"לזכרך דודה סטפניה, חבל שלא זכינו להכיר אותך"

מאת: אמיר שושני הסיפור המטלטל כמו התייצב מולי, מושך בשרוולי, ודורש התייחסות: "לזכרך דודה סטפניה, חבל שלא זכינו להכיר אותך" כתבה אחת, מיכל נוי באתר יזכור וממש הכריחה אותי לצאת לארכיונים ולמלא את החסר.

הנה הוא אפוא לפניכם, הכל כמובן אמת:

"יש לי בעיה במנוע. אני פונה לנחיתה למרסיי" דיווח טייס הלנקסטר מספר זנב PA278 של טייסת 103 הבריטית כשהוא קרוב לאי קורסיקה, ו...נעלם על 19 נוסעותיו ו-6 אנשי הצוות שלו, כאילו בלעה אותם האדמה. השעה היתה 04:40 בבוקר, יום 4/10/1945, חמישה חודשים לאחר תום מלחמת העולם השניה.

זו היתה אחת התעלומות היותר-גדולות של אותה תקופה. מטוס בעל ארבעה מנועים לא נוהג להיעלם סתם בתוך שניות, בלי לשלוח כל אות מצוקה, אפילו אם פוגע בו ברק. אלא אם מתפוצץ בתוכו הרבה חומר נפץ.

"אל תסירו עיניכם מהים" הצטוו למחרת כל טייסי הטייסת שטסו באיזור כחלק מרכבת אווירית שעשתה שימוש במטוסי הפצצה לטובת הטסת חיילים. "מטוס נעלם ואנו חייבים למצוא אותו. אבל אל תיתנו לנוסעים שלכם לדעת על כך דבר!" הזהיר אותם פיקוד החיל, שלא ידע כיצד להסתיר את מבוכתו, ובעיקר איך להסביר לאזרחי הממלכה המאוחדת מה עשו 19 חיילות צעירות, לא קרביות, על סיפונו של מטוס הפצצה שכנראה נשא גם כמה פצצות.

אחרת קשה להסביר מדוע היו בצוות, מלבד טייס, נווט ומהנדס טיס, גם שלושה תותחני אוויר.

שש שנים קודם לכן, ביום שני 29/1/1940 עגנה בנמל חיפה האוניה "בסרביה" שהגיעה זה עתה מנמל קונסטנצה. היא היתה אחת משתי אוניות תאומות שכונו "הברבורים הלבנים של הים השחור". לאוניה התאומה קראו "טרנסילבניה". זיכרו את השם כי הוא עוד יצוץ...

נציג הסוכנות היהודית נקרא לראיין ולרשום את 13 הנערים והנערות שאחזו בסרטיפיקטים מיוחדים שהוצאו עבורם לצורך לימוד בכפר הנוער בן שמן, או אולי מוטב לומר – שזכו בכרטיס יציאה ממלתעות הנאצים אל העולם הזה. מי שהגיע עד הלום כבר עבר את המיון המתבקש על ידי עסקני המפלגה, והוריו כבר שילמו את המחיר שקנה לו את חירותו, ולכן כשהתייצבה לפניו הנערה סטפניה גולדברג, לא הביט הנציג לעומק עיניה העצובות, ולא התעניין מי-יודע-מה בפרטי חייה. הוא פשוט ציין שהנערה בת ה-17 יודעת עברית וכי היא מיועדת ללמוד בכפר הנוער בן שמן.

אילו היה שואל אותה מדוע נשקף עצב כה עמוק מעיניה היא היתה מספרת לו מן הסתם איך תקפו הנאצים, ארבעה חודשים קודם בחודש ספטמבר 1939, את עיר מגוריה וורשה. איך החליטה אימה, סבינה, להישאר בעיר המופצצת ולקוות לטוב, איך מסרו הוריה את אחותה הקטנה, ינינה בת ה-12, לטיפולם של זוג חברים (במה שיגדיר אביה לימים כטעות הגדולה של חייו) ואיך נטל אותה אביה, יוסף, וברח איתה ללא שהיות מיותרות לרומניה. סוג של ניהול סיכונים משפחתי.

אילו היה מוסיף המראיין ומתעניין, יכלה סטפניה לספר לו על אחותה הקטנה שמצאה את עצמה משוטטת לבדה בעיר לובלין, אחרי שהשיירה בה נסעה עם זוג החברים הותקפה על ידי הגרמנים, איך אספה אותה מי שהיתה מורתה-הפרטית-הגויה אל ביתה, ואיך נאלצה אימה לעזוב בבהילות את וורשה על מנת לקחת אותה, ולהמשיך איתה דרום-מזרחה ללבוב. מהלך זו אמנם הציל את שתיהן מציפורני הנאצים אבל הפילן בידי הרוסים שנטלו אותן מזרחה אל מעמקי הסובייט.

משפחתה של סטפניה היתה עשירה למדי, עובדה שיכלה להסביר כיצד זכתה דווקא היא בסרטיפיקט הנדיר שרבים ייחלו לקבלו, וכנראה בזכות הכסף הצליח אביה יוסף גם להשיג אשרת כניסה לרומניה לאימה ולאחותה. אלא שאז התברר כי השגת האשרה היא החלק הקל בתהליך ההצלה, כיון שבשלב זה התקשו השתיים לממש אותה, בשעה שהיו בדרכן מזרחה בכפייה. סטפניה ואביה חיכו לשתיים בבוקרשט בציפייה דרוכה.

"עלי על ספינה לארץ ישראל כל עוד יש נתיב שיט בים" חזה אביה יוסף את העתיד להתרחש והעלה אותה על ה"בסרביה". הוא עצמו נשאר בבוקרשט והמתין לאימה ולאחותה כדי להציל את שתיהן, וכך הגיעה סטפניה לבדה אל נמל חיפה בחודש ינואר 1940.

באותה עת עדיין לא ידעה סטפניה שהיא תיפגש עם אביה רק בעוד למעלה מעשרה חודשים, וכי את אימה ואחותה לא תראה עוד לעולם, אך די היה במה שידעה על מנת להותיר אותה עצובה ובודדה מאוד. כל זה כאמור לא-כל-כך עיניין את נציג הסוכנות. "את לבן שמן גבירתי הצעירה? עלי אפוא על האוטובוס הזה". הוא ציווה. והיא – צייתה.

עשרה חודשים המתין האב יוסף בבוקרשט כשהוא כוסס את ציפורניו בייאוש, עד שדקה לפני שרומניה הצטרפה לנאצים ולמדינות הציר נאלץ הוא עצמו להימלט, בדרך היבשה דווקא, בהיעדר נתיבי תחבורה ימיים. כך התאחדו יוסף גולדברג וביתו סטפניה לאחר שנכנס לפלשתינה ביום 16/11/1940.

חודש לאחר שעלה לארץ קיבל יוסף אות חיים מאשתו וביתו, בצורת מברק ששלחו השתיים לדודו מנָמָנְגָאן שבאוזבקיסטאן, והוא פתח מייד במאמץ נואש להשיג עבורן סרטיפיקט כדי להצילן מגורלן המר. מאמציו נשאו פרי, ובחודש אפריל 1942 הצליח יוסף גולדברג להנפיק שני סרטיפיקטים עבור אשתו סבינה וביתו ינינה.

באותה עת החל בארץ גיוס לחיל העזר לנשים .S.T.A וסטפניה הצעירה נענתה לאתגר והצטרפה לעוד 4,000 נשים אמיצות כמותה. כך, בעוד אביה מצליח להשיג עבור אימה ואחותה סרטיפיקטים לצורך כניסה לארץ, עברה סטפניה לשרת בבית חולים 12 בצריפין, ולאחר מכן בבית חולים 65 בנאפולי.

התעניינתם ? חכו לשבוע הבא ולחלק השני. מבטיח לכם - לא תתאכזבו !