מאת: Matthew Green
מקור: Public Domain Review
המיניות הוויקטוריאנית נחשבת לעתים קרובות לשם נרדף להתחסדות, מעלה תמונות של רגלי פסנתר מכוסות וחצאיות כהות עד הקרסול. ההיסטוריון מת'יו גרין חושף סצנה שונה לגמרי בסיפור המזוהם של הוליוול סטריט, מוקד הארוטיקה והזימה של לונדון של המאה ה-19.
אזהרה: המאמר כולל תוכן בוטה, טקסט ותמונות, אשר עשוי שלא להתאים לכל הגילאים והנטיות!
בקצה המזרחי של הסטרנד, מול בתי המשפט המלכותיים, ויליאם גלאדסטון ניצב על גבי בסיס אבן. ארבע פעמים ראש ממשלתה של המלכה ויקטוריה, הוויקטוריאנית המובהקת והסמלית הזו מקיפות אותו ארבע דמויות נשיות המעידות על מעלות החינוך, ההשראה, האומץ והאחווה. גלדאסטון עצמו נראה ממלכתי וחגיגי, כיאה, אבל גם זועם קלות, כולו קמוץ אגרופים ומזעיף פנים.
הוא בוהה ישר למטה במה שתואר בזמנו כ"מאורת רשע מזוהמת" ("a foul sink of iniquity"), "מקום שבו זוהמה ואפלה נפגשים וכורתים ברית קטלנית" ובמילים של הטיימס, "זה הרחוב השפל ביותר בעולם התרבותי". זה היה הוליוול סטריט (Holywell Street), המרידיאן של סחר הפורנוגרפיה המשגשג של לונדון, ולאורך המאה, שם נרדף לסחר בספרי זימה הרבה לפני סוהו. זו היתה האנטיתזה הגמורה לערכים האציליים והמוצקים לכאורה, המגולמים על ידי עמיתים לדמותו של גלאדסטון ועלבון לנצרות שלו, שראתה אותו סורק את רחובות לונדון מאוחר בלילה כדי להציל נשים שמעדו.
היום הרחוב נעלם. אם תשעינו את הגב על בסיס האבן של גלדאסטון ותביטו במורד הסטרנד, לפניכם בית אוסטרליה הענק (Australia House); הכנסייה המטונפת של סנט מרי לה סטרנד (St Mary le Strand) קצת יותר למטה, אבודה בין גלי התנועה הגואים; ומימינכם, אלדוויץ' (Aldwych) העגום המתעקל לעבר הולבורן. אבל בדיוק מאותה נקודת תצפית בימיו של גלדאסטון, הסצינה הייתה שונה מאד: שני רחובות צרים ומקושקשים מתפתלים למרחקים. האחד, מימין, היה רחוב וויץ' (Wych Street); השני, תקוע ישירות מאחורי הסטרנד, היה רחוב הוליוול.
אם, בכל הנוגע לתענוגות הבשר, אנו רגילים לחשוב על הוויקטוריאנים כעל גזע מודחק וחסוד, טיול ברחוב הוליוול בסוף המאה ה-19 היתה חוויה פוקחת עיניים. הוא היה יוצא דופן במראהו. היו בתים עץ עקומים עם גמלונים שהתנודדו מעל הרחוב, חסמו את האור, כאילו נקלעו לעיוות זמן מלונדון של ימי הביניים. במובנים מסוימים זה העניק לו קסם עתיק, כמו גלויה. אבל רבים מהמבנים הישנים עם חזיתות העץ, בעלי המפרצים העמוקים, היו מלוכלכים ורעועים - אף מפוקפקים. ספרים היו בשפע, נדחסו לחלונות ראווה מפויחים, נשפכו על שולחנות עץ על המדרכה, ונפרקו לנצח מעגלות רתומות לסוסים. מעל חנות ספרי יד שנייה אחת, במספר 37, היה סהר מוזהב עם שפתיים משורבבות, גבות עבות, אף עדין ועיניים עצובות ועצבניות - לפי הדיווחים שלט החנות העתיק ביותר בלונדון, כזה שמופיע בצורה בולטת בציורים של התקופה. הוא שמר על הכניסה למעבר האף-מון (Half-Moon Passage), סמטה אפלה שהסריחה משתן, שבמורדה יכלו הולכי רגל לראות נחילי כלי רכב ואנשים על הסטרנד ממוסגרים בצוהר בוהק באופן נוקב כאילו נלכדו בעדשת קמרה אובסקורה.
ממוקם על סף פליט סטריט, מרכז העצבים של תעשיית ההוצאה לאור הגדולה בעולם, רחוב הוליוול היה במקור השטח של יוצרי פמפלטים ומוצרי דפוס רדיקליים. אבל בעקבות דיכוי ממשלתי נגד דפוס חתרני בשנות ה-1810, מוציאים לאור חתרניים הסיטו את הדחפים המהפכניים שלהם מפוליטיקה רדיקלית לפורנוגרפיה רווחית, והרחוב הפך למעצמה של סחר ספרי זימה.
אחד מתושבי רחוב הוליוול היה ויליאם דוגדייל (William Dugdale), אחד המוציאים לאור הפוריים ביותר של ספרי זימה. הוא היה איש ערמומי, מלא תחבולות. כמה מהטריקים האהובים עליו כללו מכירת ספרים ישנים מאד כחדשים פשוט על ידי שינוי הכותרת, או לפעמים טענה שספרים חדשים הם וינטג', מה שהעניק להם כבוד לא מוצדק. הוא גם אהב לחתוך פרקים מספרים של אנשים אחרים ולמכור אותם בתור יצירות מקוריות קצרות, להוסיף כותרות נועזות ורמיזות לרומנים תמימים לחלוטין, ולכתוב עותק פרסומי משלו, מהלל את הזוהר של היצירות שהוא עצמו כתב.
בשנת 1857 העבירה הממשלה את חוק הפרסומים המגונים (Obscene Publications Act), איימה על יוצרי פורנוגרפיה בעונשי מאסר הרסניים והפכה את רחוב הוליוול למעיין נובע של אירוטיקה אסורה. דוגדייל נאלץ לפעול תחת לפחות ארבעה שמות בדויים ומכמה כתובות שונות. הוא הצליח להתחמק מעונשי מאסר במשך זמן מה (הוא איים בעזות מצח על חבר מושבעים בסכין בשלב מסוים), אך עשור לאחר מכן, מזלו אזל. לבסוף הורשע, הוא מת מוות בודד בבית הסוהר קלרקנוול (Clerkenwell House of Corrections) ב-1868 לאחר שקיבל גזר דין של עבודת פרך, שבגילו היה בגדר גזר דין מוות.
אבל למרות החוק הדרקוני, בעלי חנויות הוכיחו תושיה ותושבי לונדון עדיין יכלו למצוא, פזורים בין דוכני בגדי הגברים וחנויות הספרים המשומשים המכובדות יותר, כמויות של פורנוגרפיה. "כרגע המכירה של [ספרים והדפסים אסורים] מדוכאת רק באופן חלקי", הכריז הסקר הסמכותי של לונדון ב-1878. ביום טיפוסי ברחוב הוליוול, היו נחילי גברים - לפעמים גם נשים - משוטטים מול חלונות ראווה מסויימים ומדי פעם נעלמים פנימה כדי לנעוץ את שיניהם בפרי האסור של לונדון הוויקטוריאנית. עמודי שער רומזים ותחריטים מגונים בחלון העידו על נוכחות פורנוגרפית בפנים. מאמר ב"דיילי טלגרף" מאמצע המאה גינה את בנות המין החלש "מציצות בחשאי אל חלונות הראווה הדחוסים בחטאים האלה, מתמוגגות בעצבנות על עמודי שער מרמזים, מתכופפות באשמה מעל תחריטים נבזיים נתעבות בביצוע בדיוק כפי שהן נתעבות בנושא".
ואיזו סצנה הייתה מקבלת את פני הלקוחות? פנים כהה ומעופש. מכסת הצעירים ההכרחית שקבורים בספרים שמנוניים, עם ברק קל של זיעה על שפתותיהם העליונות. רוכל שמגיע מדי זמן לקנות או למכור. בעל החנות בוהה בכל לקוח חדש בחשדנות שמא הוא שוטר סמוי, חורבן קיומם.
נניח שביקרתם בשנות ה-90 של המאה ה-19: מביט בכם מלמעלה היה מגוון של כותרים מרגשים כמו "כוחו של היפנוט: נרטיב ארוטי במיוחד" (The Power of Mesmerism: A Highly Erotic Narrative - 1891), "הקרדינל המפתה" (The Seducing Cardinal - 1830) ו"הטורקי התאוותן" (The Lustful Turk - 1864). אולי תמצאו, קצת יותר לתוך החנות, את "ספר הכיס של קפטן סטרוק אול" (Captain Stroke-All’s Pocket Book - 1844), "הרצאה נסיונית מאת קולונל ספנקר" (An Experimental Lecture by Colonel Spanker - 1878), ו"התנסויותיו העורגות של מנתח" (The Amatory Experiences of a Surgeon - 1881). לקוחות לא היו רוצים לפספס, גם את "האוטוביוגרפיה של פשפש" (The Autobiography of a Flea - 1887) ואת "הילולים! ושטנים!!" (Revelries! and Devilries!! - 1867). לזה האחרון יש חזית שטופת זימה המראה שתי נשים עירומות עם זרדי ליבנה מוכנות להצליף בישבן חשוף..
כדי להשיג את הפרסומים הכי אסורים, אולי היה צורך בדיבור דיסקרטי עם מוכר הספרים, וגם אז זה היה תלוי אם הוא נמצא ביחסים טובים עם מלך הפורנו של היום. חלק, כמו "סיפורו של דילדו!" (!The Story of a Dildoe) - הודפס באופן פרטי ב-1880, אויר בצורה מגונה (אתם יכולים לתאר לעצמכם איך) והוגבל להדפסה של 150 עותקים - היו נדירים מאד, עברו מיד ליד בדומה לכתבי יד מוארים (illuminated manuscripts) בלונדון של ימי הביניים. אחרים, כמו "רנדיאנה, או סיפורי מרגש; היות חוויה של פילוסוף ארוטי" (Randiana, or Excitable Tales; Being the Experiences of an Erotic Philosopher - 1884), היו כל כך שטופי זימה עד שהם נשמרו מאחורי הדלפק. בזה, הקוראים מקבלים תערובת של מפגשים מיניים הכוללים אורגיות, מעשי סדום וסצינות סקס לסביות עם דילדו עץ שופע שמן וחלב חמים.
אנו יודעים על הספרים הללו שהיו זמינים בקלות ברחוב הוליוול הודות לקיומה של הביבליוגרפיה הפורנוגרפית הראשונה בשפה האנגלית, שיכולה לטעון להיות אחת הביבליוגרפיות המרתקות - והארוכות ביותר - שנאספו אי פעם. היא פורסמה בשלושה חלקים בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 על ידי מומחה הפורנוגרפיה הנרי ספנסר אשבי (Henry Spencer Ashbee) תחת השם הבדוי Pisanus Fraxi. אשבי היה האספן הגדול ביותר של פורנוגרפיה באירופה של המאה ה-19; הוא היה בקשר קרוב עם רבים ממוכרי הספרים ברחוב הוליוול. הכרך הראשון של הביבליוגרפיה שלו, שפורסם ב-1877, נקרא "רשימת הספרים האסורים" (Index Librorum Prohibitorum), לועג לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית, ובאופן הולם, שכן רוב היצירות שהוצגו הודפסו באופן פרטי או בסתר - הם היו בדיוק מסוג הספרים שהמשטרה הייתה משמידה. המילה ביבליוגרפיה לא באמת עושה צדק עם המקוריות והברק של העשייה של אשבי. חלק מסכם, חלק סוקר, חלק מנתח ביקורתית עם הערות שוליים ארוכות עד אבסורדיות המעניקות לה איכות אקדמית מדומה, המסתכלת על הזימה של האדם ברבים מהכותרים, היא תוכנן באופן ברור כדי לעורר כמו לידע, והיא עדות בולטת לתעשיית הפורנוגרפיה המשגשגת של לונדון הוויקטוריאנית המאוחרת.
סוגי הספרים הזמינים ברחוב הוליוול, כפי שמופיעים על ידי אשבי, נעים בין התמימים למדי למגונים בעליל. אשבי מתאר את "הרצאה נסיונית מאת קולונל ספנקר" (An Experimental Lecture by Colonel Spanker - 1878), למשל, כ"האכזרי ביותר בקרירות והמגונה ללא סומק מכל מה שקראנו אי פעם". זהו תיאור סדיסטי של הצלפת נערה צעירה למען הקמת אגודת ההצלפה מייפייר. הקטעים שבהם קושרים, מצליפים וחודרים את הקורבן הם על גבול דק בין מין מזוכיסטי לתקיפה מוחלטת. הנושא המוצהר של הרצאת הלייב אקשן של הקולונל היה "ההנאות שניתן להפיק מריסוק והשפלת רוחה של עלמה יפה וצנועה". הצלפה מתבלטת מאד בארוטיקה הוויקטוריאנית כאילו היתה עונש הולם לגיבורים המפירים באופן בוטה את הקודים המוסריים של החברה.
ספר בולט נוסף - לא מעט בגלל שהכתיבה נראית כה מודרנית - הוא "ספר ההורן, או מדריך נערה לידיעת טוב ורע" (The Horn Book, or A Girl’s Guide to the Knowledge of Good and Evil - 1899). כמו הרבה אירוטיקה, הוא לובש צורה של דיאלוג, במקרה זה בין עקרת בית משועממת, מוד, לבין המורה המיני שלה, צ'ארלי, בן עשרים ושמונה "בריא להפליא" ומלא ביצריות, והוא בו זמנית סיפור של התעוררות מינית ומדריך סקס מוחשי לשימוש מעשי. הוא מחולק לחלקים חינוכיים על איברי המין הזכריים והנקביים, יחסי מין, אוננות, מעשי סדום, "גמאוצ'ינג" (מין אוראלי), וכמובן "איך לזיין בלי סכנת הפריה". צ'רלי ומוד מדגימים שישים ושלוש תנוחות מין שונות, כולל "מעוף בסגנון כלב" (“dog-fashion flying”), "שק התירס לאחור" (“the sack of corn backwards”), "סוס הזין" (“the cock horse”) ו"הכוס האלסטי" (“the elastic cunt”). הוא מכיל כמה דיבורי כרית נהדרים. "הייתי רוצה, מלאך שלי", אומר צ'רלי, "למחץ את כל הווייתי לתוך הגוף המתוק שלך; בפה הקטיפה שלך; הכוס הוורוד-ורוד היפה שלך; חור השוקולד הטעים שלך, והייתי משפריץ בו אינספור סילונים של זרע סמיך ועשיר".
בספרים אחרים, האישה היא מפלצת המין, המשקפת את הרעיון המסורתי שנשים באופן מהותי היו תאוותניות יותר מגברים. "תענוגות האהבה" ("The Delights of Love") לוקחת "אישה הוללת" כגיבורה שלה, אלמנה איטלקית שנותנת יד חופשית לתשוקותיה ולסטיותיה לאחר מותו המבורך של בעלה האימפוטנט, וב"סיפורו של דילדו!" ("The Story of a Dildoe!"), "שלוש נשים אמריקאיות צעירות מחליטות לרכוש דילדו לסיפוקן ההדדי... ואז כולן נפגשות ומבתקות זו את זו עם מזרק הנשים הזה".
אם זה פונה לטריטוריה לסבית, אז "החטאים של ערי המישור" (The Sins of the Cities of the Plain - 1881) היא אחת היצירות הפורנוגרפיות הראשונות שהתמקדו אך ורק בחוויה הומוסקסואלית גברית שבה כמעט ולא נותר דבר לדמיון. בשום שלב ביצירה זו - או באף אחת מהעבודות שהוזכרו לעיל - הבריחות המיניות של הגיבורים נראות בעין לא יפה; אפילו הצורה המושחתת ביותר של פעילות מינית מוצגת כלגטימית, פתוחה ומשחררת, והסגנון הקצבי והפיקרסקי שבו כתובות רבות מהן מעיד על משחקיות ותמימות מסויימים בסתירה רבה עם עמדות המיינסטרים כלפי מין מזדמן. קולונל ספנקר, בהרצאתו הניסיונית, מגייס את גן העדן כדי להוכיח ש"התענגות על אומנויות האהבה" היא הדבר הטבעי ביותר בעולם למרות ש"גונתה על ידי עולם צבוע כמרושעת ומגונה".
כפי שזה מרמז, הממסד הוויקטוריאני הכתיר את ספרי הפורנוגרפיה כעל רוע בהתגלמותו, איום קורוזובי על מרקם החברה. אשבי מתאר את החברה כ"במלחמה" עם הספרים; בשנת 1856 מגזין Punch מייחל לרחוב הוליוול שייבלע ברעידת אדמה; ומפקח משטרה אחד חשב שיש "לקחת את "הספקים הנבלים" של רחוב הוליוול ו"למסמר אותם באוזניהם לעמוד הקרוב ביותר". זה רק חלק מהמשפטים הקטלניים שנגזרו על כמה מספקי הפורנוגרפיה העיקריים.
כדי להבין מדוע רומנים אירוטיים עוררו זעם שכזה, אנחנו צריכים להסתכל על המיניות הוויקטוריאנית. קוראים גברים: דמיינו שאתם חושבים על הגוף שלכם כעל כלכלה פיזיולוגית עם כמות מוגבלת של משאבים ל"הוצאה" (“spend” - המילה הנפוצה ביותר לשפיכה בעידן זה). תארו לעצמכם שלימדו אתכם שכל פינוק מיני של נעורים הוא רוע בלתי נתפס שמבזבז את הכוח החיוני שלכם ומעכב את הצמיחה הפיזית וההתפתחות הנפשית שלכם. כל סוג של אי-שליטה הוא מסוכן, אתם מאמינים, אבל כבר לא פחות מאשר אוננות, תוביל לצהבת, התפרצות של אקנה, הליכה שפופה, כף יד דביקה, עיניים כבויות וחוסר יכולת להסתכל לאף אחד בעיניים. גורלו של מאונן כפייתי הוא להפוך לאדיוט טיפש או היפוכונדר בלתי נסבל. אפילו במסגרת הביטחון כביכול של נישואים, תצטרכו ללכת על חבל דק בין התנזרות לסיפוק - לא תעשו סקס ותיהרסו, אבל תעשו יותר מדי ותתמוגגו לתוך עיסה של דכדוך כשתסמינים של "ספרמטורהיאה" ("spermatorrhoea" - מונח כללי למחלות הנגרמות מאיבוד זרע) תופסים אחיזה, מה שמוביל למחלות לב ומוות.
לנשים זה אפילו גרוע יותר. קוראות, דמיינו את עצמכן חושבות על עצמכן כעל מכונה לייצור תינוקות חסרת מיניות, נטולת כל תשוקה אירוטית כמעט לחלוטין ולמעשה אינה מסוגלת לכך במהלך ההיריון, כאשר התינוק שלכן ישאב את הכוח החיוני שלכן מבפנים. אתן תתמסרו לרצונות בעלכן רק מדי פעם. כמו גברים, אתן מאמינות שסקס משרת מטרה מעשית - אוכלוסיית כדור הארץ - אבל מעבר לזה הוא מסוכן מאד. איפוק הוא המפתח. חיי המין שלכן צפויים להיות ניסיון כואב ומר.
רעיונות אלה, כל כך מופרכים ומעוררי התנגדות בעיניים של המאה ה-21, מובאים - לעיתים מילה במילה - ב"התפקודים וההפרעות באיברי הרבייה" של ד"ר וויליאם אקטון (Functions and Disorders of the Reproductive Organs - 1857), ללא פולמוס רדיקלי אלא חוות דעת רפואית מיינסטרימית. כל מי שסוטה במעט מהעצה הראויה שלו, אדיש לבריאותו או פשוט שפל במיוחד. רק לאחר שנבין את מצוותיו המיניות הזרות של ד"ר אקטון, נוכל להתחיל להבין את הטון ההיסטרי שאיחד את המשטרה, העיתונות והפוליטיקאים בהתעללות בפורנוגרפיה. שכן הפורנוגרפיה הוויקטוריאנית לא הייתה רק סיכול למערכת האמונות של ד"ר אקטון אלא האנטיתזה שלה, והציגה כפי שהיא מוצגת עולם של עושר מיני שבו נשים הן משחק לכל דבר וגברים "מלאים ללא גבול במטבע הנוזלי האוניברסלי הזה שניתן לבזבז אותו ללא אובדן", כדברי מרקוס. אפילו אשבי מכנה יצירות פורנוגרפיות "רעלים" בהקדמה לביבליוגרפיה שלו, ומזהיר כי יש לתייג אותן באופן מובהק ו"להגביל אותן למי שמבין את כוחן". הן גם, כמובן, תמריץ לאוננות נוראית. זו הסיבה שגברים כמו ויליאם דוגדייל נאלצו להיהרס במחנות עבודת פרך.
הסטיות של הפורנוגרפיה ברחוב הוליוול גלשו לפעמים לחיים האמיתיים. "הספרות הזו שעשעה אותי מאד, וכך גם התמונות של שילובים פנטסטיים של זכר ונקבה במשחק והזדווגות", כותב "וולטר", מומחה פורנוגרפיה וסופר בשם בדוי של "החיים הסודיים שלי" ("My Secret Life"). "התחלתי לראות שדברים כאלה אינם מזיקים, למרות שהעולם יכול לומר שהם רעים, וראיתי דרך האבסורד של השקפות ודעות קדומות קונבנציונליות לגבי הדרכים שבהן ניתן להפעיל זין וכוס". "החיים הסודיים שלי" היה ספר זיכרונות מיני אודיסיאני שהודפס באופן פרטי משנת 1888 ומשתרע על פני ארבעת אלפים עמודים באחד עשר כרכים. עם התיאורים החיים של התנהגות מינית סוטה, הוא מגלה שלא כולם דבקו באידיאלים המיניים של מעמד הביניים, בלשון המעטה. ספר הזיכרונות כה גלוי עד כי מדפיס בריטי נידון לשנתיים מאסר על אספקתו - בשנת 1969! עדיין יש בו את הכוח לזעזע היום עם משפטים כמו "בזמן שזיינתי אותה, שנאתי אותה - היא הייתה מרוקנת הזרע שלי" ו"הכוס שלה התכווץ... ומצץ את הדקירה שלי מהקצה לשורש, הרטיב גם את עצמו וגם את הדייר, והזרע שלי נורה החוצה ומילא אותו".
לאורך מיליון מילים, השקפת עולמו המינית של ד"ר אקטון התהפכה. בטקסט, גברים יכולים להתפרפר כאוות נפשם - הם לא יסבלו מהשפעות שליליות, אלא אם כן הם חולים במחלת מין, שהיא תמיד סיכון עבור גברים כמו וולטר. גם נשים אינן פסיביות וכנועות מינית כלל וכלל; כל מה שאתה צריך לעשות, בעולמו של וולטר, הוא למלא אותן ביין ובבשר, "לתת לזלילה לעבוד", והן של כל אחד. והן נהנות מזה, נשים, כשסצינות הסקס הרבות פורצות הביתה. גם גברים, בניגוד לד"ר אקטון, במצב חסר עכבות אינם תמיד מכונות מין. "החיים הסודיים שלי" מתייחס לטאבו של אימפוטנציה. "אלוהים אדירים! הוא לא עמד, לא הייתה בו מעט נפיחות או נוקשות", כותב וולטר מזועזע בשלב מסוים, ומצא את איבר המין שלו מצטמצם ל"דומדמנית מיובשת, רק מעט סחוס מדולדל, גמיש ורזה". בסך הכל, ספר הזיכרונות של וולטר הוא תגובה אלימה נגד הטבע המודחק של המיניות הוויקטוריאנית וביטוי בולט לסוג החופש המיני שניתן לראות בפורנוגרפיה. הבעיה, כך נראה, היא בחברה ולא בפורנוגרפיה.
בחלק האחרון של המאה, אם לקוחות רצו להשיג חומרים פורנוגרפיים או אפילו שקופיות סטריאוסקופיות (הנותנות אשליה של עומק לתמונות מגונות), הם בדרך כלל היו צריכים לדבר בדיסקרטיות עם מוכר הספרים. כבר אז, סביר להניח שהם טופלו בחשדנות. בשנת 1880, מפקח משטרה שוטט סמוי בחיפוש אחר מפעל משפחתי להזמנות דואר שהשחית את תלמידי איטון בכך ששלח להם תמונות מגונות לא רצויות במעטפות שסומנו "לימודי אמנות", בתקווה שהם יזמינו עוד. העקבות הובילו ישר לחנות ספרים ברחוב הוליוול. המפקח גילה שניתן לרכוש תצלומים נועזים בקלות, אבל כדי לשים את ידו על כמה "דגימות נבחרות", כפי שהוא מנסח זאת ב"סיפורים מהסקוטלנד יארד" (Stories from Scotland Yard - 1890), המפקח היה צריך תחילה לזכות באמונו של השומר לפני שהובל למעלה אל "מקום קטן ומלוכלך, שחלקו היה חדר שינה וחלקו בית מלאכה... החור המטונף ביותר שאי פעם נכנסתי אליו". כאן הוא רכש קצת פורנוגרפיה הארדקור יקרה (בשתי גינאה) - והשאיר שילינג עבור "פיסת האנושות העלובה הקטנה" שהייתה התינוקת של בעל החנות. אשתו החשדנית של הפורנוגרף הלכה אחריו לתחנת הרכבת. למחרת פשטו על החנות, נתפסו חמשת אלפים תצלומים מגונים והאיש נעצר. הוא קיבל שנתיים מאסר והפקח שמח על סיום "המסחר המבחיל" שלו.
אם מראה ההדפסים והשקופיות הפורנוגרפיות עוררו לקוחות, הם יכלו ללכת עד קצה הוליוול ולחזור חזרה לרחוב וויץ'. במראה, הוא היה דומה לרחוב הוליוול: מלוכלך, צר ועם גמלונים התלויים מעל הרחוב, אבל כאן רבים מהבניינים היו בתי בושת - חלקם בתי בושת של הצלפות. רחוב הוליוול לא היה ידוע בבתי המרקחת שלו, אבל רבים מהרוקחים שלו החזיקו במלאי צעצועי מין.
למרות פעולות חוזרות ונשנות של המשטרה והממשלה, הפורנוגרפים של רחוב הוליוול הוכיחו עמידות. בכל פעם שנעצר ראש אחד של מקצוע הפורנו, אחר פשוט צץ במקומו; בעלי החנויות של הרחוב חיו תמיד את הפוטנציאל המסחרי העצום של התועבה. זה התחיל להיראות כאילו הדרך היחידה לדכא את רחוב הוליוול סופית היא למחוק אותו מהמפה. למעשה, במהלך המאה ה-19, היתה סדרה של הצעות להרוס את רחוב הוליוול ורחוב וויץ', לכאורה כדי להפוך את הסטרנד לרחב יותר ומפואר יותר - הוא עשוי היה להיות עמוס להחריד בין הכנסיות של סנט קלמנט דנס וסנט מרי לה סטרנד. אבל הסיכוי להכחיד את סחר הפורנוגרפיה העניק להצעות פיקנטיות נוספת.
ובדיוק בסוף המאה ה-19, זה בדיוק מה שקרה. עד 1901, גם הוליוול וגם רחוב וויץ' נעלמו, ושוטחו כדי לפנות מקום לאלדוויץ' חסר הנשמה, שהושלם מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. סחר הפורנוגרפיה של לונדון לא נעלם איתם כמובן; מרכז הכובד שלו פשוט עבר לקצה השני של הסטרנד, לצ'רינג קרוס רואד, שהפך לליבה החדשה של הספרים האירוטיים, ואחרי זה לסוהו, שם ניתן למצוא עד היום חנויות לספרי סקס.
Comments