הדימוי הזכור ביותר של בורות מתרחש במה שהוא כנראה הקטע המפורסם ביותר בכל הפילוסופיה: משל המערה של אפלטון ב"הרפובליקה". נזכיר את התרחיש: בני אדם שוכנים בחושך של מערה תת-קרקעית, מרותקים בשלשלאות ברגליים ובצוואר כך שהם לא יכולים לזוז, או אפילו לסובב את ראשם. אין להם זיכרון חיים אחר, שכן הם כלואים כך מינקותם. לפניהם הם רואים רק צללים נעים המוטלים על ידי אובייקטים לא ידועים להם, מוארים באש מרצדת שאומרים לנו שנמצאת אי שם מאחוריהם. הם אינם יודעים דבר מלבד הצללים והם שומעים רק הדים מקולות שומריהם, אותם מעולם לא ראו. במצב אפל שכזה, הם מעבירים את ימיהם.
מקום הבורות הזה הוא לא רק מערה אפלה; זה בית סוהר, תא בידוד חושי. כאשר אנו מדמיינים את המצוקה הזו, מה שאנו צפויים לחוש בצורה חריפה היא קלאוסטרופוביה אפיסטמית, היעדר חופש בכל מובן משמעותי, והקהות והייאוש שיחדרו משגרה כה מקופחת. חופש הוא בראש ובראשונה היכולת להניע את הגוף שלנו. מעבר להיותה היכולת הבסיסית שלנו לספק את הצרכים שלנו, תנועה פיזית, כולל שינוי מקום, מובילה אותנו להתנסויות חדשות, מאפשרת למידה ויוצרת פרספקטיבה. אבל כשמוגבלים בבורות כה עמוקה, אז עולם החוויות מוגבל מאד. אפלטון רואה במצוקה כזו גרועה ממאסר, גרועה משעבוד, יותר כמו מוות: הוא אומר, מצטט את ה"אודיסאה", "עדיף להיות משרתו הצנוע של אדון עני ולשאת כל דבר, מאשר לחיות ולהאמין כפי שהם". - וההתייחסות ההומרוסית כאן היא למתים השוכנים בהאדס. כפי שאפלטון צופה, אנו חשים עצב עמוק בהיעדר כל סיכוי להבין משהו, להשיג כל דבר בעל ערך, או לחוות כל דבר בעל יופי. הזוועה שבבורות היא חוסר היכולת.
התיאור הזה של מצוקתם אינו, כמובן, כזה שהאסירים עצמם היו רוצים - או יכולים - להציע. הם אינם מבינים ואינם יכולים להבין את מצבם, שכן כל חוויות החיים אינן אלא צללים והדים משתנים. אפלטון אומר ש"אז יאמינו האסירים בכל דרך שהאמת אינה אלא הצללים של האובייקטים האלה". אכן, הם לא יחשדו שהדברים שהם רואים אינם אלא צללים, ואפילו אין להם קונספט של צל. הם מעבירים את הזמן במשחקים טריוויאליים של חיזוי צללים, לא מודעים לשומריהם, לאש או למצעד האובייקטים שמאחוריהם. למרות שהם שוכני מערות בנקודת קיצון, הם לא מרגישים קלסטרופוביים או מקופחים. הנסיבות הממשיות של הכליאה שלהם במערה האפלה, האפשרות לעלות ולצאת, ואכן התפיסה שאולי יש עולם בוהק של פלאים לעלות אליו, אינם ידועים ואינם נחשדים. החיים הם מה שהם, מה שהם תמיד היו; הם עושים מה שהם עושים ומרגישים את מה שהם מרגישים כי הם לא יודעים שום דבר אחר. הם בורים. אבל אנחנו יודעים... וזה מפחיד. מכיוון שאפלטון, באמצעות הנרטיב שלו, נתן לנו ידע פריבילגי על מצבם, אנחנו יודעים מה הם לא יודעים; אנחנו יכולים לאשר את בורותם.
המערה היא פיקציה, כמובן. ברעד, אנו מרחיקים את עצמנו ואת חיינו בהכרת תודה מהמקום המוזר הזה ומ"האסירים המוזרים שלו". אנו נושמים עמוק את אוויר העולם המואר בשמש. אבל אז, כמעט בשוגג, מגיעה ההצהרה הנוקבת והמצמררת של אפלטון: "הם כמונו".
זיהוי בורות
האם אנחנו כמו אותם שוכני מערה? האם המערה הקודרת הזו היא דמות הרחם שממנו הושלכנו כולנו אל האור מבלי לדעת? אבל האם איננו מתגברים במהירות על האפלה הקמאית הזו - או שכולנו עדיין שוכנים במקום של בורות תהומית כזו? כדי להבין זאת לעומק, בואו נהפוך את הגישה של אפלטון: במקום לתאר כיצד אנו עשויים לדעת את האמת, הבה נבחן כיצד אנו מזהים בורות.
ברור שאף אחד לא נולד משכיל; וכל משכיל הוא, בכל רגע נתון, בור בדברים רבים. לעתים קרובות, קל להצביע על הבורות שלנו בצורה די מדויקת. למרות שייתכן שרכשתם ידע רב בנושא, למשל, מכוניות, ייתכן שאינכם יודעים עובדה סתמית מסוימת - למשל, מספר הקרבורטורים שהיה סטנדרט ברודסטר זינגר משנת 1955. פשוט חסרה לכם פיסת מידע. בצורה הנפוצה הזו של בורות עובדתית, אם תתעורר השאלה, אתם יכולים לציין בדיוק את הנתון החסר לכם. בהתבסס על מה שאתם כבר יודעים, אתם מבינים באופן מלא את מה שאתם צריכים ללמוד, עוד לפני שאתם לומדים אותו - אתם יודעים מה לחפש. ואתם אפילו כבר יודעים את סוג העובדה שתהווה את התשובה - "אחד" או "שניים", למשל, ולא "מאה" ובוודאי לא קרבורטורים "אדומים" או "יונקים".
אולם נניח שמעולם לא שמעתם על מכונית סינגר. למרות ההיכרות שלכם עם יצרני ודגמי מכוניות עתיקות, אתם עשויים להיות מופתעים לשמוע על יצרן או דגם שחמק מעיניכם. לחלופין, תארו לעצמכם שאתם, קצת פחות מומחים, ידעתם רק את השמות של מספר יצרני מכוניות ספורט. בכל מקרה, תהיה לכם תחושה כלשהי של איך זה לרכוש ידע חדש שכזה; אתם יכולים לציין את הפרמטרים שלו מראש. הייתם קולטים באופן כללי מה כרוכה למידה על יצרן רכב לא מוכר; ובהינתן האפשרות הזו, אתם יכולים לזהות מה הדבר שאתם לא יודעים - אם כי עם פחות דיוק מאשר במקרה הראשון. בורות עובדתית כזו יכולה להיות תחומה כך מכיוון שיש לכם ידע כללי ורלוונטי אחר (במקרה זה, ידע על מכוניות, יצרניהם, המשמעות של "רודסטר" וכן הלאה). במצבים רגילים אלה, הידע שברשותנו הוא זה שמשמש להעיר ולמקד את תחושת הבורות שלנו.
עם זאת, העולם שלנו הוא עצום. ישנם תחומי ידע שלמים שכל אחד מאיתנו אינו יודע עליהם, אם כי הרשימה, אם נוכל ליצור אחת, שונה עבור כל אדם. יכול להיות שאתם משכילים בצורה יוצאת דופן, אולי בעלי מומחיות בכמה תחומים, ובכל זאת, כשזה מגיע, למשל, לאיכתיולוגיה או פורצלן סיני או דלטיולוגיה או דקדוק סנסקריט, אתם אבודים. במקרים כאלה, התחושה שלנו לגבי מה שאנחנו לא יודעים אינה חדה כל כך; אנחנו פחות בטוחים שאנחנו מבינים מה זה אומר לדעת דברים כאלה. עם זאת, אם אנו יודעים את המשמעות של המונחים הרלוונטיים, אם אנו מכירים נושאים מקבילים או קשורים, אולי תהיה לנו תחושה כלשהי של מה יכלול ידע חסר כזה. (אם אתם יודעים דקדוק אנגלי, לטיני ויווני, למשל, יהיה לכם מושג ברור יותר מה זה אומר ללמוד דקדוק בסנסקריט מאשר אם מעולם לא למדתם שום דקדוק). כמובן, אולי אין לכם באמת חשק ללמוד עובדות או תחומים כאלה; אכן, אתם עשויים להתעלם מהם, להימנע מהם, או אפילו להתנגד לניסיונות לקבל מידע או ללמוד עליהם. לחלופין, אולי תחליטו לשלוט בהם או ללמוד עליהם יותר. גם במקרים אלו נוכל לזהות את מה שלא למדנו, לפחות ברמה מסוימת של פירוט.
אז, הבה נעצור לתקן נקודה בסיסית: ניתן להכיר ולייחס בורות רק מנקודת מבט של ידע, והידע שבידינו קובע את מידת הספציפיות של הבורות שאנו מכירים ומשמש לאפיון הבורות וחשיבותה. זו הסיבה שאנו, הקוראים של אפלטון, יכולים לזהות את המערה ההיא כמקום של בורות עמוקה, חסר אמת ומתקיים על ידי הונאה.
אולם הבורות המוחלטת, שעבורה מציע המילון את המונח בערות ("ignoration"), היא עוד יותר עמוקה: האסירים במערה של אפלטון אינם יודעים מה הם אינם יודעים; הם אפילו אינם מודעים לכך שאינם יודעים. הם שוכנים בתוך בורות, אך אינם מסוגלים לזהותה. בערות היא אפוא מצב-סבוך, מלכודת — כזו שאינה מובנת על ידי אלה הכלואים בה וחיים בה. במובן מסוים, הם אינם נמצאים במקום כלל: מצבם הוא יותר חוסר-מקום, שבו אדם אפילו אינו יודע שהוא אבוד.
למרבה המזל, למלכודת הזו, כמו מלכודת אצבעות סינית, יש פתרון פשוט: למידה. ובכל זאת, ראוי לציון שמתרחשת בריחה - איך אדם מגיע ללמוד את מה שאינו יודע שאינו יודע? הרי לאסירים אין יכולת להשתחרר; יותר מכך, אין להם מוטיבציה לברוח, שכן אפילו הרצון הזה יניח מראש תחושה של אפשרות שחסרה להם. השעבוד שלהם נראה להם טבעי; זו צורת החיים שלהם; שום דבר טוב יותר לא קורא להם. הם לא יכולים לראות בבורות שלהם בורות. כפי שניסח זאת הפילוסוף המוסלמי רב ההשפעה אל-ע'זאלי: "חוסר דעת היא מחלה שאדם הלוקה בה אינו יכול לרפא את עצמו".
לפי האזכור של אפלטון, האדם שאינו מואר חייב להסתמך על מקרה או על התערבות מיטיבה של אחרים עבור הצעד הקריטי הראשון: אסיר משוחרר משלשלאותיו במקריות (phusei) או על ידי רמז של "אחר" - "אחד מהם שוחרר". מה שקורה אחרי שחרורו אינה בריחה מהירה ותכליתית המונעת על ידי ציפייה נלהבת לעולם החיצון הממתין; זה רק התהליך האיטי, ההססני, ההדרגתי, הכואב של הלמידה עצמה.
האסיר שזה עתה השתחרר לא ממש להוט להארה: הוא "נאלץ לעמוד, לסובב את ראשו", והוא "כאוב ומסונוור ולא מסוגל לראות את הדברים שאת צלליהם ראה קודם לכן". הוא המום ורוצה לחזור לחיים כפי שהכיר אותם. אפלטון שואל, "ואם מישהו יגרור אותו משם בכוח, במעלה השביל הקשוח והתלול, ולא יתן לו ללכת עד שיגרור אותו לאור השמש, האם לא יכאב לו ולא יעצבן אותו שמתייחסים אליו בדרך זו?" מיהו ה"מישהו" לא משנה בשלב זה (רק שזה לא יכול להיות אסיר אחר), אבל ברור שמדובר בהתערבות חינוכית: היא הכרחית בכדי למצוא את האמת, היא יזומה מבחוץ, היא נכפת בתחילה, והיא דורשת התגברות כוחנית על התנגדותו של הלומד. "הוא יצטרך זמן להסתגל לפני שיוכל לראות דברים בעולם שלמעלה", מודה אפלטון. אבל בסופו של דבר, כשההבנה זורמת לתוכו, "הוא יחשיב את עצמו שמח על השינוי וירחם על האחרים". סוף סוף הוא למד להכיר את עולם הפלאים שטוף השמש; ואז הוא מבין, באימה, מה היה מצבו במערה. וכפי ששמענו, הוא מעדיף לעבור כל דבר מאשר לחזור לאותו מקום של בורות.
כך אפלטון מעניק לגיטימציה לטענה של פטרנליזם חינוכי, אותה אמירה ידועה לשמצה אשר הורים נוהגים לומר לילדיהם ומורים לתלמידיהם בנוגע לפעילויות הנכפות עליהם: "יום אחד תודה לי על כך, כי אז תבין". הצדקתו של אפלטון מתבססת על ההבחנות בין ידע, אמונה גרידא ובורות, וכן על השינוי המנטלי שהלמידה יכולה להפיק. עם זאת, ללא קשר לסבירות של הכרת תודה מאוחרת יותר, אם התערבות או כפייה נדרשים כדי להתחיל את התהליך של הלמידה, הבריחה מהבורות המוחלטת אינה מונעת מעצמה. (בדיאלוגים אחרים, ובעיקר ב"המשתה", אפלטון רומז כי ארוס מספק את הדחף הראשוני והמוטיבציה המתמשכת לרדיפת הטוב, האמת והיופי). וזה אינו מפתיע. האם סביר לרדוף אחרי מטרה שאדם אינו מחזיק בה ואינו יכול להעלות בדעתו? בריחה עצמאית לא הייתה יכולה להיות החלטה סבירה או אפשרות ממשית.
אבל זה מסביר רק מדוע האסיר לא ביקש להימלט. מה מסביר את התנגדותו לחופש ואת הצורך בכפייה? גורם אחד הוא שבאופן כללי, בני אדם נוטים להעדיף נוחות קוגניטיבית, חיזוק של המוכר, על פני מפגש עם הלא נודע. למידה עלולה לשבש את הנוחות הקוגניטיבית שלנו; זה עוקר אותנו. החינוך מחייב אותנו לשנות או לנטוש את השגרה, המתכונים והטקסים שלנו - החיים כפי שאנו מכירים אותם - וכדי לעשות זאת עלינו להתגבר על סוג של אינרציה קוגניטיבית טבעית. מקום של בורות יכול להיות קן איתן של נוחות קוגניטיבית עבור אלה השוכנים בתוכו.
שוכני המערות החשוכים של אפלטון מאמינים שהם כבר יודעים את האמיתות החשובות - "אז יאמינו האסירים בכל דרך שהאמת אינה אלא הצללים של האובייקטים האלה". אנו יודעים, כמובן, ש"ידיעתם" אינה ראויה לשם זה; היא אינה אלא היכרות ריקה מתוכן עם דימויים מאולצים. כאשר כופים עליהם להרחיב את חוויתם ולחשוף את מצבם האשלייתי, הם מבולבלים, מוטרדים, ואף חשים כאב. אנו מבינים. קשה לכל אחד מאיתנו לקבל את הגילוי ש"ידיעתנו" היקרה היא שקרית, שנפלנו שולל, ולפגוש את ההשלכות הרדיקליות: הנחות יסוד נפסלות, תובנות שגויות, עקרונות נבגדים, מערכות יחסים מבוטלות, חיים משתנים ועולמות מנופצים. ידע כוזב יכול להיות דביק; קשה להסיר אותו ואת כל מה שמשתמע מזה על השקפת עולמנו - גם כשאנו מכירים בשקר שלו. אמונה יכולה להיות מעוז נגד למידה. הבורות המסתתרת בידע השגוי מוסווית כלמידה עצמה, אליה היא מתנגדת.
שיקולים אלה עשויים לגרום לנו לתהות האם מערת אפלטון היא, אחרי הכל, מקום של בורות מוחלטת. זה אמנם יכול להיות בית לבורות עמוקה, אבל לאסירים יש אמונות לגבי הצללים, טוענים טענות קוגניטיביות ונראים בטוחים שמה שהם מאמינים הוא נכון - הזוי ככל שיהיה. למעשה, חלק מהאמונות שלהם מאושרות על ידי חוויתם - מספר אסירים מיומנים בזיהוי צללים וזכירת רצפי הופעתם. אולי אי אפשר לתאר מצב אנושי של בורות מלאה ומוחלטת, בערות כה תהומית ששום פיר דק של הבנה לא חודר אליה. אפשר לתהות איך יצורים במצב כזה יכולים לשרוד ללא כל ידיעה, ללא אמונה אחת שהיא נכונה. ואפשר לתהות מה יהיה מצב נפשי של בערות: טאבולה ראסה - הלוח הריק ההיפותטי של התודעה לפני שהיא מקבלת רשמים מבחוץ? תודעה ללא זיכרון? מודעות ללא המשגה? מוח טרום לידתי?
לייחס בורות כמצב נפשי זה לרמוז לכושר למידה, אשר בתורו מרמז על יכולת לדעת. פוטנציאל לידע טבוע בבורות. יתרה מכך, ייחוס הבורות הוא יחסי; הוא עשוי מנקודת התצפית של הידע של מישהו על חוסר הידע ביצור שיודע אחרת. בורות וידע הם מושגים שאינם יכולים לעמוד בפני עצמם: הם מניחים זה את זה מראש. נראה מפותל לתאר בורות מוחלטת ושלמה כמו לתאר ידע מוחלט ומלא. בערות וידיעת הכל ניתנים להבנה רק כקונספטים מגבילים.
אז האם אנחנו כמו שוכני המערות של אפלטון - לא רק בינקות, אלא לאורך חיינו הבוגרים? נראה שכן, לפחות במובן משמעותי אחד: העובדה המטרידה שגם אנחנו רדופים על ידי דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים; ואנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו באיזו צורה דרסטית אותם נעלמים ישנו את חיינו ואת השקפתנו על העולם.
מקורות:
קטעים מ- Plato’s cave and the stubborn persistence of ignorance מאת MITpress שנכתב ע"י: Daniel R. DeNicola.
קטעים מ- Plato’s Allegory of the Cave Explained מאת masterclass.com.
קטעים מ- Ethics Explainer: Plato’s Cave מאת ethics.org.au שנכתב ע"י: Dr Laura D’Olimpio.
Comments