מאת: דן שניידר /
בשנת 1631, בעיר אמסטרדם, הוצא להורג אדריאן אדריאנסון, צעיר בן 28, בשל ניסיונו לבצע רצח. עונש התלייה לא היה סוף פסוק לגופו; הוא נמסר מיד לאחר המוות לידי התאטרון האנטומי, מוסד ייחודי שבו פעלו מנתחי העיר להציג לראווה את כישוריהם לעיני קהל רחב, שכלל את חברי גילדת המנתחים וצופים ששילמו כדי לחזות באירוע יוצא הדופן. העניין שהוענק לתצוגות אלה לא נבע רק מסקרנות מדעית, אלא שיקף גם את המעבר התרבותי שהתרחש באותה תקופה – מנטיות מטאפיזיות דתיות למבט מחקרי ומדעי.
במרכז האירוע עמד ד"ר ניקולס טולפ, ראש גילדת המנתחים, שהחליט לנצל את ההזדמנות כדי להעביר שיעור אנטומי מעמיק על שרירי היד. הפעולה הכירורגית הפומבית לוותה בהרצאה מדעית, שהציגה את הממצאים האנטומיים בשפה מרתקת ומשכילה. בין הצופים בקהל הרב שנכח באולם, התבלט אחד – צייר צעיר ומוכשר בשם רמברנדט. רמברנדט תיעד את הסצנה במכחולו, וביצירתו, שקיבלה את השם "שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ", הנציח את האירוע בריאליזם עשיר ודרמטי.
בציורו של רמברנדט נראים ד"ר טולפ ותלמידיו מקיפים את גופת אדריאנסון, שבוהק גופה הלבנה מושך את תשומת הלב במרכז הקומפוזיציה. היד השמאלית של הגופה, המנותחת לעיני הקהל, מוצגת ברמת פירוט יוצאת דופן. כלי מנתחים תחובים בשרירים האדומים חושפים את פנימיותם במדויק, כמעט כאילו הצופה הופך בעצמו לאנטומיסט. הדמויות מסביב, שמביעות סקרנות והתבוננות דרוכה, מדגישות את המתח שבין מדע ורגש, בין חיים ומוות. היצירה, שבזמנו הייתה חדשנית במידה רבה, תיארה לראשונה פעולה כירורגית במלוא תפארתה האנטומית, ובכך שברה את מוסכמות האמנות המסורתיות, שהתרכזו בעיקר במוטיבים דתיים או מיתולוגיים.
כחלק מהשיח על מעמדה של היצירה, יש המעלים שאלות על הקשרים שבין המדע, האמנות והדת בעידן שבו התפתחו. אחת הסוגיות המעניינות בהקשר זה נוגעת לאירוע אחר, שקשור לא פחות לידיים ולכתיבה – סיפור כתב האש שהופיע על קירו של בלשאצר, כפי שמתואר בתלמוד במסכת סנהדרין.
באותו אירוע מקראי-תלמודי, לא הצליחו חכמי בבל לקרוא את הכתובת שהופיעה לפתע על קיר ארמון המלך. התלמוד מציע מספר פרשנויות לעניין, כולל השערה שהכתב השתנה מעברית לכתב אשורי, או שהייתה בו תחבולה אחרת שמנעה את הבנתו. שמואל האמורא, למשל, טוען כי המילים נכתבו בצירוף מסובך של אותיות ראשונות, שניות ושלישיות, באופן שהפך את הקריאה לאתגר של ממש דהיינו "ממתוס ננקפי אאלרן".
בהקשר מפתיע, הציור המפורסם של רמברנדט – "משתה בלשאצר" – עשוי לספק תובנה על מה שייתכן כי רש"י ניסה להעביר בפרשנותו לכתובת המסתורית ואצטט את דבריו של רש"י בעניין "עשאן שלש תיבות של חמש אותיות, צירף אותיות הראשונות של כל תיבה ועשאן תיבה חלת ואח"כ צירף השניות ושלישיות...". המפרשים התקשו בדברי רש"י הנ"ל... (עיי' מהרש"ל וכ"ו).
ציורו של רמברנדט מציג את הרגע שבו מופיעה היד הכותבת, והמלך בלשאצר נבעת למראה הכתובת. הדמויות בציור מביעות בלבול ופחד, רמז למסתורין שהכתב עורר גם בתקופה שבה צייר רמברנדט את הסצנה.
מעניין לציין שייתכן ורמברנדט הושפע משיחות עם שכנו המפורסם, רבי מנשה בן ישראל. חכם מנשה, איש רוח וידען רב תחומי, חי בקרבת הצייר באמסטרדם, ויש עדויות לחברות ולשיחות ביניהם. ר' מנשה עשוי היה להציע לרמברנדט תובנות תורניות או תלמודיות, שייתכן וסייעו לו להעמיק בציורו את המשמעות של כתב האש.
והרי ידוע הציור של רמברנדט שצייר את החכם מנשה בן ישראל (אגב הציור של רמברנדט את ר' מנשה היה באותה שנה שצייר את בלשאצר). על כן צריך לומר שכשרמברנדט צייר את בלשאצר ודאי הלך קודם אל שכנו ר' מנשה להתייעץ אתו בעניין, וכך הבין ר' מנשה את דברי רש"י הנ"ל....
Comments