היסטוריה מסולפת מגולמת בצורה מושלמת במם ויראלי שמופץ כבר שנים ארוכות, גם בקבוצה שלנו, המתאר נסיכה פרסית מהמאה ה-19 עם שיער פנים לצד הטענה ששלושה עשר גברים התאבדו בגלל אהבתם הנכזבת אליה. למרות שהוא נכשל כישלון חרוץ בדייקנות ההיסטורית, המם מצליח להדגים באיזו קלות קליקבייט ויראלי מטשטש ומאפיל על סיפורים עשירים ומשמעותיים מהעבר.
לא כולם משוכנעים לגבי המם של "הנסיכה קאג'אר", שטוען שהנסיכה הפרסית הזו עם השפם לכאורה נחשבה כיופי האידיאלי בימיה וששלושה עשר צעירים התאבדו בגלל שהיא דחתה אותם. ממוסגר בצורה זו, זה לא מפתיע שלא מעט אנשים הביעו את הספקות שלהם בהתבסס על היעדר מקורות או מראי מקום מכל סוג, תוך התמקדות במראה של הנסיכה.
זה, כמובן, בדיוק סוג התגובה הרצוי כשיוצרים מם בתקווה שהוא יהפוך לויראלי. לעזאזל עובדות ומקורות, גם אם זה מגיע מדפים שנחשבים "חינוכיים/היסטורים". הוא לא יצליח להפוך וויראלי כמו עם טענות סנסציוניות שמתבססות על מיזוגניה מופנמת וקונספטים צרי אופקים של יופי.
ואז יש את האמת העצובה שמעט מעטים יטרחו לבדוק את העובדות בעצמם. אלה שכן נתקלים לעתים קרובות בעובדות מטעות דומות, יוצרים ערבוביה של עיוותים היסטוריים מבלבלים ולא אמינים שמסתירים מקורות ומידע טובים. למשל, אנשים בעלי כוונות טובות שמגיבים על המם הזה ממהרים לעתים קרובות לטעון שהאדם בתמונה הוא שחקן זכר המגלם את הנסיכה. אחרים הולכים רחוק יותר וקובעים שלא רק שמדובר בשחקן, אלא שהגילום נעשה כדי ללגלג על הנסיכה, שאת תמונתה ה"אמיתית" הם כוללים בתגובות. אף אחת מהטענות אינה מדויקת.
המציאות ההיסטורית של המם הזה מורכבת, כמו כל היסטוריה, ומושרשת עמוק בתקופה של שינוי גדול בהיסטוריה הפרסית שכללה סוגיות כמו רפורמה, לאומיות וזכויות נשים. עם זאת, בבסיסו, זה סיפור לא על אחת, אלא על שתי נסיכות פרסיות שהגדירו וגם התריסו נגד הסטנדרטים והציפיות שנקבעו לנשים בזמנן ובמקומן. אף אחת מהן, אגב, לא נקראה "הנסיכה קאג'אר", למרות ששתיהן היו נסיכות של שושלת קאג'אר הפרסית.
הדמות המרכזית בהיסטוריה הזו היא הנסיכה פאטמה ח'אנום אסמת אל-דולה (1855/6-1905), בתו של נאסר א-דין שאה קאג'אר (1831-1896), מלך פרס בין השנים 1848 ל-1896 , ושל אחת מנשותיו, טאג' אל-דולה. התמונה שמסתובבת זו אכן אסמת, לא שחקן, והיא צולמה על ידי בעלה בין אמצע לסוף המאה ה-19. מידע זה לבדו, זמין באינטרנט ובדפוס, סותר את הטענה שאסמת הייתה "הסמל האולטימטיבי של היופי... בתחילת שנות ה-1900". מאחר שהתמונה של אסמת צולמה שנים לפני כן, והיא נפטרה ב-1905, זה סילוף להפוך אותה לאייקון של תקופה שהיא לא חיה בה.
החלק היחיד במם שיש בו זרע של אמת הוא שאכן הייתה תקופה בהיסטוריה הפרסית שבה הופעתה של אסמת - לאמור, ה"שפם" שלה - נחשבה ליפה. לדברי פרופסורית באוניברסיטת הרווארד, ד"ר אפסאנה נג'מאבאדי (Dr. Afsaneh Najmabadi), "מקורות רבים בשפה הפרסית, כמו גם תצלומים, מהמאה ה-19 מאשרים שנשים קאג'אריות עטו שפם דק, או ליתר דיוק פלומה רכה, כסממן ליופי". אבל, כפי שד”ר נג’מאבאדי מציינת בבירור, מושג היופי הזה היה בשיאו במאה ה-19. במילים אחרות, שנות ה-1800, לא ה-1900, כפי שטוען המם.
אסמת, תוצר של זמנה, מקומה ומעמדה, לא הייתה יוצאת דופן. בספרה של ד"ר נג'מאבאדי, "נשים עם שפם וגברים ללא זקן: חרדות מגדריות ומיניות של המודרניות האיראנית" ("Women with Mustaches and Men without Beards: Gender and Sexual Anxieties of Iranian Modernity"), היא מספרת אנקדוטה של מפגש של אישה בלגית עם אסמת בחצר הפרסית ב-1877: "בתיאורה של אסמת אל- דולה, סרינה הבחינה ש'מעל שפתה העליונה היה לה שפם רך שהעניק לה מראה גברי". עם זאת, אין זה אומר שאסמת בלטה כסמל לסוג זה של יופי. למעשה, כפי שיפורט, ייתכן שהתדמית שלה החזיקה כוח גדול בהרבה.
למרבה הצער, מם "הנסיכה קאג'אר" לא רק הופך את האלמנט בעל הניואנסים העמוקים של ההיסטוריה התרבותית לקליקבייט של היסטוריה מסולפת, הוא גם מחמיר את זה על ידי הוספת הטענה הסנסציונית ששלושה עשר גברים התאבדו בגלל אהבתם הנכזבת אליה. מטבע הדברים, לא ניתן שום מקור התומך בטענה זו, שנראה כאילו נשלפה מהאוויר. אילו זה היה נכון, זה היה נראה כמו חומר ראוי להכלל, אפילו בקצרה, במידע ביוגרפי לגיטימי על אסמת, אבל הוא לא מופיע בשום מקום.
עם זאת, יש לפחות שתי סיבות טובות לא להאמין לטענה זו. ראשית, אסמת כנראה התחתנה כשהייתה בת תשע או עשר בערך. שנית, סביר להניח שהנישואים היו מוסדרים בזמן שהיא חיה בין נשות ההרמון של אביה. זה נראה מאד לא סביר שהייתה לה הזדמנות לפגוש גבר לא קרוב משפחה שלה, שלא לדבר על להונות ולדחות שלושה עשר אוהבים אובדניים. בנוסף, כאישה נשואה בפרס הפטריארכלית, לא סביר באותה מידה שחיזרו אחריה מחזרים מאוהבים.
נראה שאין צורך בשלב זה לתהות על המוטיבציה של יוצר המם לחבר טענה מפוקפקת וסנסציונית כל כך לתמונה זו. אם זה לא ברור כבר, זה צריך להיות ברור באופן מצלצל שאין לזה כמעט שום קשר להיסטוריה בפועל, והכל קשור לניסיון לעורר תגובה רגשית סוחפת ברשתות החברתיות. העובדה שהאמצעי למטרה הוא ניצול המראה החיצוני של אישה היא בקושי הפתעה. העובדה שזה ערמומי ומזיק, הן להיסטוריה בכלל והן לתולדות הנשים בפרט, היא מעבר לכל ספק.
ההתמקדות במראה של נשים מההיסטוריה מבלי תועלת של קונטקסט וניתוח היא, ותמיד הייתה, דרך מוצלחת ביותר להסיט את הנרטיב הרחק מהישגיהן ולהפחית את השפעתן על ההיסטוריה. אם אסמת או כל אישה אחרת נחשבה או נחשבת יפה או לא, אין כמעט משמעות, וזו הסיבה שההיסטוריה הפטריארכלית התמקדה בזה כל כך הרבה. התחלה וסוף של דיון על אישה בעניין הופעתה כמעט מבטיח שזה יהיה כל מה שרוב האנשים יזכרו עליה. במקרה של אסמת, שמירה על אנונימיות על ידי מתן הכינוי הגנרי "הנסיכה קאג'אר", מבטיחה שלמי שרוצה לדעת יותר לא יהיו הרבה אופציות.
זה לא שהיוצר של המם עשה מחקר ממשי כדי ליצור את המם. זה היה דורש מאמץ, מיומנות, התמדה ורצון ממשי לשמר ולהנציח היסטוריה ראויה. אילו היה עושה זאת, אין ספק שהמם שנוצר לא היה מקבל את עוצמת התגובות שגורמת לו להפוך לוויראלי. אבל הוא היה מכיל מידע הרבה יותר מעניין ממה שהוא המציא ו/או סילף. הוא היה מגלה, למשל, שאסמת הייתה אחת הנשים המצולמות ביותר בחצר אביה, וזה לא בגלל שהיא התאימה לאידיאלים של יופי בני זמנה.
כבתו השנייה של נאסר א-דין שאה קאג'אר, אביה סמך על אסמת מספיק כדי שהיא תקבל את האחריות לשמש כמארחת של אורחות זרות בחצר. בניגוד למסורת, היא למדה לנגן בפסנתר והפכה לצלמת עם סטודיו פרטי בביתה. באופן משמעותי יותר, ישנם מקרים שבהם השתמשה בהשפעתה על אביה, כמו למשל כשהיא שכנעה אותו לתת לבעלה לחזור לארצם. כמו נשים מלכותיות אחרות בחצר אביה, אסמת נראתה כאישה מוכשרת עם מידה לא מבוטלת של השפעה.
למעשה, ההופעה של אסמת ונשים אחרות מההרמון אולי החזיקה בכוח גדול בהרבה מזה של משיכת מספר מחזרים בלבד. היסטוריונית האמנות ד"ר סטייסי ג'ם שיווילר (Dr. Staci Gem Scheiwiller) טענה כי למספר הגדול של התצלומים של נשות ההרמון של נאסר א-דין שאה קאג'אר "יש את היכולת להדגים התפתחות של תודעה נשית מהפכנית". הנפח העצום של תצלומים של אסמת מעמיד אותה מבחינה ויזואלית בחזית ובמרכזה של המהפכה החברתית והתרבותית הזו.
בחזית הליטרלית של זה הייתה הנסיכה האחרת של שושלת קאג'אר שנקשרה בטעות למם האומלל בגלל ההתייחסות המעורפלת של "הנסיכה קאג'אר: הנסיכה זהרה חאנום טאג' אל-סלטן (1884-1936). בתו השתים עשרה של נאסר א-דין שאה קאג'אר, ואחותה למחצה של אסמת, טאג' הייתה פמיניסטית ולאומנית שתמכה במהפכה תרבותית וחוקתית בפרס.
לדברי ד"ר נג'מאבאדי, טאג' "...ניסחה כמה מהטיעונים הרהוטים ביותר שהציגו נשים, לחשיפה כצעד הכרחי ראשון לקראת השתתפותן של נשים בחינוך, בעבודה בשכר ובקידמה של האומה". וד"ר שיווילר מדגישה קטע מרכזי מזיכרונותיה של טאג' שפורסמו, Crowning Anguish: Memoirs of a Persian Princess from the Harem to Modernity 1884-1914: "כשיגיע היום שאראה את המגדר שלי משוחרר ואת ארצי בדרך להתקדמות, אקריב את עצמי בשדה הקרב של החירות, ואזיל את דמי בחופשיות מתחת לרגלי עמיתותי אוהבות החופש המחפשות את זכויותיהן".
בזמנן, אסמת וטאג' לא היו מוגדרות לפי המראה שלהן. ההישגים שלהן לא היו תוצאה של הצבה או העתקה של סטנדרטים תרבותיים של יופי. הן היו נשים בעלות ערך ומהות שסיפוריהן ראויים להיות מסופרים ומונצחים בצורה מכבדת ומשמעותית, לא בהקטנה ולעג.
בכתיבה על נשות החצר של קאג'אר, כמו אסמת וטאג', שלתמונותיהן יש כל כך הרבה חשיבות ומשמעות היסטורית, כתבה ד"ר שיווילר בחריפות, "התצלום של עצמך הצליח להפוך אדם מלהיות חסר משמעות, שסיפורו לא יסופר, לאחד שפניו חרוטות בזמן".
זה יהיה זלזול לשבת בחיבוק ידיים ולתת למם מכוער לפגוע ביופי האמיתי ובחשיבות ההיסטורית של הנשים האלה ושל התמונות שלהן.
מקורות:
Comments