מאת: ערן מורילס
הצילום הזה צולם בשנת 1941 או 1942 ליד העיירה פרושוביץ שבפולין (כ-25 ק"מ מצפון מזרח לקרקוב). המצולמים הם סבי ואבי.
סבי, יוסף מורילס, נולד וגדל במשפחה יהודית יחידה בכפר גורקה קושצ'יובסקה, הנמצא כ-15 ק"מ מצפון לפרושוביץ. היו לו חברים (גויים) רבים בכפרי האזור. את חלקם הכיר מילדות, ואחרים דרך קשרי מסחר, שכן – כמו אביו – היה סוחר בקר. יוסף ופרומה נישאו בשנת 1932 ועברו להתגורר בפרושוביץ. ברוניה, בתם הבכורה, נולדה בשנת 1934. ב-1938 נולד ילדם הצעיר, מוניאק.
בשבת, 29 באוגוסט 1942, בוצע הגירוש הראשון של היהודים מפרושוביץ. יהודי העיירה (כ-3000 נפש, בערך מחצית מכלל תושביה) הצטוו להתרכז בכיכר המרכזית, ומשם הובלו במסע רגלי לעבר תחנת הרכבת שבעיירה סלומניק, מרחק כ-17 ק"מ. בלילה שלפני הגירוש חמקו סבי וסבתי עם ילדיהם אל היער הסמוך, שהו שם תקופה קצרה ולאחר מכן שבו בחשאי להתגורר בדירתם השכורה שבעיירה. דיירי צללים. כמוהם עשו יהודים נוספים שהצליחו להימלט ערב הגירוש.
גירוש שני בוצע ביום שני, 9 בנובמבר 1942. היהודים שנותרו בפרושוביץ הועלו לשיירת עגלות אשר אספה גם את כל יהודי היישובים הסמוכים. סבי, שכנראה כבר ידע מה עלה בגורלם של מגורשי הגירוש הראשון, יצא יום לפני כן מן העיירה עם שני הילדים. (סבתי שילמה בחייה על הלינה ביער).
חלק מתושבי הכפרים שסביב העיירה לא נטו חסד ליהודים גם בימים כתיקונם, מה שלאחר הגירושים התעצם והקיף, לפחות לכאורה, את כלל האוכלוסיה, שאוימה בהריגה מיידית של כל מי שיסייע ליהודים. לכן – לרבים מיהודי פרושוביץ "לא היה לאן ללכת", אף אם רצו לעשות כן טרם שבוצעו הגירושים. במובן זה – סבי היה שונה, בזכות חבריו הרבים באזור האמור.
על אף ה"יתרון" האמור, לאחר הגירוש השני גם עבורו נעשה כמעט בלתי אפשרי למצוא מקלט, אבל ה"כמעט" הזה היה ההבדל בין להיות ולחדול. יוסף האמין שחרף הנסיבות יצליח למצוא מקום מסתור בכפרים, מה שהיה נכון חלקית (ובמרבית המקרים – זמנית). גם משנמצא מחבוא עבורם אצל ידיד, גורשו ממנו לאחר כמה שבועות. מלבד מקום נוסף בו שהו מספר חודשים (ונחשפו במקרה, מה שגרר עזיבה חפוזה), העבירו השלושה לילות רבים בדירים ורפתות, גם בלא ידיעת הבעלים. לבסוף נמצא להם "משכן קבע" בבור שנחפר עבורם, לצד בית מבודד בפאתי אחד הכפרים. בשלב מסוים הצטרפו אליהם גם אחותו של יוסף ושלושה מילדיה, ולאחר מכן אחות נוספת ובעלה.
מפעם לפעם, לפי הצורך, יצא יוסף לביקורים ליליים אצל מכרים שמכרו או העניקו לו מזון. לעיתים אכלו רק בצל ש"שאל" יוסף מן השדות, או אף רק קליפות תפוחי אדמה. חלק מסיוריו הליליים נעשו בצוותא עם אהרון, אחיו, שהסתתר עם אח ואחות נוספים בבור שתחת ביתו של חבר קרוב של אהרון (בלא ידיעתה של אשת החבר).
לילה אחד, עת הגיעו יוסף ואהרון לבית מכר כדי לרכוש מזון, הקיפו אותם כעשרה מקומיים חמושים (חברי מחתרת א.ק.), אמרו שהם מחפשים אחריהם מזה זמן. כשהובלו משם אל מותם המתוכנן, ניצלו האחים שעת כושר ופתחו בריצה בכיוונים מנוגדים. אהרון נפגע פגיעות מוות מכדורי המרצחים, יוסף הצליח לחמוק.
בשל היותו "מבוקש", נבצר מיוסף להמשיך בגיחותיו הליליות. באין ברירה הוטל על ברוניה להביא מזון. אביה הכיר את השטח כאת כף ידו, ותדרך אותה, תוך שהוא מתאר במדויק אילו סימנים תראה בדרכה ("שער אדום", "עץ עקום", גדר, נחל, גשרון וכו').
כדי שתוכל לנווט לפי התדריך המפורט, יצאה ברוניה למשימותיה בשעות האור. מובן גם שילדה בת עשר הנמצאת בחוץ לעת ליל בגפה הייתה מעוררת חשד מיידי. יעדי שליחויותיה היו בעיקר בתיהם של פריצים אמידים, שנמנו עם חבריו של יוסף. רובם ככולם אמרו לו שישמחו לסייע בכסף ומזון, אך לא יוכלו לספק לו מקלט בבתיהם, מחשש הלשנות. במרבית המקרים מדובר היה במרחקי הליכה בני מספר קילומטרים חד ספרתי. יוסף הנחה את בתו להזדהות אך ורק בפני הפריץ עצמו, ובארבע עיניים.
ברוניה נשלחה למסעותיה אלה כל אימת שאזל מזונם. לקחה עימה סדין מהוה ששימש כשק מאולתר ובו צררה את המצרכים שקיבלה. לרוב היו אלה תפוחי אדמה, שקיקי מלח וסוכר, בקבוק שמן, קמח, לחם. הייתה מתורגלת שלא לשוב אל הבור לפני רדת החשכה, שמא יבחין בה מישהו. הייתה מתיישבת בשדה סמוך וממתינה לערב, בטרם תשלים את מאות המטרים האחרונים של מסעה.באחת השליחויות, בהיכנסה לכפר מסוים זיהתה אותה עוברת אורח, וצעקה לעברה "יהודיה". ברוניה, בקור רוח מדהים ביחס לגילה, נתנה בה מבט זועם והשיבה "כשאת תבואי לכפר שלי, גם אני אקרא לך יהודיה", הפנתה אליה את גבה והסתלקה משם.
במקרה אחר, נשלחה אל בית משפחת זובלסקי – ידידיו של יוסף שגרו בכפר אופטקוביץ. לא הייתה זו הפעם הראשונה שביקרה שם, וכמובן שבני המשפחה הכירוה. בביקורה זה אירעה תקרית לא צפויה (התיאור – מתוך הספר "למטה מפרה"):
באחת הפעמים שהלכה לאופטקוביץ, לבית משפחת זובלסקי, הייתה במטבח עם אימו של זיגמונט הטרוחה בבישוליה. לפתע נחרדה ברוניה לראות גרמני במדים קרב אליהן. הזר סקר את הילדה, ופנה אל האישה: "מי זאת?" בהלתה של אימו של זיגמונט לא ניכרה בה כלל. השיבה מייד "ילדה מסכנה מהכפר השכן. באה לבקש נדבה". התשובה סיפקה את השואל, שהנהן ויצא אל החצר. "הם נמצאים פה כל הזמן," לחשה לאורחתה ההמומה, "הפקיעו מאיתנו מספר חדרים והפכו אותם לבית הבראה או בית חולים קטן, אני לא יודעת". "כדאי שאלך מכאן עכשיו". לא הצליחה להימנע מלדמיין את הגרמני חוזר למטבח. האישה מיהרה לנגב את ידיה בסינרה, מסתירה בהצלחה מברוניה את חרדתה שלה. הניחה בזריזות כמה מפריטי המזון ה"רגילים" על הסדין הפרוש, אספה את קצותיו לכדי שק, והושיטה לה. פסעו יחדיו מבעד לדלת אל החצר. לא היה שם איש. "לכי, ילדתי". ברוניה גמאה בצעדים מהירים את המרחק אל הדרך הצרה שליד הבית, והתרחקה. בספרה לאביה על הגרמני במטבח, פסק "לא תלכי לשם יותר".
בשלהי שנת 1945 הגיעו בני המשפחה למחנה העקורים לנדסברג שבגרמניה. ברוניה עברה ל"קיבוץ" סמוך (גרייפנברג) שם הוכשרו הנערים והנערות פליטי השואה לעבוד בחקלאות, כהכנה למעבר לפלשתינה. סופר לה ששם תהיה "ארץ של יהודים", מה שקסם לה מאוד. בהיותה בת שתים עשרה היגרה עם קבוצת הנערים לפלשתינה. אביה ואחיה נותרו בלנדסברג.
הסיפורים האלה כמעט נכחדו. לאחר המלחמה סבי לא נידב מידע, כנראה מתוך כוונה להימנע מכל סיכון, ולו מזערי, של מיטיביו (שכמובן המשיכו להתגורר בקרב אוכלוסיה שחלק ניכר ממנה לא אוהד יהודים, בלשון המעטה). בכל אופן - אין תיעוד לסיפורם במוזיאונים ובארכיונים, למעט שני איזכורים מינוריים, דלי פרטים. האחד – בעדות שמסר ל"יד ושם" חסיד אומות העולם יאן צ'פלי שציין שבאזור הזה אף יהודי לא הצליח להישאר בחיים מלבד יוזק מורילס (סבי) והאחים לבית סרבטקה (הוא סבר שסבי הסתתר בגפו... לא ידע על בני המשפחה שהיו עימו). השני – עדות אנונימית קצרה השמורה במכון להיסטוריה יהודית בוורשה, בה הוזכר סבי.
גם שני ילדיו (דודתי ואבי) לא סיפרו. כמעט לא דיברו על כל שעבר עליהם, ולא ניכרה השפעה משמעותית על חייהם כבוגרים. לא היה מסתורין סביב כל זה, לא עצב גדול או נסיון להדחיק או להסתיר, פשוט לא עלה בשיחות. ההווה דחק את סיפורי העבר.
בשנת 2000, בפורום משפחתי מצומצם שהתכנס כדי להאזין לסיפורם, שחזרו דודתי ואבי את שזכרו (סבי כבר לא היה בין החיים). אלמלא הכרתי היטב את הדוברים וסמכתי לחלוטין על אמינותם, הייתי מייחס הפרזה לפחות לחלק מההתרחשויות שתוארו. פשוט מדהים שכל זה אכן קרה, ושעד אותו ערב לא הכרתי ובוודאי שלא הבנתי עד כמה ייחודי סיפור הישרדותם (פחות משלושה אחוזים מיהודי פרושוביץ שרדו, מרביתם לא באזור המדובר, הסמוך לעיירה, ולא בקבוצה כה גדולה).
סיפורם היה מלא "חורים". הרבה שאלות נותרו בלא תשובה. כמו כן – שניהם לא זכרו (או לא ידעו) את שמות האנשים שאצלם התחבאו, ואת שמות הכפרים, מלבד שם יחיד: קוטיזה. זה היה שמה של המשפחה הראשונה אצלה הסתתרו.
סבי התיר לאבי לצאת מדי יום מעליית הגג בה שהו, ולשחק בחוץ מספר שעות עם שני ילדי המשפחה המארחת, אולם התנאי לכך היה שינון שמו החדש: שמו המקורי של אבי הוא "מוניאק", וסבי הנחה אותו (בן ארבע, כאמור) שאם מישהו שואל לשמו, עליו להשיב "מניאק קוטיזה", כאילו הוא אחיהם של שני עמיתיו למשחק. השינון הזה, כ"כרטיס" ליציאה מעליית הגג האפלה, הביא לכך שהשם הזה נחרת בזיכרונו.
מאז אותו כינוס משפחתי שהאיר והעיר את הסיפור המרתק חיפשתי כל מידע שיכול להתקשר לסיפורם, להשלים חלקים חסרים, ולסייע באיתור מקומות המחבוא. הנחתי שמשפחת קוטיזה המבוקשת התגוררה בכפר הנמצא בטווח הליכה מפרושוביץ, משום שדודתי סיפרה שהם הגיעו לשם רגלית. כלומר – מרחק שילד בן ארבע שנים מסוגל לצעוד.
במשך שנים של חיפושים ברשת, לא מצאתי משפחת קוטיזה שקרובה דיה לעיירה פרושוביץ. האיות הלועזי של השם לא היה ידוע לי, וניסיתי אפשרויות רבות, אך בלא הועיל. גם פניות ב"פייסבוק" לאנשים ששמם קוטיזה לא זכו לתגובה. לא מאוד מפתיע.
בשנת 2016 נסענו אבי ואני לפולין, לבקר בפרושוביץ (עיירת הולדתו) ובכפרי הסביבה, בתקווה למצוא אנשים ומקומות הקשורים לסיפור. במפגש עם בתו של חבר קרוב של סבי נראה היה שהמזל מאיר לנו פנים: ביקשתי מאבי שישאל אם היא מכירה את השם "קוטיזה" (אינני דובר פולנית).
למשמע השם, עוד לפני שהספיק לנסח שאלה, אורו פניה והיא החלה להשיב בשטף. "קוטיזה הם בני משפחה שלה", תרגם אבא. אפילו בשביל הרגע הזה לבדו כדאי היה לטוס לפולין... אנו עומדים לפגוש את צאצאי המשפחה שחיפשנו שנים, אולי אף נוכל לבקר בעליית הגג בה התחבאו!
אמרה שמשפחת קוטיזה מתגוררת בכפר קלימונטוב, הנמצא כארבעה ק"מ מצפון לפרושוביץ, מה שהתיישב עם ההנחה שהכפר המבוקש נמצא במרחק הליכה מהעיירה. הוסיפה שגם אחותה, אנה, מתגוררת בקלימונטוב, והיא תוכל למסור לנו את מלוא הפרטים על משפחת קוטיזה. הביקור אצל אנה תואם לבוקר המחרת.
מלאי תקוות והתרגשות הגענו לביתה של אנה. לאחר שהאזינה בעניין רב, אמרה שבית משפחת קוטיזה אינו רחוק מביתה, אולם איש אינו גר בו עוד. "נשמח לראותו גם מן החוץ בלבד", ביקשתי מאבא שיתרגם. אנה אמרה שהיא לא בטוחה – שייתכן שהרסו את הבית...
הם המשיכו לשוחח, אבל לא ניכרה התקדמות. "היא אומרת שהיו כאן כמה משפחות קוטיזה. אולי שש או שמונה, ושאינה יכולה לדעת איזו מהן היא המבוקשת", פירש לי אבי.
לבקשתי, אבא הוסיף באוזניה כל פרט שיכול לכוון למשפחה מסוימת ("היו ארנבים בחצר", "היו שני ילדים – בן ובת, בערך בגילך"). אפס, אנה "ננעלה". ברור היה שקודם לכן התייחסה לבית מסוים, כאשר הציעה שנלך לראותו, אבל משום מה חזרה בה ועמדה על כך שלא ניתן לדעת באיזו מהמשפחות מדובר. מפח הנפש היה עצום, כגודל הציפיות.
פריצת דרך נרשמה בספטמבר 2020: פניתי ב"פייסבוק" למישהי בשם ג'סטינה קוטיזה, שאף השיבה. לא קל היה לשכנעה שהסיפור אמיתי, שלא מדובר במתיחה או תרמית. סיפרה שסבה, בן יותר מתשעים שנים באותה עת, התגורר בקלימונטוב שנים רבות. גם בתקופת השואה.
לדברי סבה גרו בקלימונטוב שתי משפחות קוטיזה, על ענפיהן. הוא גם זכר שדודו (אחי אביו) ואשתו נלקחו על ידי הנאצים באשמת סיוע או הסתרת יהודים, ומעולם לא שבו. שכניהם הלשינו עליהם. אישר שלזוג היו ילדים, אך לא זכר כמה. ביתם בקלימונטוב חודש ולבש מראה שונה לחלוטין.
ג'סטינה הפנתה אותי לקאמיל קוטיזה, שאינו בן משפחתה, המתגורר אף הוא בקלימונטוב. קאמיל כתב לי שמשפחתו אכן הסתירה משפחה יהודית בתקופה האמורה, אולם הוא עצמו אינו יודע הרבה בעניין זה, ושלא נותרו לו קרובים המכירים את שהתרחש אז.
לא ידע להשיב כמה נפשות מנתה המשפחה שהוסתרה, אך פרטים אחרים שזכר עוררו תקוות. לדבריו, המחביאים היו הזוג ולאדיסלאב והלנה קוטיזה. להם שני ילדים, בן ובת... הבן היה סבו של קאמיל מצד אביו. שאלותיי בדבר ביתם של ולאדיסלאב והלנה הוליכו לגילוי המרנין שקאמיל מתגורר בבית המדובר, וכן – יש בו עליית גג!
לבקשתי, צילם את הבית מבחוץ וכן את עליית הגג והמדרגות המוליכות אליה. למראה התמונות, אישר אבי שנראה שזה המקום! זו עליית הגג והבית בו הסתתרו. בית שאולי נעדר ייחוד חיצוני (ראו תמונה), אבל עודו עומד על תילו, עדות אילמת לגבורה מקומית שהזמן שחלף והסודיות המתבקשת כמעט הצליחו למחות.
הספר "למטה מפרה" ראה אור לפני כשנתיים.
חלקו הראשון הוא סיפור ההישרדות המדהים. בחלקו השני – ה"מסע" שלי (ארך כעשרים שנים) בעקבותיו, ובעקבות משפחות המחביאים ומקומות המסתור.
Comments