כמו ממצאים ארכאולוגים רבים, תחילתו של הסיפור כאילו לקוח מסרט הוליוודי. דמיינו שוק מאובק ורועש בירדן, השמש קופחת, צהריים של יולי במדבר הירדני. ד"ר יסלזון, אספן עתיקות שוויצרי, מסתובב בשוק. לפתע דלת עץ קטנה, במבנה שמאחורי באסטת האבטיחים, נפתחת מעט וילד יחף רץ אל הד"ר ומסמן לו ללכת אל המבנה הרעוע... כך מתחיל הסיפור על 'חזון גבריאל'...
בשנת 2000 אספו עתיקות בשם דוד יסלזון המתגורר בשוויץ רכש אבן ועליה כתב עברי מסוחר עתיקות ירדני. דבר קיומה של האבן נודע לחוקרים רק מספר שנים מאוחר יותר והיכה רבים מהם בתדהמה. מקום מוצאה של האבן אינו ברור, אך לדעת החוקרים ד"ר עדה ירדני וד"ר בנימין אליצור מקורה הוא ממזרח לים המלח ולשון ים המלח. הכתובת פוענחה ע"י ד"ר עדה ירדני, שגם נתנה לה את שמה 'חזון גבריאל'.
זוהי אבן גיר גדולה (37*96 ס"מ בקירוב) בצבע אפור בהיר, המסותתת בצדה האחד בלבד, וצדה האחר נותר בצורתו הטבעית. האבן נשברה לשלושה חלקים הנבדלים הבדל ניכר בגודלם ותואמים זה לזה. על הצד המסותת של האבן נכתבו לאורכו, בדיו, בכתב עברי של המאה ה-1 לפסה"נ בקירוב, שתי עמודות, כדרך כתיבת מגילת ספר תורה. רוחב כל עמודה כ-16 ס"מ וגובהה כ- 75 ס"מ או יותר. 47 קווי שורות אופקיים, המשוכים לרוחב שתי העמודות, ו-4 קווים אנכיים, התוחמים את העמודות, נחרטו בחרט חד באופן הדומה מאוד לחריטה במגילות ים המלח. הטקסט לא נשמר היטב ויש בו פערים לכל אורכו. ראש הטקסט וסופו וכן תחילת השורות בטור א' וסופי השורות בטור ב' שחוקים, ורק אותיות בודדות מתוכם ניתנות לקריאה. הקריאה במקומות רבים משוערת, ושחזור הטקסט במקומות אלה קשה בגלל היעדר מקבילות.
היותה של האבן מסותתת רק בצדה האחד עשוי לרמוז על כך שהיא הייתה קבועה בקיר בצורה ניצבת. כתיבת הטקסט בטורים, בדומה לטורי מגילה, עשויה לרמוז כי לפנינו חלק מטקסט ארוך, שטורים קודמים שלו נכתבו על גבי אבנים דומות, שאולי היו קבועות בקיר של אולם גדול. אבל מאחר שלא נמצאו ממצאים דומים, ומאחר שראשיתו של טור א' מחוקה, אי אפשר לאשר או לדחות את ההשערה הזאת.
הטקסט של חזון גבריאל הוא טקסט אפוקליפטי יהודי שמקורו בימי בית שני, ומתוארך למאה ה-1 לפנה"ס. מתוך 87 השורות רק כ-30 שורות נותרו שלמות. יש בו ציטוט מספר חגי, בשינויים קלים, וביטויים מספר ירמיהו, מספר זכריה ומספר דניאל, בצד ביטויים המופיעים במקורות מאוחרים יותר, כגון ספרות ההיכלות, פיוטים, תלמוד ומדרשים. כמו כן יש בו ביטויים שאין להם מקבילים בכתובים הקיימים בימינו. התוכן אינו נהיר לחלוטין, אבל הביטוי "כו (=כה) אמר ה' אלהים צבאות אלהי ישראל", המופיע בטקסט פעמים רבות, בשינויים קלים, מזכיר את ספרות הנבואה. עוד נזכרת בטקסט פעמים אחדות המילה "ירושלם". וכן המילה "ואראה" המעידה כי מדובר על חזון.
הטקסט נכתב בדיו על האבן בידי סופר מקצועי, בכתב ספר 'יהודי' האופייני לתקופה ההרודיאנית. כתיבה בדיו על אבן נדירה מאוד ומופיעה לעתים על אבנים קטנות דמויות חרסים. כתובת על אבן כזאת היא יחידה במינה . הכתב נראה מרושל משהו, כנראה בגלל תנאי כתיבה לא נוחים הכרוכים בכתיבה בדיו על המשטח הקשה והגדול. מכיוון שהאבן אינה מסותתת בגבה, ייתכן שניצבה בעת הכתיבה, אבל גם אם שכבה, אם על הארץ ואם על משטח מוגבה, יש להניח שהיה קשה לכתוב עליה כתיבה אלגנטית בגלל גודלה. מכל מקום נראה שהטקסט הועתק ממגילה, כפי שאפשר להסיק מן הדימיון הצורני של הטקסט לצורת הטקסטים של מגילות מקראיות הכתובים בטורים בני מספר דומה של שורות ובני רוחב יחסי דומה. את הכתב אפשר לתארך בביטחון לסוף המאה ה-1 לפסה"נ או לראשית המאה ה-1 לספירה, כלומר סמוך לסוף ימי בית שני. הכתב דומה במידה רבה לכתב של מגילות ים המלח.
הטקסט כתוב בגוף ראשון, בפי מי שמזהה את עצמו "אני גבריאל", ככל הנראה המלאך גבריאל. כפי העולה מן הטקסט, המחבר היה מתומכי שושלת בית דוד, וייתכן שפנה אל מתנגדיו. אולם מכיוון שלא נתגלה עד כה טקסט דומה, קשה לקבוע את טיבו בוודאות. נראה כי הטקסט הוא למעשה נבואה המורכבת מאוסף של נבואות קצרות שהוכתבו לסופר. אולם הלשון דומה יותר ללשון חז"ל מאשר ללשון המקרא. כך למשל אין שימוש באות ו' בתפקיד ו' ההיפוך. הנבואה כוללת ביטוי המרמז על אירוע היסטורי או עתידי - "דם טבחי ירושלם" - היכול לרמז על אירוע קשה של טבח או לחלופין אירוע של הקרבת קרבנות בבית המקדש.
הטקסט שופך אור על חיי הרוח בימי הבית השני. הכתובת "חזון גבריאל" משקפת את האווירה המשיחית, את החרדה לגורל ירושלים ואת תפקידם החדש של המלאכים כמתווכים, שאפיין את רוח היהדות בימי הבית השני. הטקסט מורכב מסדרת דיאלוגים שבמרכזם מלאך בשם "גבריאל", כשהדובר מכריז שלוש פעמים "אני גבריאל". הוא משוחח עם דמות אנושית, אולי נביא, ומעביר לו את חזונו. מה שברור לכולם הוא, שהכתוב באבן דן באיום על שלומה של ירושלים ובבשורה שאלוהים יגן על העיר לזכר דוד עבדו, אולי משיח בן דוד.
בשנת 2013 הוצגה האבן במוזיאון ישראל בירושלים, אוצרת התערוכה מיכל דייג מנדלס הסבירה, כי עם מותו של הורדוס קרס הסדר שאפיין את ימי שלטונו, והחלה תקופה של אי יציבות פוליטית ומתחים בין הפלגים השונים ביהדות. "אנשים חיפשו ישועה. נבואה הקלאסית כבר לא היתה קיימת יותר. אלוהים היה רחוק מתמיד והאיש הקטן חש אבוד, במיוחד נוכח אי הודאות לגבי עתידה של ירושלים. רוח חורבן נשבה. לפער הזה נכנס המלאך. המלאכים היו מי שנושאים בשורה, מגלים סודות ומפענחים חזונות. עד לתקופה זו המלאכים היו דמויות עלומות. לראשונה הם נושאים שמות".
גילוי החזון של גבריאל עורר מחלוקת בשל הקשרו. חוקר המקרא וההיסטוריון פרופ' ישראל קנוהל, מומחה לשפה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שחזר את השורה ה-80 בכתובת:
"לשלושת ימין .... אני גבריאל גו.. עלי."
באופן הבא:
"לשלושת ימין חאיה, אני גבריאל, גוזר עליך".
קנוהל סבר כי משורה זאת משתמע כי גבריאל פונה אל דמות כלשהי וגוזר ומצווה עליה לקום אחר שלושה ימים. הוא טען כי המלאך גבריאל פונה למנהיג המכונה בשם "שר השרין" ופוקד עליו לקום לתחייה אחר שלושה ימים. אך מי הוא "שר השרין"?
המקור המקראי העיקרי שעליו מושתת "חזון גבריאל" הם הדברים שאומר המלאך גבריאל לדניאל, בהתגלותו הראשונה אליו, התגלות המתוארת בספר דניאל. גבריאל מתאר שם את דמותו של המלך "עז הפנים": "והשחית עצומים ועם קדושים... ועל שר שרים יעמד". נראה כי מחבר "חזון גבריאל" פירש את הכתובים באופן הבא: המלך הרשע יצליח לפגוע ולהשחית רבים מבני ישראל "עם קדושים" ואף להתגבר על "שר השרין" מנהיגו של עם ישראל ולהמית אותו. מנהיג זה הוא שיוקם לתחייה אחרי שלושת ימים ביד גבריאל המלאך.
האם "שר השרין" ב"חזון גבריאל" הוא דמות היסטורית? קנוהל סבור שכן, "המפתח לזיהוי דמות היסטורית זו, מצוי בצרוף "ארובות צרים" המופיע בטקסט אחרי אזכורו של "שר השרין". המלה "ארובה" מציינת במקרא ובלשון חז"ל פתח או שקע. המלה השנייה בצירוף זה היא כתיב חסר של "צורים", כלומר סלעים. "ארובות צרים" הן איפוא פתחים או שקעים בסלע, כלומר נקרות צורים. מסתבר איפוא כי מותו ותחייתו של "שר השרין" היו קשורים בדרך כלשהי ל"ארובות צרים".
המרד של שנת 4 לפנה"ס היה מחמת חירות. המורדים רצו להשתחרר מעול בית הורדוס שנתמך על ידי הרומאים. למרד, שפרץ תחילה בירושלים והתפשט ברחבי הארץ, היו כמה מנהיגים. מצירוף המקורות היהודיים והרומיים עולה הרושם כי הבולט בהם היה שמעון מפֶּרָאיָה שפעל בעבר הירדן. שמעון הכריז על עצמו כמלך, התעטר בכתר מלכות ונתפש כמלך בעיני תומכיו. ללא ספק תלו בו תומכיו תקוות משיחיות. וכך מתאר ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו את הריגתו של שמעון אחר שניגף בשדה המערכה: "ושמעון אמר להימלט דרך נקרה צרה, אולם גרטוס (=מפקד בצבאו של הורדוס) סגר עליו את הדרך והכה אותו בעת מנוסתו בצווארו מן הצד והמיתו". ע"פ קנוהל, נראה איפוא כי אזכור "ארובות צרים" בסמוך ל"שר השרין" מרמז להריגתו של שמעון, מנהיג המרד שהוכתר כמלך, בנקרות הצורים בעבר הירדן.
בטקסט של "חזון גבריאל" יש גם התייחסויות נוספות לאנשים שמצאו את מותם: כך קוראים אנו בשורה 57 על "דם טבחי ירושלים" - דמם של אנשים שנטבחו בירושלים. בשורה 67 של הטקסט נאמר: "בשר לו על דם זו המרכבה שלהן". מקבל החזון מתבקש לבשר כי דמם של אנשים שנהרגו, הופך להיות ל"מרכבה" שבעזרתה הם עולים למרום. ברקע הדברים עומדת כמובן עלייתו של אליהו בסערה השמימה ב"רכב אש ובסוסי אש". אנשים שנהרגו בעת המרד, מתבשרים אפוא בחיבור זה כי דמם השפוך הפך להיות ל"מרכבה" שבעזרתה הם עולים לשמים.
שמעון "שר השרין" היה מנהיגה המשיחי של קבוצה שמרכזה היה בעבר הירדן. מתברר איפוא ש"חזון גבריאל" התחבר על ידי תומכיו של "שמעון" והוא משקף את התמודדותם עם כשלון המרד והריגתו של המנהיג המשיחי. ההתמודדות נעשתה בעזרת הכתובים מספר דניאל המכילים את דברי המלאך גבריאל. הם זיהו את המלך "עז הפנים" הנזכר בספר דניאל עם הקיסר הרומי אוגוסטוס, שצבאו דיכא באכזריות את המרד. שמעון, מנהיג המרד שהתעטר בכתר מלכות, זוהה עם "שר השרים". בעקבות כך ראו את הריגתו של שמעון על ידי תומכיו של המלך "עז הפנים" כקיום חזונו של המלאך גבריאל לדניאל. שהרי גבריאל התנבא כי המלך "עז הפנים" יתגבר על "שר השרין" - "ועל שר שרים יעמוד". המלים הבאות בכתוב בדניאל הן "ובאפס יד ישבר". לפי דרך פרשנות זו משתמע מכאן כי הריגתו של המנהיג המשיחי היא הצרה האחרונה שאחריה תבוא שבירתו של האויב והגאולה השלמה - "לשלושת ימין תדע כי... נשבר הרע מלפני הצדק" (שורות 19-21).
כאמור, "חזון גבריאל" חובר ככל הנראה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס. אנו יכולים איפוא לקבוע כי באותה עת, סמוך לזמן לידתו של ישו הנוצרי, רווחה בקרב חוגים מסוימים ההשקפה שעל פיה מותו של המשיח הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. בחוגים אלה התקבלה האמונה כי המנהיג המשיחי המומת הוקם לתחייה אחר שלושה ימים ביד המלאך גבריאל וכי עלה ב"מרכבה" השמימה.
מכאן משתמע כי הרעיון של תחיית המשיח אחר שלושה ימים נוצר ביהדות עוד קודם לזמנו של ישו. ד"ר עדה ירדני הסכימה עם פרשנותו של קנוהל בעוד חוקרים אחרים דחו אותה. פרופ' המקרא רונלד הנדל (Ronald Hendel) קורא את הכתוב: "לשלושת ימין האות", והחוקרים אלישע קימרון ואלכסיי יודיצקי מסכימים עם קריאה זאת. לימים קיבל קנוהל את קריאתם של הנדל ושל קימרון ויודיצקי, ואמר שניתן לקרוא זאת גם כך.
חשיפתו ופרסומו של "חזון גבריאל" הם תגלית בעלת חשיבות יוצאת מן הכלל. תגלית זו יכולה להביא להערכה מחודשת של התפתחות המשיחיות היהודית והנוצרית גם יחד.
Comments