חתולים הם חלק מהסצינה האנושית כבר 9,000 שנה. יצאנו מהמערות והם היו שם איתנו. מאז הונצחו חתולים באמנות, הם צוירו בפרסקו, פוסלו באבן, גולפו בעץ, נוצקו בכסף, צופו בזהב ונעטפו במילים. חתולים נחנטו, התאבנו ובעת המודרנית הונצחו בפריימים של צלולואיד, על נייר עיתון ובספרות פופולרית. חתולים הפכו לבובות פרווה וטופפו על בימות העולם כשהם מייללים את רוממותם. חתולים כבשו את הרשת והפכו לכוכבים הגדולים ביותר של האינטרנט. נראה שאהבתנו לכל הדברים החתוליים התפתחה וצמחה לאורך אלפי שנים, עד כדי כך שהענקנו לחתולים אין ספור שמות - קאט (Katt), קיט (Kit), מאו (Mau), מאאו (Maow), פוסה (Pusa), פשט (Pascht), פוס (Puss), ואלה רק כמה מהם. נכון ל-2021, החתול הוא חיית המחמד הנפוצה ביותר בעולם, מספר חתולי הרחוב נאמד בכ-480 מליון ומספר החתולים הביתיים נאמד בכ-220 מיליון.
מקור המילה "חתול" בעברית הוא בלשון חז"ל. בעברית המקראית ככל הנראה נקרא החתול "אי". המילה מופיעה בפסוק בספר ישעיהו "וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמנוֹתָיו" ותורגמה לארמית בתרגום יונתן בן עוזיאל: "ויצטרחן חתולין בבירנתיהון". כך פירש גם רש"י את הפסוק: "ויגורו חתולים בארמנותיו". בימינו הועלו ההשערות שמוצא המילה מהשורש ח.ת.ל. שמשמעותו כיסוי, שכן החתול מכסה (מחתל) את צרכיו. השערה נוספת היא שמוצא המילה מהמילה הערבית חַיְטַל - אחת המילים לחתול שמורה גם על כלבים. שני הגזרונים הללו קלושים למדי. מארמית חֲתִי, חֲתָה, משמעותן – לכסות, לאסוף, לגרוף. בניגוד לכלב, שהגיע לאזור לפני פיצול הפרוטו-שמית לשפות השמיות השונות (ולכן חיה זאת נקראת בשמות כמעט זהים בשפות אלו) הרי שהחתול הגיע לאחר מכן ולכן התקבלו שמות שונים מאד זה מזה.
מדוע לחתולים יש סיקור תרבותי כה רחב? אחרי הכל, אנחנו מדברים על חיה קטנה ולא פולשנית עם ארבע רגליים, שפם וזנב דק. למעשה, זה נראה בלתי אפשרי שכל כך הרבה מיתוסים יכולים להיות ארוזים בבעל חיים כל כך צנוע. ואולם זו היא האמת של החתול הביתי הקטן. המיתולוגיה שלו הגדילה את מימדיו הטבעי למימדים לא טבעיים. בואו נגלה מדוע.
חתולים במצרים העתיקה
במצרים, לפני כ-5,000 שנה, החתול היה יצור של דואליות. עם ראש אריה ועיני ירח הוא כבר היה אלוהות דואלית, בעל חיים שההיבט שלו תואם את מחזורי הירח של סדר ואי-סדר, הרמוניה וחוסר איזון. כאן היה בעל חיים חינני שעיניו היו ירח מיניאטורי ושחוש האיזון שלו היה אלוהי ועילאי.
המצרים הקדומים העריצו וסגדו לבעלי חיים רבים, בדיוק כפי שעשו היוונים, הרומאים והנורדים הקדומים, אך אף אחד מהם לא נסגד מתוך רחשי כבוד כמו החתול. הם בויתו רק בתקופה הקדם שושלתית - באופן מעניין, הרבה יותר מאוחר מכלבים - ובכל זאת הבולטות שלהם בתרבות המצרית נותרה מזוהה מאד גם כיום.
אל החתול העיקרי הראשון היה מפדת (Mafdet), אלוהות נשית שנוכחותה מתחילה בשושלת הראשונה בין 3,400 ל-3000 לפנה"ס. כאלת חתול, היא נקשרה בהגנה מפני הכשות ארסיות, במיוחד של נחשים ועקרבים (כנראה בשל העובדה שחתולים הורגים נחשים ועקרבים). האלה הידועה יותר, בסתת, תפסה את מקומו של מפדת כאפוטרופוס של מצרים התחתונה, פרעה ואל השמש רע, אלוהות נשית דומה עם גוף של אשה וראש של חתול. בסתת נחשבה להתגלמות של השמש עצמה, כשהמקדש הראשי שלה נמצא באתר בובאסטיס (Bubastis) במצרים.
מקור שניהן, בסתת ומפדת, אולי באגדה על חתול ביצות אלוהי בשם מאו/מויט (Mau/Muit) שהגן על אחד מהעצים הקדושים (Persea tree) באון מפני אפופיס הנחש. החתול תפס את הנחש בשעה שניסה לחנוק את העץ, וכרת את ראשו בגין פשעיו. בסתת ומפדת מתחלפות לעתים קרובות כחתול הביצות הגיבור. אולם בסופו של דבר גם בסתת הוחלפה באופן דומה.
לקראת תחילת האלף ה-3 לפנה"ס, בסתת היתה קשורה לכל החתולים וכל חתול נחשב לייצוג הפיזי של רוחה. אולם עם הזמן האלים שוב שונו והשתנו, לעתים קרובות כתוצאה של העדפה מלכותית אישית. עד לאיחוד מצרים התחתונה והעליונה בסביבות 3000 לפנה"ס, בסתת הוחלפה באלה אחרת בשם סח'מת. צורתה של סח'מת הייתה קשוחה בהרבה מזו של בסתת, אף על פי שהיו דומות, לאחרונה היה ראש של לביאה, ולא רק חתולה. עם שינוי זה במיתוס המצרי, בסתת הוסדרה כאפוטרופוס של חתולים מבויתים ואילו סח'מת הפכה לאלת הלביאות. יש לציין שהיו אלות אחרות הקשורות לחתולים, כמו נית' (Neith) ומות, אך בסתת וסח'מת היו שתי האלות החשובות ביותר.
בני אדם וחתולים חיו ועבדו בהרמוניה. חתולים היו פיתרון מושלם לבעית החולדות והנחשים של מצרים העתיקה, ובתמורה, בני האדם הגנו על אותם חתולים מפני טורפים אחרים שעלולים היו להתענג על חתול לארוחת ערב (במיוחד עכשיו כשחולדות כבר לא היו אופציה). בדרך זו החתולים החלו להפוך מבויתים - בני האדם שידלו אותם לבוא לבתיהם כדי לבער את השרצים בכך שהם הציעו לחתולים אוכל. משם היה זה צעד קטן להזמין את היצורים האלה לעבור לגור בבית ולשמור עליו נקי ממזיקים באופן קבוע.
חתולים אלה לא היו כמו החתולים כיום - לפחות לא בהתחלה. במצרים העתיקה היו שני גזעים ראשוניים שונים: הראשון חתול הביצות הקשוח, והשני חתול הבר האפריקני הרגוע יותר. ככל שחלף הזמן ושני המינים התמזגו, וכששני גזעי החתולים התרגלו למזון אנושי רך יותר, המין הפך לעדין יותר, פחות שרירי והרבה יותר סבלני. באופן מסוים, ניסיונות המצרים לזכות בהגנה על מזונותיהם ומשאביהם הביאו לאילוף מגניהם.
מה שצריך להבין לאור חיבתם העזה של בני האדם לחתולים הוא שבעלי החיים לא נחשבו אלוהיים בעצמם. ישנן רשומות שבהם הם אולי נחשבו דומים לאלים למחצה, אך הם נחשבו בעיקר כמייצגים הפיזיים של אלי החתול. בגלל זה, חתולים זכו להגנה מסיבות שמעבר ליכולות הרג השרצים שלהם. לפגוע בחתול היה ניסיון לפגוע באל, וזה לא בא בחשבון במצרים העתיקה. על הריגת חתול, בין אם בכוונה ובין אם לאו, היה עונש מוות בתקופה מסוימת של ההיסטוריה המצרית. דיודורוס, אחד ההיסטוריונים המוכרים ביותר מהעולם העתיק, מתעד אירוע בו רומאי הרג בטעות חתול וספג את אותו העונש כמו שהמצרים היו סופגים.
כבעל חיים נערץ, גם חתולים קיבלו לאחר מותם את אותה חניטה של בני האדם. לפעמים חתולים נחנטו כחיות מחמד אהובות, אולי בתקווה שיוכלו להצטרף לבעליהם בחיים הבאים. עם זאת, הרוב נחנטו מסיבות דתיות שלא היו קשורות לקבורת אדם, והועלו כמנחות בתקווה לקבל את טובת האל או האלה שהם ייצגו. בשנת 1888, חקלאי מצרי גילה קבר גדול ובו למעלה מ-80,000 חתולים וחתלתולים חנוטים מחוץ לעיירה בני חסן. מאז נמצאו בתי קברות רבים נוספים לחתולים. עם זאת, רובם נבזזו לפני שהארכיאולוגים הצליחו לחקור אותם, כמו במאה ה-19 כשנשלח משלוח של 180,000 חתולים חנוטים לבריטניה כדי שיעבדו אותם לדשנים.
חתולים נותרו אחד הסמלים הבולטים של התרבות המצרית העתיקה. הם מוכרים כסמלים של החברה המצרית והפנים של עולמם העתיק, גם אם דבר מעבר לפולחן שלהם לא זכור כיום. הספינקס הוא דוגמה מוחצת לכך. כשם שהחתולים הקדומים עצמם נחנטו כדי לשמור על מעמדם ועל שלמותם לאחר המוות, פולחנם נשמר באותה מידה.
החתול בסין
אין הסכמה משותפת בין חוקרים וארכיאולוגים היכן ומתי מקור החתול המבוית. עם זאת, מחקר משנת 2013 גילה שבסין בני אדם וחתולים היו קשורים לפחות 5,300 שנה. ארכיאולוגים גילו כי הכפר קוואנהוקון (Quanhucun), כפר חקלאי נאוליתי קדום בפרובינציית שאאנשי, היה מקור מזון לחתולים לפני 5,300 שנה, ככל הנראה מכרסמים שחגגו על הדגנים שגודלו, אוחסנו ונאכלו על ידי החקלאים הסינים הקדומים.
"הקשר בין בני אדם וחתולים היה קומנסלי, או משתלם עבור החתולים", אמרה מחברת המחקר פיונה מרשל (Fiona Marshall), פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. "גם אם החתולים הללו עדיין לא היו מבויתים, הראיות שלנו מאשרות שהם חיו בסמיכות לחקלאים, וכי למערכת היחסים היו יתרונות הדדיים."
אחד החתולים שנמצאו במהלך החפירה הארכיאולוגית היה זקן במותו, מה שהצביע על כך שהוא חי היטב ושגשג בזמן שחי בכפר. החוקרים גם אמרו כי שרידי החתולים הקדומים שחקרו הראו סימנים שהם לא אכלו יותר מדי בעלי חיים ואכלו יותר דגנים מהצפוי. זה הציע לחוקרים כי החתולים נברו במזון אנושי או שהואכלו על ידי שכניהם האנושיים.
מאמינים כי חתול בר המזרח הקרוב (Near Eastern Wildcat), יליד מערב אסיה ואפריקה, הוא האב הקדמון העיקרי של כל חתולי הבית החיים כיום ברחבי העולם. "אנחנו עדיין לא יודעים אם חתולים אלה הגיעו לסין מהמזרח הקרוב, האם הם התמזגו עם מינים של חתולי בר סיניים, או אפילו אם חתולים מסין מילאו תפקיד בביות שלא חשדו בו בעבר", אמרה מרשל.
מדענים חשבו שחתולים בויתו לראשונה במצרים העתיקה לפני כ-4,000 שנה. עם זאת, ייתכן שהקשר ההדוק בין חתולים לבני אדם השתרש הרבה יותר מוקדם. בשנת 2004 גילו מדענים שחתול בר נקבר עם אדם לפני קרוב ל-9500 שנה בקפריסין. עדויות אחרות מצביעות על כך שחתולים בויתו במסופוטמיה כבר בשנת 12,500 לפנה"ס, בערך באותו זמן כמו כלבים, כבשים ועזים.
החתול ברחבי העולם
החתולים הוכנסו לערי ארץ ישראל, בהן חנה חיל מצב מצרי במשך האלף השני לפנה"ס. הדבר מוכח מצלמיות חתולים וקמיעות חתולים שנמצאו במקדש המצרי בבית שאן ובכמה ערי חזית דרומיות. בין הצלמיות והחותמות המרובות של ארם נהריים נמצא פסלון יחיד עשוי נחושת בדמות חתולה מיניקה שני גורים - דבר המצביע אולי על ביות החתול. החתול נזכר פעם בספר ברוך החיצוני. בארץ ישראל ובארם נהריים היה החתול ידוע בזמן התלמוד אבל לא היה נפוץ ביותר.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב שכאשר חתול מת, בני הבית התאבלו כמו על בן משפחה אנושי, ולעתים קרובות היו מגלחים את גבותיהם כדי לסמן את האובדן. עוצמת הרגש כלפי חתולים היתה כזו שעל הרג של אחד מהם, אפילו בטעות, נגזר עונש מוות.
מיתוסים של האירוקואים מצפון אמריקה מספרים על ירח האישה הזקנה ובן לוויתה, שונר (Bobcat). בזמן שהיא שוזרת רצועת ראש, סמלית לצורת הירח, החתול יושב בסבלנות לצידה. ואז, כשהיא קמה כדי לערבב סיר של גרעיני תירס על האש, החתול מתנפל על רצועת הראש של האשה הזקנה ופורם אותה. אז, החתול מתיר את הירח ומכריח אותו להפוך ממלא לחסר, אחת לחודש. מחזור הירח ומחזור האשה האנושית קשורים זה לזה במיתוס הזה.
בקוסמולוגיה של האינקה של דרום אמריקה, יש פלנטה פנימית בשם בית הירח. בתוכו גרה פומה או קוגר. אנשי האנדים הקדומים ראו את היצור הזה כאדון השמש שכרסם את הירח, וגרם לו להפוך ממלא לחצי סהר. מעניין שהמילה פומה בקצ'ואה מגיעה במקור מתרבות האינקה. המילה קוגר מגיעה מהאדפטציה האנגלית למילה הגוארנית 'Guacuara'. כמה שבטים אמריקאים האמינו שהחתול הגדול יושב בראש השמיים. האם זהו אותו אריה שאנו רואים בליל חורף בהיר?
האינדיאנים האמריקאים העריצו את החתול הגדול של היער בכך שכינו אותו "אח רך-רגל" (“Soft-Foot Brother”). ככזה החתול נחגג באמנות, בעבודת חרוזים, באריגה ובשירה. צייד השבט ראה בחתול החשאי גשש ערמומי ורודף טרף פיקח.
בתרבות האירופית חתולים היו חשובים בתחילת דרכן של חברות שבטיות חקלאיות. הרבה לפני האינקוויזיציה הספרדית של המאה ה-14, פולחני חתולים שגשגו בצרפת, גרמניה והאי הבריטי. אלף שנה לאחר מותה של קליאופטרה, נשות הריין היו נפגשות בחורשות סודיות וסוגדות לחתולים בתפילה לפריון, אהבה ומזל.
בסקנדינביה ובגרמניה פריה (Freyja) הייתה אלת החתול ממנה ירשנו את המילה Friday. צוות של חתולים גרר את מרכבתה של פריה על פני השמים. כשהאלה פריה הפיצה את בשורת האהבה באיטליה ובצרפת וכאשר הדמדומים הגיעו לבסוף לאלים הזקנים, פריה השתתפה בהלווייתו של בלדר (Baldur), אל החתול של הנעורים. לאחר טקסי מעבר המוות, נשאה פריה את בלדר לולהאלה (Valhalla).
בסקוטלנד חתולים תמיד היו קדושים. לפרגוס (Fergus), המלך הראשון של סקוטלנד, היה דם מצרי. האגדה מספרת כי משפחתו הביאה חתולים מצריים להיילנדס הסקוטיים. האם הקדמונית נושאת החתולים, סקוטה (Scota), העניקה את שמה למדינה. בנוסף, המוטו והסמל של סקוטלנד עדיין כוללים חתול. החתול בסקוטלנד היה גם בעל חיים וגם לוחם. גברים יצאו לקרב כשהם עוטים מסיכות חתול ונושאים סמלים של שבט הקטאן (Chattan). אפילו הייללות של חמת החלילים, כך מספרת האגדה, מקורן בחתולים נלחמים.
כאשר הרומאים הגיעו לראשונה להולנד, הם מצאו שבט של "אנשי חתול" שחי בשפך הריין. העיירה שלהם קאט ויסנסה (Cat Vicense) נמצאת על מפות ישנות, ובשנות ה-50 עדיין נקראה קאטוויק (Katwyk) או קאטאון (Cattown).
אדוני מזג האוויר
באזורים שונים בעולם, מבריטניה ועד שפת האוקיאנוס השקט, בתקופות קדומות ומודרניות, האמינו כי חתולים שולטים במזג האוויר. במאה ה-19 חברות ביטוח ימי לא היו מבטחות מטענים ללא חתול צמוד.
באנגליה של המאה ה-17, מלחים בעלי אמונות טפלות הכניסו חתול שיריון-צב (tortoiseshell cat) לסיר ברזל. שם החתול היה מרותק עד שהרעמים פסקו. סיפורו של חתול הספינה שהציל את הספינה הוא סיפור נפוץ, אגדה עתיקה מאד. אוצר המילים העולמי שופע בקסמם של החתולים של הים.
לדוגמא, סירת החתול (Catboat), הקטמרן שאיזונו בים סוער מבוסס על יכולת החתול לנחות זקוף. באיטלקית המונח 'gatta marina' מתייחס לסירה שמאזנת את עצמה בגלישה בים סוער. יש גם את הטאקל (tackle), או הגלגלות, המשמשות לתליית העוגן למה שמכונה "ראש החתול" של הספינה (“cat’s head”).
הצד האפל של החתול
עם כל המחשבות התרבותיות המכובדות הללו על חתולים, יש להכיר גם בצד האפל במיתולוגיה שלהם. כיצורים של דואליות - מהפליאה הראשונה של האדם מקסם החתול - היה גם הצד הלא כל כך חמוד הזה של החתולים.
פטריק הקדוש אסר על חתולים באירלנד, אך הוא לא היה הראשון לעשות זאת. במהלך האינקוויזיציה החתולים היו הכל חוץ מפופולרים. הם נשרפו יחד עם בנות לוויתם, המכשפות שלהם. בעל החיים המסכן והמכשפה האומללה נשלחו יחד אל האש.
אז מה עשו חובבי חתולים בשלוש מאות השנים הבאות? הם יצרו מחדש את החתול תוך שימוש בדמיון היתר שלהם. לפיכך לחתולים דמיוניים יש שמות רבים - קבוטרייה (Kabouterje), קולפי (Colfy) וגובלין (Goblin) הם רק כמה מהם. מדובר בבעלי-חיים משני צורה שיש להם מעין זהות אנושית וחתולית. במיתוסים נורדיים מסוימים, גובלין היה איש קטן וחכם, שיכול היה גם להפוך לחתול. ניתן גם לטעון, שהוא לא חתול בכלל אלא אדם קטן ומכוער שחי באסמים, בארות מים, גנים ומערות, כן, ואפילו בעליות גג או לופטים - חתול הטרול ההומנואידי הקטן חדר למקום המגורים. מבחינה היסטורית, הגובלין עדיין חי בספרות ויש לו שמות רבים. ההולנדים מכנים את היצור הערמומי קבוטרייה. הצרפתים, גובלין. הגרמנים, קובלד. הרוסים, קולפי. הוולשים, קובלין. האנגלים, גובלין.
החתול חוזר
עם הזמן, שריפות האינקוויזיציה שכחו והחתול חזר, החתול האמיתי. הגיע הזמן שגובלין, המחליף, יעזוב. ומי צריך לפנות אותו? לא אחר מאשר מקבילו החתולי, החתול עצמו.
בארצות סקנדינביה, החתול הנבחר ששמר על הבית וגירש גובלינים היה חתול החמאה (Buttercat), המכונה סמייראגאטו (Smierragatto). הוא השגיח על לחם, חמאה, חלב וגבינה. המקום המועדף עליו לשינה היה לצד הכיריים. בפינלנד חתול החמאה חי בין קורות הגג והביא מזל טוב לכל מי שגילה כבוד כלפיו. בתמורה חתול תועלתני זה ביצע מטלות בית.
זכרו, זה היה חתול בשר ודם אמיתי, אבל הוא היה חדור בסממנים קסומים של מיתוס. בעת בניית בית חדש, הבנאי הפיני תמיד דאג להביא את חפירה מלאה באפר - מתנה לחתול החמאה. כמו שכולם יודעים, חתולים אוהבים להשאיר את צרכיהם באפר. בעוד שהקונספט של חתול המטבח הטוב צמח והתפשט ברחבי אירופה, גובלין, פעם בחור טוב לב, הפך קצר רוח. היו אפוא הרבה סיפורים על חתול החמאה הטוב מול השדון הרע.
תשע נשמות החתול
בצרפת חתול החמאה היה ידוע כמטאגות (matagot). זה היה חתול הקסם של מידי (דרום צרפת) שהביא מזל טוב לכל מי שהאכיל אותו. בחצי האי ברטאן, בצפון מערב צרפת, חתול הקסם הזה לא נקרא חתול חמאה אלא חתול כסף (moneycat). חתול זה בעל תשע נשמות, שירת תשעה בעלים בו זמנית.
באסלאם החתול הוא חיית מחמד מכובדת מאד. על-פי הסונה וגם על פי החדית', הנביא מוחמד אהב חתולים, והייתה לו חתולה מועדפת שנקראה מועזה, שמסופר עליה שאף הצילה את מוחמד מהכשת נחש. אחד מבני לוויתו של הנביא מוחמד נודע בכינוי אבו הוריירה, שמשמעו "אבי החתלתול", בשל חיבתו לחתולים. ישנה חדית' בה אבו הוריירה טוען ששמע את מוחמד מכריז על אישה שתלך לגהנום בשל כך שהרעיבה חתלתולה ולא סיפקה לה מים. בארצות מוסלמיות חתולים זוכים לכבוד רב ואף ישנו נוהג בקרב מוסלמים להכניס חתולים למסגדים ולספק להם מקום לינה ומזון למען לא יפגעו.
סיפור ידוע נוסף מספר על מקרה בו יום אחד בזמן שמועזה ישנה על שרוולו של מוחמד קם הנביא לעזוב, ובמקום להעיר את מועזה הוא חתך את שרוולו. אחרי זה ליטף את מועזה שלוש פעמים לאורך גבה. מיתוס זה מסביר מדוע חתולים נוחתים תמיד על רגליהם כאשר הם נופלים - תוצאת הברכה של מוחמד. מיתולוגים גם אומרים שהסיפור מרמז כי שלוש פעמים שלוש זה תשע - וכך, תשע נשמות. השרוול החתוך של מוחמד הפך למתנה של אריכות ימים לכל החתולים.
החתול הקדוש בעל אריכות החיים הוא עוד מיתוס אוניברסלי. לחתול המקדש היפני, המכונה לפעמים חתול הקימונו (kimono cat), יש נקודה כהה - זה האובי (obi), או אבנט הקימונו. לפני זמן רב חתולים כאלה הובאו למנזרים והופקדו שם לשם שמירה. המסורת האדיבה עדיין נמשכת ביפן, ללא קשר לצבע החתול או למאפייניו. מבחינת גזע, חתול הקימונו הטיפוסי היה הבובטייל היפני (Japanese Bobtail). כאשר צבעי החתול היו שחור, אדום ולבן, החתול הביא מזל טוב - mi-ke, כלומר שלושה צבעים בציור, פיסול וקמעות מזל יפניים.
מנקי נקו (Maneki-neko) - "חתול מזמין", הוא פסל נפוץ בתרבות יפן בדמות חתול העשוי מחרסינה או חרס, שלפי האמונה מביא מזל לבעליו. המנקי נקו ידוע גם כ"חתול המזל" או "חתול הכסף", והוא מוצג בחנויות, במסעדות ובעסקים רבים. לפי האגדות, אחד מקיסרי יפן או מהסמוראים עבר יום אחד ליד חתול שנראה כאילו הוא מנופף לו. האציל פירש את תנועת החתול כאות, והתקרב אליו. אז הבחין שבמסלול המקורי שבו צעד הייתה מלכודת שהונחה עבורו. מאז נחשבו החתולים לבעלי חיים נבונים ולרוחות מביאות מזל. בבתים ובמקדשים יפניים רבים נמצאות דמויות של חתול שכפו מורמת כאילו הוא מנופף - ומכאן מקורו של המנקי נקו, שמכונה לפעמים "קאמי נקו" כינוי המתייחס לרוחו ("קאמי") של החתול.
אז מי גר איתנו בבית?
חתולי הבית עברו אלפי שנים של גידול וטיפוח גנטי. למרות זאת, עדיין ניתן למצוא כמעט את כל התכונות של חתול הבר, שנשארו פראיות ושמזכירות מינים אחרים בסוג חתול. לחתול מאפיינים פיזיים ההופכים אותו לטורף מובהק. כשאר בני משפחת החתוליים, נמנה החתול עם המפותחים שבין הטורפים היבשתיים. גופו מותאם במיוחד לציד, בעיקר בלילה, ולאכילת בשר. גם קיבת החתול מותאמת בעיקר לאכילת בשר.
עין החתול דומה במבנה לעין האדם, אך ראיית החתול טובה יותר בלילה (רגישות של פי שישה מעין אדם). באור יום חזק מקבל אישון החתול צורה אופיינית של סדק אנכי צר. בלילה עינו פתוחה לרווחה וזוהרת בחושך עקב החזרת האור מתאים מיוחדים הנמצאים בה (הטפטום). לחתול יש שלושה עפעפיים: עליון, תחתון וצידי; כך הוא יכול לשלוט היטב בגודל פתיחת העין.
לחתול שמיעה חדה המסייעת לו לשמוע קולות מכרסמים ולצודם. שמיעתו היא מאד רגישה ובין הטובות ביותר של כל יונק. החתול יכול לזהות מגוון רחב מאד של תדרים, מ-55 הרץ ועד ל-79 קילו הרץ, טווח של 10.5 אוקטבות (לשם השוואה, טווח השמיעה של בני האדם הוא בין 20 הרץ ל-20 קילו הרץ).
לחתול מגזע מעורב יש 4 סוגי שערות בפרוותו: פלומה, שערות זיפיות, מגן וזיפים (שערות השפם). בגזעים שונים היחסים בין סוגי השערות שונים; כך נוצרות פרוות בעלות תכונות ייחודיות. ככלל, רוב מוחלט (99.5%) של החתולים שפרוותם בעלת שלושה צבעים, הם ממין נקבה. לחתול יש שערות על השפה העליונה הנקראות זיפים. ישנן 12 שערות שכאלה בכל צד, בנוסף לשפם. הזיפים נמצאים בחלקים נוספים בגוף החתול. הם בעלי תפקיד חשוב ביכולת הציד, וחתול שזיפיו חסרים יתקשה בייחוד בציד לילי. כפי הנראה החתול משתמש בשפמו על מנת לחוש את זרמי האוויר סביב העצמים השונים בדרכו.
פה החתול מותאם לנשוך נשיכת מוות במכרסמים ובציפורים ולאכילת בשר. בקדמת הפה נמצאים הניבים שבהם הוא הורג את טרפו. בלשון החתול יש גבשושיות קשות שבהן הוא נעזר לגרם בשר מעצמות. הטעמים המורגשים על ידי החתול הם מר, חמוץ ואומאמי. כל החתוליים חולקים מוטציה גנטית שלא מאפשרת לבלוטות הטעם שלהם להיקשר למולקולות סוכר ולכן אינם מסוגלים לחוש בטעם המתוק (החתול יכול לחוש גם בחריפות מאכלים). בפיו של החתול נמצא איבר יעקובסון המזהה כימיקלים שונים. איבר זה קיים אצל בעלי חיים רבים, ויש לו תפקיד חשוב בבחינת טיב מאכלים. אצל חתולים, איבר זה קטן ובלתי מפותח, ולכן ניתן לראות חתולים המפשילים את שפתותיהם בתגובת פלהמן, במטרה להביא אוויר אל איבר יעקובסון.
לחתולים יש חוש ריח מפותח ביותר. משטח ריר ההרחה באף, גדול פי שניים מזה של האדם, וקטן רק במעט מזה של הכלב. לכף הרגל של החתול, כשאר בני משפחת החתוליים, כריות שעליהן הוא מהלך, המאפשרות לצעדיו לא להישמע (למטרות ציד). בכריות אלה מוטמנות ציפורני החתול.
גם לחתולי הבית והרחוב של ימינו צד אפל ומסוכן למערכות אקולוגיות. חתולי רחוב רבים מצויים ברעב תמידי ובחיפוש אחר מזון, שאותו הם מוצאים לרוב בפחי אשפה. מקור מזון אחר הוא ציד של בעלי חיים קטנים, כגון מכרסמים, זוחלים, חרקים או ציפורים. למרות אלפי שנים של ביות, החתולים נשארו ציידים מעולים, ומביאים לקטילה משמעותית של זוחלים, ציפורים ומכרסמים באזורי מחייתם. פעילות ציד אינטנסיבית קיימת גם אצל חתולים רבים המואכלים דרך קבע. בשיניו של החתול מצויים חיידקים שלאחר הנשיכה גורמים זיהום לטרף, מה שמקטין את סיכויי הישרדותו גם אם הצליח להימלט. הציד האינטנסיבי של החתולים עשוי להועיל לאדם על ידי ויסות אוכלוסיות מזיקים כגון מכרסמים, תיקנים ונחשים. אך הוא גם בעל השפעות שליליות על המגוון הביולוגי, בייחוד באזורים בהם החתול מהווה גורם זר למערכת הטבעית המקומית.
ולפני סיום אולי נעיף מבט אחרון על התמונה הכי מרגיעה שיש - החתול הישן. כמו כדור הארץ, הקווים החינניים של החתול זורמים מקצה האף עד קצה הזנב. בסומי (sumi), ציורי המכחול הרטוב היפניים, החתול המכורבל הוא קו אחד המייצג את הים העגול, את הירח העגול ואת כל היקום, במנוחה.
חתולים התחבבו על תרבויות רבות בזכות שלל כישוריהם המועילים, התנהגותם, יופים ואצילותם. כמו שכתובת בעמק המלכים במצרים קובעת:
"אתה החתול הגדול, נוקם האלים ושופט המילים, ונשיא המפקדים הריבוניים ומושל המעגל הקדוש. אתה באמת החתול הגדול."
מקורות:
Comments