כאשר נאס"א החלה לשגר רקטות לחלל - בקושי חצי מאה לאחר הטיסה של המטוס הראשון - היא נתקלה במה שהיא מכנה "בעיית פוגו". במהלך השלב הראשון של השיגור של טיל סטורן 5, חלק ממשימת אפולו 6 הלא מאויישת, הטיל חווה רטט לאורכו, כמו קפיץ העולה ויורד במקל פוגו.
"פוגו התרחש כאשר ואקום חלקי בקווי הזנת הדלק וחומרי החמצון הגיע לתא הבעירה במנוע וגרם למנוע לדלג", מסביר ג'ון אורי (John Uri) ממרכז החלל ג'ונסון של נאס"א. "תנודות אלו נעו אז במעלה הציר של רכב השיגור והביאו לרטט אינטנסיבי בתא הפיקוד (CM) וגרמו נזק מבני שטחי למתאם החללית הירחית (SLA). אילו היה צוות על הסיפון, הוא היה חווה רעידות קשות ואפילו פציעה אפשרית".
הבעיה התרחשה בשיגור של רקטות קודמות, כולל טיטן 2 ששימשה בתוכנית ג'מיני. למרות שזה אולי לא נשמע כמו עניין רציני, והצוותים הנישאים בתא הפיקוד היו יכולים להיות בטוחים לחלוטין, זה הוביל את מנהל מרכז טיסות החלל מרשל, ורנר פון בראון, להסיק שאם זה לא ייפתר "אנחנו פשוט לא נוכל להגיע לירח".
נאס"א יצרה קבוצת עבודה של פוגו כדי לבחון את הבעיה ולהמציא פתרונות, והגיעה למסקנה שעליהם "לכוון" את המנוע ולשנות את תדירות הרטט על ידי מילוי חללי הזרימה של קווי הזנת החמצן הנוזלי בהליום. "הזרקת הליום לקווים האלה לפני ההצתה תעבוד ביעילות כבולם זעזועים כדי למנוע מהתנודות לנוע מעלה ומטה בקווי הזנת דלק וחומרי החמצון", מסביר אורי.
זה עבד מספיק טוב, ועד מהרה הצליחה נאס"א לשלוח אסטרונאוטים לירח. עם זאת, אפקט הפוגו המשיך להציב בעיות עבור סוכנות החלל, בעיקר במהלך משימת אפולו 13 הכמעט אסונית. "במהלך ההצתה של השלב השני, שתי אפיזודות של פוגו התרחשו במנוע ה-J-2 המרכזי כצפוי ממשימות קודמות, אך ההתרחשות השלישית הסתעפה בצורה חמורה והתאוצה בחיבור המנוע הגיעה ל-34 ג'י (מד התאוצה יצא מהטווח) לפני שחיישן לחץ ברמה נמוכה של תא הבעירה של המנוע הורה על כיבוי", מסבירה נאס"א בדו"ח על פוגו בטיסות בחלל. "ההערכה הייתה בחקירה שלאחר הטיסה שרק מחזור אחד נוסף של גידול אמפליטודה יכול היה להתקיים ללא כשל מבני קטסטרופלי".
בעקבות התקרית השנייה הזו, מהבעיות הפחות חמורות של אפולו 13, נאס"א התקינה מדכא פוגו (pogo suppressor) בכל משימות אפולו הבאות. לאחר מכן, פוגו לא נחווה יותר, אם כי באזז קטן התרחש במשך כמה שניות במהלך הצתת השלב השני.
מקורות:
Comments