חג הפסח בביתנו - פולין 1923
- היסטוריה אישית
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
מאת: חנה רוזנבוים (פרנקל) ז"ל
קטע מתוך כתבי חנה רוזנבוים (לבית פרנקל)... מגיעים לחג הפסח... (קוסוב פולין 1923)
חג הפסח הנכסף המבשר את סוף החורף ואת חג האביב עם שמיים בהירים יותר והפשרת השלג והפשרת הקרח מהשמשות שהגביר את האור בחדרים. מתחילים להוריד את החלונות הכפולים, מתחילים לפתוח חלונות החוצה עם השמים נוטים חסד במראה כחול חדש לאור השמש - והתכונה לקראת הפסח מתחילה.
סידור ארונות בגדים לאיוורור - הוצאת הספרים מארון הספרים, כל דף מתנקה - שמא נשאר איזה פירור חמץ בדפיו. מריקת כל דבר בבית - סיוד בצבע חדש במטבח - בחדר השינה היו הקירות והתקרה צבועים בדוגמת פרחים (כמו טפטים). כל הבית קיבל צורה חדשה ואנחנו התחדשנו ביחד איתו.
שבוע לפני פסח נסגרו החדרים בהם חיינו כל השנה ועברנו לחדר ממול כדי לרכז שם במקום קטן את שיירי החמץ - בערב אחרי שאבא שם פרוסות חמץ בפינות, עם מברשת ביד ואמא עם נר ביד היה בודק חמץ כאשר אוסף את פירורי החמץ לאור הנר ועוטף אותם במטלית.
קמנו כולנו בבקר השכם למחרת, ערב הפסח אמא היתה פורסת באותו החדר - ממול, מפה על הרצפה ואנו, כל המשפחה ישבנו מסביב ואז היינו גומרים את כל העוגות והמאפה שהיה בבית כי אסור היה שישאר משהו מזה בפסח - ואני תמיד התנקמתי - שהינה הפעם, אמא לא תסתיר דברי מתיקה מפני והכל מותר לאכול ולגמור...
אחר כך יצאנו הילדים לשרוף את החמץ שנשאר, כל הפירורים שהיו במפה וצרור החמץ שאבא אסף, עשו מדורה והתאספו ילדים מהשכנים שהביאו את החמץ שלהם וכך היה שמח בערב פסח בעיירה.
אותו פסח תפרו לאחותי ר'חלה ולי שמלות חדשות בצבע כחול כהה - חצאית עם כפלים וחולצה עם צוארון מלחים עמוק, משובץ עם פסים לבנים וזה היה חגיגי ויפה. כאשר בערב פסח לפנות ערב התלבשנו, הכל נקי וחדש ויצאנו לרחוב להפגש עם חברות, כל אחת מאיתנו הבליטה את אופיה בחגיגיות בהכרה ששמלתה - היפה ביותר - בחוץ כבר מורגש היה האביב וחמימות היתה באויר ובלב וכולנו התקדשנו לקראת המאורע הגדול של שבת יחד בקדושת ליל הסדר.
הבית היה כאילו ארמון בזעיר אנפין, הכל היה כל כך יפה ומחודש כאילו החליפו הכל מחדש. השטיחים חידשו את הצבע - הכיסויים על המיטות היו בצבע בורדו, הוסיפו לחדר אצילות וחגיגיות מובהקת, הראי שתלוי היה בין שני החלונות והשולחן הקטן בצורה של חצי עיגול, הכפיל את החדר בו הכינו את שולחן ליל הסדר, מעליו היתה תלויה העששית הגדולה עם אהיל עשוי עבודת יד מעשה רקמה ותחרה, מעשה סריגה מיוחדת שאמא ידעה כל כך יפה לעשות.
המפה הלבנה, הפמוטים והנרות, הכלים והכנת הקערה המיוחדת שאותה סידר אבא בכוונה רבה של פסח והילכתו, כל הסידורים היו כהלכתם, גם הכנסת הכלים החדשים למטבח - אותם הורידו מעלית הגג שם שכנו קודש כל השנה והגישה אליהם היתה אסורה בתכלית האיסור, אפילו להסתכל עליהם היה - סכנת נפשות... כאשר הוכנסו למטבח, סודרו על אריג לבן או על קרשים חדשים מהוקצעים מחדש - וחס ושלום שמישהו יגש קרוב מדי מבלי לרחוץ ידיים וללבוש בגד נקי מכביסה אחרונה.
את הריח אותו יום שנדף מהמטבח - ריחות של לביבות (לטקס) מתפוחי אדמה וביצים טרופות מטוגנות בשומן תרנגולות או אווזים... כמה שהיו מגרות את התיאבון שלנו...
הפעם יכולנו לטייל יותר בחוץ עם חברות והיינו פטורות מלעזור במטבח אחרי שגמרנו לקלף תפוחי אדמה - את כל היתר עשתה אמא. אי אפשר לשכוח את הריח וטעם המרק המיוחד של ליל הסדר, כאילו היה בכל נשמה מיוחדת - נשמה יתרה, כך הכל התקדש והכל חיכו בכליון עיניים לבואו של אבא מבית הכנסת.
כאשר אמא נגשה לברך על הנרות - זהרו הפמוטים בזוהר יקרות על פניה שהביעו קדושת חג ורצינות תפקידה כמלכת הערב ואם הבנים.
כאשר חזר אבא מבית הכנסת עם אחי יצחק ומשה, עמדנו אנו הבנות עם אמא וחיכינו דרוכות לרגע בו יסבו לשולחן כל אחד במקומו כמצוות אבא, הכל לפי גיל ומין. בצד ימין הבנים וצידו השני הבנות, אמא ישבה על ידו במקום שגם יהיה לה קל לקום ולהגיש.
אבא לבש את ה"קיטל" - זוהי כותונת לבנה ארוכה ורחבה שהוסיפה לו בלובנה הדר ותפארת, ישב בראש השולחן על הכורסה היחידה שהיתה בביתנו והיתה מרופדת בכרים לבנים.
כאשר הכל סודר כהלכה, עמד לקדש - קולו היה רך רגשני ויפה וידע להבליט כל מילה ומשמעותה ביראת קודש. השנה הזאת העיבה עלינו בעצבותה מאחר ומקומו של סבא ז"ל נשאר ריק עקב פטירתו בהתחלת החורף אחרי מחלה קשה. הסיבה השניה היתה עצובה מאחר שבפעם הראשונה נעדר הבן הבכור מיכאל שעזב את הבית והיה בניכר מעבר לגבול ברומניה במטרה להגיע בדרך זו לארץ ישראל - השנה היתה תרפ"ג - 1923 . וכך ישבנו כל אחד זכר את המציאות.
אמירת ההגדה היתה כמקובל עם כל הגינונים, יפה עם ניגון נוגה ולבבי סיפר אבא על יציאת מצרים. דומה היה שהשכינה שורה עלינו - לי היה נדמה שעטרת זוהר עטרה את ראשו של אבא כאשר קם להגיד את תפילת ההלל בניגונו המיוחד והיפה.
כאן קרה משהו שלא אשכח כל ימי חיי ונדמה לי עד יומי האחרון, אבא הגדול, הגיבור והנערץ קם להגיד את ההלל ופתאום נשבר קולו ודמעות התחילו זולגות מעיניו הטובות, הוא גמר את התפילה התיישב והתחיל לדבר על בנו הבכור, על מיכאל - "מי יודע איפוא אתה בני הבכור מבלה את ליל הסדר כאשר אנחנו כולנו יחד כאן ואתה יחיד בניכר" - מובן שכאשר ראינו דמעות אלה, כולנו כולנו התחלנו לבכות, כל אחד בשקט מוחה דמעה בגעגועים אחרי האח הגדול ובצער על מקומו של סבא שאיננו.
מאז כל השנים כאשר הייתי בניכר, התגעגעתי תמיד להיות בליל סדר מסורתי וכאשר הגעתי לתפילת הלל, עד היום מצלצלים באזני הניגון של אבא בתפילה זאת שאין יפה ממנה בכל הסדרים שהייתי בימי חיי אחרי שעזבתי את הבית. עדיין שומעת אני את הקול והניגון של אבא בזמן שמגיעים לתפילה הזאת.
Comentarios