכדלית, לפיתוח נוירוטכנולוגיה, למיפוי וחקר המאפיינים החישוביים של התודעה. אנדרס כותב בלוג ב-qualiacomputing.com.
* על תופעות הלוואי הבלתי צפויות של בהייה בכרובית תחת DMT:
אתם עשויים ללכת לאיבוד במציאות ההיפרבולית של כוח החיים (לכאורה) שמתפתל בצורת פרקטל חסר-סקאלה ברחבי הצמח. הספירלות עשויות להרגיש כמו מערבולות מגנטיות המנצלות את מצבכם כדי למשוך את תשומת ליבכם. הכרובית עשויה למשוך אתכם לעולם שלה, שבו כל פרקטל מחובר לאחר, וברגע שתתחילו לבטוח בה, היא תתחיל לנסות לגייס אתכם למען "העניין של הכרובית". הכרובית עשויה להפחיד אתכם מלאכול אותה, ולגרום לכם להרגיש אשמים על כך שתטגנו אותה. אולי תכנסו קצת לפאניקה, אבל כשתרגעו תשתכנעו שזו היתה רק הזיה. עם זאת, אתם תחששו בסתר שזה אמיתי. ייתכן שלא תבחרו להימנע מלאכול כרוביות, אבל כנראה תעזבו את הסכין כשתבשלו אותה. תפרקו אותה בידיים שלכם בדרך שבה אתם חושבים שמפחיתה את הכאב שלה. לפעמים אתם תתהו אם היא חווה סבל כשהיא מתבשלת לאט בסיר, ותשתו אלכוהול כדי לשכוח. לעזאזל, אל תסתכלו על כרובית כשאתם תחת השפעת DMT אם אתם מתכננים אי פעם לאכול אחת שוב.
** הערה על מקוריות:
האזכור היחיד שהצלחתי למצוא שקושר במפורש את הגיאומטריה ההיפרבולית במובן המילולי עם DMT (ולא רק דיבורים מטפוריים על "היפרספייס") הוא פוסט משנת 2014 ב-Psychonaut subredit. למיטב ידיעתי, איש עדיין לא פירט במידה ניכרת את הקשר המעניין הזה. עם זאת, אני משוכנע שבמהלך הימים שאחרי מסע חזק, נסיינים פסיכדלים עשויים לעתים קרובות לתהות לגבי הגיאומטריה של המקומות שהם חקרו. עם זאת, בדרך כלל חסרה להם כל מסגרת רעיונית שתצדיק את האינטואיציות שלהם או אפילו את המילוליות שלהם, ולכן הם שוכחים מזה במהירות.
*** דוגמה לכדרור עצמי בכדורסל:
בתמונה הבאה ניתן לראות כיצד נראה "כדורסל בכדרור עצמי". ככל שאתם מנסים "לתפוס" מה זה, כך הוא הופך מעוקל יותר. הסיבה לכך היא שאתם מוסיפים אנרגיה עם תשומת הלב שלכם ואין לכם מספיק יכולת זיהוי במרחב זה כדי להפחית את האנרגיה ולהפחית את העקמומיות שלו כדי לייצב אותו. העקמומיות כל כך קיצונית לפעמים שהיא מייצרת "מתגי קונטקסט" קבועים. זו תוצאה של עקמומיות עודפת שנדחקת לקצה החוויה שלכם והופכת לקירות ומסדרונות.
**** דוגמה לכיפוף יריעות-עולם:
כאן ניתן למצוא שני קבצי GIF הממחישים את התנהגות יריעת-העולם במינון של 5 מ"ג לעומת 20 מ"ג. המהירות בה אתם מוסיפים את העקמומיות לזה גדלה כל כך עד שהצורות והאובייקטים ממשיכים להשתנות כדי להכיל את כל זה.
אנו ממליצים לא להתנסות באופן עצמאי בחומרים משני תודעה שאינכם מכירים, פעולה כזו עלולה להיות מסוכנת.
אם אתם/ן מעוניינים להתנסות וחוקי המקום בו הינכם שוהים מאפשרים זאת, פנו למדריכים מנוסים על מנת לעבור את החוויה באופן בטוח.
Comments