בראשית עידן הכוח הגרעיני, מדענים ומעצבים מכל העולם התלהבו מהאפשרויות הבלתי מוגבלות, לכאורה, של שימוש באנרגיה אטומית. סכנות הקרינה היו רחוקות מתודעת הציבור, ורעיונות נועזים החלו לצוץ - אם אפשר להציב כורים גרעיניים על שוברות קרח וצוללות, מדוע לא גם על כלי רכב יבשתיים?
עד לאסון צ'רנוביל ב-1986, תעשיית האנרגיה הגרעינית הסובייטית צעדה קדימה בביטחון. אך האסון הגרעיני זרע פחד ציבורי, מה שגרם לדחייתם של מיזמים רבים. אחת השמועות טוענת שבשנות ה-60, תוכנן רכב בעל מנוע אטומי - ה"וולגה-אטום" - אך הפרויקט נגנז.
התחרות עם ארה"ב הייתה בשיאה בתקופה זו, והסובייטים לא רצו לפגר אחר האמריקאים. בשנת 1958, כשבברית המועצות נחשפו לרעיון הפורד נוקלאון (Ford Nucleon) האמריקאית - קונספט למכונית עם כור גרעיני - הם החלו לשקול פיתוח דגם משלהם.
הפרויקט הוטל על משרד סודי לעיצוב רכב, בניהולו של הפיזיקאי אלכסנדר קמנב (Alexander Kamnev). משימתו הייתה לתכנן רכב עם כור גרעיני קומפקטי. בתחילה, ניסה קמנב להשתמש בטכנולוגיה קיימת, אך במהרה הבין שכור גרעיני סטנדרטי אינו ניתן להקטנה לממדים המתאימים לרכב. לכן, הוא הציע פתרון מהפכני – מנוע מסוג חדש, שיתבסס על דיסקיות של איזוטופ אורניום-235.
בשנת 1965, נבנה אבטיפוס ניסיוני בשם "וולגה-אטום", מכונית עם שישה גלגלים והספק מנוע של 320 כ"ס. הרכב נשלח לבדיקות בסברומורסק, אך אלו הניבו תוצאות מאכזבות - המכונית סבלה מהתחממות יתר ומהאטה משמעותית בביצועים. כיוון שליאוניד ברז'נייב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית דאז, לא גילה עניין בהמשך הפיתוח, הפרויקט הוקפא ונשכח.
על אף התיאורים הפנטסטיים על מנוע אורניום-235, אין ראיות מוצקות לקיומה של ה"וולגה-אטום". תעשיית הרכב הסובייטית הייתה ידועה בחוסר החדשנות שלה והתמקדה בעיקר בהעתקת דגמים מערביים (ולא המתקדמים ביותר). בנוסף, אין זה סוד שהרבה פיתוחים (למשל רקטות עם מנועים גרעיניים) מומנו מהידע של משרד הביטחון. מכונית אטומית לא יכולה לשמש בשימוש צבאי.
עם זאת, סובייטים כן ניסו לפתח כורים גרעיניים ניידים. דגמים כגון TEC-3 ו-Pamir 630d נועדו לייצור חשמל באזורים מרוחקים כמו הקוטב הצפוני. אך גם פיתוחים אלו נגנזו - הדגם הראשון בוטל ב-1969 בשל חוסר כדאיות כלכלית, והשני נשלח לגריסה לאחר אסון צ'רנוביל.
למרות שנראה היה כי הרוסים פיגרו אחרי ארה"ב בפיתוח טכנולוגיות גרעיניות לתחבורה, גם האמריקאים לא הצליחו לממש את רעיון הרכב האטומי. בשנת 1958, יצרנית הרכב פורד הציגה את דגם הקונספט "פורד נוקלאון", שתוכנן לכלול כור גרעיני זעיר שיניע מנוע קיטור. בתחילת שנות ה-50 מנוע הנעה גרעיני מסוג זה הניע את נאוטילוס, הצוללת הגרעינית הראשונה בעולם, שנבנתה על ידי תאגיד וסטינגהאוס. עם זאת, אי אפשר היה להכניס כור בגודל כזה לתוך מכונית, ולכן הוחלט שהפרויקט יתעורר לחיים לאחר המצאת מנוע הנעה גרעיני קטן.
כדי להגן על הנהג והנוסעים מקרינה רדיואקטיבית, המהנדסים תכננו קפסולת הגנה בתוך הרכב. על פי החזון, בעל הרכב יצטרך להחליף את הכור רק אחת ל-8,000 ק"מ - וכך ליהנות ממכונית כמעט אינסופית. אך פתרון למשימה העיקרית של צימצום של כור הצוללת הסטנדרטי S2W לגודל ביתי אף אחד לא מצא, פורד נוקלאון נשארה רק מוצג במוזיאון.
בשנת 1962, פורד הציגה קונספט נוסף – Ford Seattle-ite XXI, שכלל רעיונות חדשניים כגון הנעה בתאי דלק ומחשבי ניווט מתקדמים. בין האפשרויות שנשקלו הייתה גם הנעה גרעינית קומפקטית. אך כמו קודמתה, המכונית לא חצתה את שלב הדגמים המוקטנים.
הפורד סיאטל (Ford Seattle-ite XXI) הייתה מכונית קונספט בקנה מידה 3/8 שתוכנן על ידי אלכס טרמוליס (Alex Tremulis) והוצגה ב-20 באפריל 1962 בדוכן של פורד ביריד העולמי של סיאטל. הרכב כלל רעיונות חדשניים שהפכו למציאות מאז: יחידות כוח ניתנות להחלפה בתאי דלק; גופים מתחלפים; מחשב ניווט אינטראקטיבי ומערכות מידע אוטומטיות; וארבעה גלגלי נהיגה והיגוי. בנוסף, נשקל הרעיון של מנוע גרעיני קומפקטי כיחידת כוח אפשרית, מתוך הנחה שניתן יהיה להתגבר על בעיות קרינה מבלי להזדקק למיגון מסיבי מדי. גם היא נשארה כמודל בגודל מוקטן.
בעוד שהחלומות על רכב גרעיני דעכו עם השנים, רעיונות חדשים החלו לצוץ מחדש. בשנת 2009, המהנדס לורנס קובנה (Lawrence Kouvene) הציג את Cadillac World Thorium Fuel - מכונית קונספט שתוכננה לפעול 100 שנה ללא צורך בתדלוק או תחזוקה. בדגם זה נעשה שימוש בתוריום, מתכת רדיואקטיבית בעלת פוטנציאל אדיר: גרם אחד של תוריום מפיק אנרגיה השווה לכ-30,000 ליטר בנזין. רוסיה, המחזיקה באחד ממרבצי התוריום הגדולים בעולם, עשויה לנצל את משאביה כדי להוביל את מהפכת הרכבים האטומיים במאה ה-21.
עם זאת, נותרת השאלה – האם הציבור מוכן לקבל רכב שהוא למעשה "פצצת אטום על גלגלים"? בשנות ה-50 וה-60, נראה היה כי חזון המכונית הגרעינית נמצא בהישג יד, אך החששות הבטיחותיים והקשיים הטכנולוגיים הובילו לזניחתו. היום, עם טכנולוגיות מתקדמות יותר וניהול טוב יותר של קרינה, יש סיכוי שחלום זה עוד יקום לתחייה - אם נצליח להתגבר על הפחדים הנלווים אליו.
הרעיון של מכונית מונעת בכור גרעיני עשוי להישמע כמו מדע בדיוני, אך בעבר הוא נראה כמעט מציאותי. הן הסובייטים והן האמריקאים חלמו על עולם שבו רכבים לא יצטרכו דלק, לא יזהמו את האוויר, ויוכלו לפעול שנים רבות ללא תחזוקה.
הבעיות, עם זאת, היו ונותרו עצומות: בטיחות הקרינה, עלויות הייצור, וניהול פסולת רדיואקטיבית. ייתכן כי בעתיד נוכל לראות שימוש בטכנולוגיות גרעיניות מתקדמות ברכבים, אך נכון לעכשיו, החזון נותר בגדר חלום - או לכל היותר, אגדה אורבנית מרתקת מעידן שבו הכול היה אפשרי.
מקורות:
קטעים מ- Volga-Atom: How In The USSR Created A Car With A Nuclear Reactor מאת DesignyouTrust.
קטעים מ- Let's Go Nuclear: From Futuristic Ford Nucleon to USSR's Alleged Top Secret Car 'Volga-Atom' מאת SputnikGlobe שנכתב ע"י: Ekaterina Blinova.
קטעים מ- The Soviet atomic car of 1965: a fish in the Volga מאת cockpitdz.com.
Commentaires