ימי הביניים - אפלה או צמיחה?

מאת: דן שניידר

בתרגומו של פרופ' יצחק חן לחיבורו של איינהרד "חיי קרל הגדול", מהמחצית הראשונה של המאה ה-9, שקראתי מזמן, חשבתי על כמה נקודות שהספר (כולל המבוא המדהים של פרופ' חן) מעלה כעניין חדש מאד...

ימי הביניים, המשתרעים על פני כאלף שנה, נחשבים פעמים רבות לעידן של חושך ודיכוי, מין הפוגה של חוסר התקדמות בין ימי הזוהר של יוון ורומא לבין הרנסאנס. הגישה המסורתית, שהתעצבה לאורך דורות, מציגה את התקופה הזו כזמן שבו הידע והחקירה נעצרו כמעט לחלוטין, והכנסייה שלטה בכל היבט של החיים הציבוריים. אך מבט מעמיק יותר על התקופה מגלה תמונה מורכבת בהרבה.

ניצחון המוות מאת פיטר ברויגל האב

במקביל לשליטה הדתית ולמוסכמות הנוקשות, התחילו לבצבץ רעיונות חדשים, ניצני פריחה תרבותית וסקרנות שלא היו מזוהים בדרך כלל עם התקופה. במאמר קצר זה נעמיק בשתי גישות מרכזיות לגבי ימי הביניים: הראשונה רואה בה תקופה אפלה ובלתי מתקדמת, והשנייה חושפת צד אחר לחלוטין – תקופה של עניין בידע ותחילתה של תנועה אינטלקטואלית משמעותית.

הגישה הקלאסית כלפי ימי הביניים רואה בה בעיקר תקופה של דיכוי ושמרנות. מוסדות הכנסייה באירופה שלטו בכוח רב, דיכאו התנגדויות והכתיבו נורמות חשיבה והתנהגות לכלל האוכלוסייה. הידע היה מוגבל לתחומים שתאמו את הדוקטרינה הכנסייתית, וכל סטייה נתפסה ככפירה. פילוסופים, מדענים ואפילו אנשי כמורה סבלו לעיתים מרדיפות אם העזו להרחיב אופקים או לערער על הדוגמות שהכנסייה קבעה. תקופה זו נתפסת לעיתים כעידן שבו דמויות סקרניות, כמו אבות המדע, נרדפו, ורעיונות פורצי דרך נדחו או דוכאו.

ואולם, החוקרים של השנים האחרונות הציעו גישה קצת שונה. מתברר כי גם בתקופת ימי הביניים התעוררה תנועה תרבותית אינטלקטואלית נרחבת, שהתבטאה בין השאר בהתעניינות בכתבים העתיקים ובחקר מדעי, פילוסופי ואפילו חברתי. למשל פרופ' חן, מציג בפתח דבריו ל"חיי קרל הגדול" של איינהרד תיאור של תקופת שלטונו של קרל הגדול, שבה התקיים חידוש משמעותי בתחום התרבות, מה שמכונה היום "הרנסאנס הקרולינגי".

בממלכה הקרולינגית, שניסתה להחיות את מורשת האימפריה הרומית, החלה להתגבש תחיית רוח תרבותית שעוררה עניין רחב בקרב אינטלקטואלים ומלומדים. קרל הגדול וממשיכיו לא רק טיפחו את תחום הספרות, אלא גם ייסדו בתי ספר, תמכו בתרגום של טקסטים קלאסיים, ועודדו את העיון במדעים ובפילוסופיה. מבחינת חן, התקופה הקרולינגית הייתה זרז משמעותי שהניח תשתית לרנסאנס הגדול של המאות ה-14 וה-15.

גישה זו מקבלת תמיכה גם בספרו של אברהם גייגר, "פרשנדתא" (ספר מדהים) מתאר את ימי הביניים כתקופה מלאה ברוח חקרנית ורדיפת ידע. לדבריו, תשוקה זו לידע ולחקירה פשטה בקרב יהודים ונוצרים כאחד, והתפשטה אף למקומות בלתי צפויים כמו צפון צרפת, שם היו ניסיונות לתרגום טקסטים פילוסופיים למודיים ולשוניים. גייגר כותב: "הרוח הזאת נושבת היא בכל אנשי המדינה, תחיה כל יושביה ותלהב שלהבת תשוקת האמת בקרבם". לדעתי המילים החיות הללו מציגות את ימי הביניים כתור הזהב של חקירה ומחקר, תקופה שבה התשוקה לידע לא הייתה נחלת מעטים בלבד אלא בערה בלבבות רבים...

האפיפיור אדריאנוס מקבל את קרל הגדול ברומא, 1493

גייגר טוען כי למרות ההגבלות, ימי הביניים הביאו לפריחה מסוימת של אינטלקטואליזם ויצירתיות, בייחוד בקהילות היהודיות והנוצריות שהיו בקשרי מסחר ומפגש מתמידים באירופה של אותם ימים. הקהילות הללו, שפעלו לעיתים בחשאי ולעיתים בגלוי, פיתחו קשרים עם עולמות ידע שמחוץ לגבולות הדוקטרינה הנוצרית, וכך יצרו תשתית לשיח רחב יותר שהשפיע על כל החברה. ההתעניינות בידע ובתרבות, במובנים רבים, הובילה בהמשך לתרגומים ראשונים מצרפתית עתיקה לערבית וללטינית. תרגומים אלו נחשבים עד היום כאחד מהשלבים המשמעותיים בהעברת הידע הקלאסי לאירופה והיוו בסיס חשוב לרנסאנס שהתרחש לאחר מכן.

אחד ההיבטים החשובים בהתפתחות זו הוא ההבנה שבמרכז השינוי לא עמד רק הידע עצמו אלא בעיקר היחס אליו. בעוד בעבר הידע נחשב למקור קבוע וסופי, הגישה המתפתחת אפשרה עיון, פרשנות והתחדשות. הממלכה הקרולינגית ומוסדות אחרים תמכו ביצירת "בתי ספר" ומרכזי למידה, והניחו תשתית שבה יכלו אינטלקטואלים וסטודנטים להתעמק במגוון רחב של נושאים, מתוך מטרה לחקור ולהבין. למעשה, אותם מרכזי לימוד ומוסדות תרגום הפכו למעין חממה שבה צמחו רעיונות שהובילו בהמשך לרנסאנס המוכר לנו כיום.

עם כל זאת צריך עדיין לזכור, כי ההתעוררות האינטלקטואלית לא הגיעה לכל חלקי החברה. מרבית האוכלוסייה נותרה בלתי מעורבת בתהליך השינוי ונשארה במסגרת המסורתית של אמונה נוקשה וצייתנות. תנועת הידע הייתה בעיקרה נחלתה של שכבת האצולה והכמורה, שנחשפו לידע ולרעיונות חדשים והייתה להם גישה לבתי הלימוד והתרגום. ההתקדמות הרעיונית אכן השפיעה על החברה בכללותה, אך עיקר התמורות התרחשו בין בעלי המעמד והכוח.

בהתבוננות מחודשת, ניתן לראות כי ימי הביניים לא היתה תקופת קיפאון מלא, אלא זמן מורכב של מאבקים פנימיים בין מסורת לחידוש. מצד אחד, החברה הייתה מחויבת למוסכמות דתיות וחברתיות נוקשות; מצד שני, ניכרה צמיחה איטית ומתמשכת של חקירה אינטלקטואלית, שהביאה איתה זרמים חדשים ומחשבות נועזות. כך, על פי התיאור המודרני, ימי הביניים אינם שחור-לבן. הם היו תקופה של מורכבות ודינמיות, כאשר בתוך החשכה, לעיתים מתחת לפני השטח, צמחה תנועה של עניין, ותשוקה לידע...