"לזכרך דודה סטפניה, חבל שלא זכינו להכיר אותך"

מאת: אמיר שושני הסיפור המטלטל כמו התייצב מולי, מושך בשרוולי, ודורש התייחסות: "לזכרך דודה סטפניה, חבל שלא זכינו להכיר אותך" כתבה אחת, מיכל נוי באתר יזכור וממש הכריחה אותי לצאת לארכיונים ולמלא את החסר.

הנה הוא אפוא לפניכם, הכל כמובן אמת:

"יש לי בעיה במנוע. אני פונה לנחיתה למרסיי" דיווח טייס הלנקסטר מספר זנב PA278 של טייסת 103 הבריטית כשהוא קרוב לאי קורסיקה, ו...נעלם על 19 נוסעותיו ו-6 אנשי הצוות שלו, כאילו בלעה אותם האדמה. השעה היתה 04:40 בבוקר, יום 4/10/1945, חמישה חודשים לאחר תום מלחמת העולם השניה.

זו היתה אחת התעלומות היותר-גדולות של אותה תקופה. מטוס בעל ארבעה מנועים לא נוהג להיעלם סתם בתוך שניות, בלי לשלוח כל אות מצוקה, אפילו אם פוגע בו ברק. אלא אם מתפוצץ בתוכו הרבה חומר נפץ.

"אל תסירו עיניכם מהים" הצטוו למחרת כל טייסי הטייסת שטסו באיזור כחלק מרכבת אווירית שעשתה שימוש במטוסי הפצצה לטובת הטסת חיילים. "מטוס נעלם ואנו חייבים למצוא אותו. אבל אל תיתנו לנוסעים שלכם לדעת על כך דבר!" הזהיר אותם פיקוד החיל, שלא ידע כיצד להסתיר את מבוכתו, ובעיקר איך להסביר לאזרחי הממלכה המאוחדת מה עשו 19 חיילות צעירות, לא קרביות, על סיפונו של מטוס הפצצה שכנראה נשא גם כמה פצצות.

אחרת קשה להסביר מדוע היו בצוות, מלבד טייס, נווט ומהנדס טיס, גם שלושה תותחני אוויר.

שש שנים קודם לכן, ביום שני 29/1/1940 עגנה בנמל חיפה האוניה "בסרביה" שהגיעה זה עתה מנמל קונסטנצה. היא היתה אחת משתי אוניות תאומות שכונו "הברבורים הלבנים של הים השחור". לאוניה התאומה קראו "טרנסילבניה". זיכרו את השם כי הוא עוד יצוץ...

נציג הסוכנות היהודית נקרא לראיין ולרשום את 13 הנערים והנערות שאחזו בסרטיפיקטים מיוחדים שהוצאו עבורם לצורך לימוד בכפר הנוער בן שמן, או אולי מוטב לומר – שזכו בכרטיס יציאה ממלתעות הנאצים אל העולם הזה. מי שהגיע עד הלום כבר עבר את המיון המתבקש על ידי עסקני המפלגה, והוריו כבר שילמו את המחיר שקנה לו את חירותו, ולכן כשהתייצבה לפניו הנערה סטפניה גולדברג, לא הביט הנציג לעומק עיניה העצובות, ולא התעניין מי-יודע-מה בפרטי חייה. הוא פשוט ציין שהנערה בת ה-17 יודעת עברית וכי היא מיועדת ללמוד בכפר הנוער בן שמן.

אילו היה שואל אותה מדוע נשקף עצב כה עמוק מעיניה היא היתה מספרת לו מן הסתם איך תקפו הנאצים, ארבעה חודשים קודם בחודש ספטמבר 1939, את עיר מגוריה וורשה. איך החליטה אימה, סבינה, להישאר בעיר המופצצת ולקוות לטוב, איך מסרו הוריה את אחותה הקטנה, ינינה בת ה-12, לטיפולם של זוג חברים (במה שיגדיר אביה לימים כטעות הגדולה של חייו) ואיך נטל אותה אביה, יוסף, וברח איתה ללא שהיות מיותרות לרומניה. סוג של ניהול סיכונים משפחתי.

אילו היה מוסיף המראיין ומתעניין, יכלה סטפניה לספר לו על אחותה הקטנה שמצאה את עצמה משוטטת לבדה בעיר לובלין, אחרי שהשיירה בה נסעה עם זוג החברים הותקפה על ידי הגרמנים, איך אספה אותה מי שהיתה מורתה-הפרטית-הגויה אל ביתה, ואיך נאלצה אימה לעזוב בבהילות את וורשה על מנת לקחת אותה, ולהמשיך איתה דרום-מזרחה ללבוב. מהלך זו אמנם הציל את שתיהן מציפורני הנאצים אבל הפילן בידי הרוסים שנטלו אותן מזרחה אל מעמקי הסובייט.

משפחתה של סטפניה היתה עשירה למדי, עובדה שיכלה להסביר כיצד זכתה דווקא היא בסרטיפיקט הנדיר שרבים ייחלו לקבלו, וכנראה בזכות הכסף הצליח אביה יוסף גם להשיג אשרת כניסה לרומניה לאימה ולאחותה. אלא שאז התברר כי השגת האשרה היא החלק הקל בתהליך ההצלה, כיון שבשלב זה התקשו השתיים לממש אותה, בשעה שהיו בדרכן מזרחה בכפייה. סטפניה ואביה חיכו לשתיים בבוקרשט בציפייה דרוכה.

"עלי על ספינה לארץ ישראל כל עוד יש נתיב שיט בים" חזה אביה יוסף את העתיד להתרחש והעלה אותה על ה"בסרביה". הוא עצמו נשאר בבוקרשט והמתין לאימה ולאחותה כדי להציל את שתיהן, וכך הגיעה סטפניה לבדה אל נמל חיפה בחודש ינואר 1940.

באותה עת עדיין לא ידעה סטפניה שהיא תיפגש עם אביה רק בעוד למעלה מעשרה חודשים, וכי את אימה ואחותה לא תראה עוד לעולם, אך די היה במה שידעה על מנת להותיר אותה עצובה ובודדה מאוד. כל זה כאמור לא-כל-כך עיניין את נציג הסוכנות. "את לבן שמן גבירתי הצעירה? עלי אפוא על האוטובוס הזה". הוא ציווה. והיא – צייתה.

עשרה חודשים המתין האב יוסף בבוקרשט כשהוא כוסס את ציפורניו בייאוש, עד שדקה לפני שרומניה הצטרפה לנאצים ולמדינות הציר נאלץ הוא עצמו להימלט, בדרך היבשה דווקא, בהיעדר נתיבי תחבורה ימיים. כך התאחדו יוסף גולדברג וביתו סטפניה לאחר שנכנס לפלשתינה ביום 16/11/1940.

חודש לאחר שעלה לארץ קיבל יוסף אות חיים מאשתו וביתו, בצורת מברק ששלחו השתיים לדודו מנָמָנְגָאן שבאוזבקיסטאן, והוא פתח מייד במאמץ נואש להשיג עבורן סרטיפיקט כדי להצילן מגורלן המר. מאמציו נשאו פרי, ובחודש אפריל 1942 הצליח יוסף גולדברג להנפיק שני סרטיפיקטים עבור אשתו סבינה וביתו ינינה.

באותה עת החל בארץ גיוס לחיל העזר לנשים .S.T.A וסטפניה הצעירה נענתה לאתגר והצטרפה לעוד 4,000 נשים אמיצות כמותה. כך, בעוד אביה מצליח להשיג עבור אימה ואחותה סרטיפיקטים לצורך כניסה לארץ, עברה סטפניה לשרת בבית חולים 12 בצריפין, ולאחר מכן בבית חולים 65 בנאפולי.

למרבה הצער התברר שוב כי השגת הסרטיפיקט היתה החלק הקל במשימת ההצלה, ובעוד השתיים ממתינות במחנה עבודה בנָמָנְגָאן מתה אימה של סטפניה בתשישות ובייסורים. המצב העגום של משפחת גולדברג היה כעת כזה: האחות ינינה נותרה באוזבקיסטן לגמרי לבדה, אביה יוסף נותר בפלשתינה לגמרי לבדו, והיא - סטפניה - נותרה בבית החולים בנאפולי, גם היא לגמרי לבדה.

השנים חלפו והבדידות בינתיים עשתה את שלה. יוסף האלמן מצא נחמה באשה חדשה לאחר שאשתו סבינה הוכרעה למוות, וגם לסטפניה בת ה-22 האיר קופידון פניו, כאשר פגשה בבית החולים בנאפולי חייל צעיר מחיל הרפואה, אלברט אדוארד קורטמן שמו, נוצרי על פי דתו ואנגלי על פי לאומיותו. אמנם נכון, קיתונות של חרפות ספגה בארץ ישראל כל מתנדבת .ATS אשר העזה לצאת עם גוי-בריטי-אויב-בהגדרה, כשהיא ואימה מוכתרות כבעלות המקצוע העתיק בעולם, אולם מנאפולי הרחוקה נשמעה מחד הביקורת עמומה בהרבה, ומאידך הבדידות בגולה האיטלקית של מי שמשפחתה התרסקה לרסיסים היתה חזקה בהרבה.

סטפניה ואלברט הפכו זוג, אך כל עוד השתוללה מלחמה בחוץ לא חשבו השניים כי ראוי יהיה למסד את אהבתם. אולם, אך שככו הקרבות ביום 8/5/1945, וכבר מיהרו סטפניה גולדברג ואלברט קורטמן להינשא. כך, ביום 17/7/1945 הפכה סטפניה גולדברג להיות הגברת סטפניה קורטמן, ומפליטה פולניה הפכה לאזרחית בריטית מן המניין.

למרות נישואיה בחרה סטפניה להישאר בתפקידה הצבאי עוד מספר חודשים, עד שטסה מאיטליה לחופשה בצפון אנגליה על מנת להתוודע טוב יותר אל משפחתה החדשה. כשהגיעה העת לשוב אל הבסיס בנאפולי פתחה טייסת 103 במבצע דודג' להטסה מסיבית של חיילי הממלכה המאוחדת מאנגליה למזרח הים התיכון וכך מצאה את עצמה סטפניה קורטמן, נשואה טריה, עולה בסוג של טרמפ על מפציץ הלנקסטר מספר 278PA שהוביל אותה אל מותה הטרגי. בעלה, אגב, לא נלווה אליה וכך ניצל.

האחות הקטנה ינינה גולדברג

אביה יוסף לא ידע את נפשו. לאחר מותה של ביתו סטפניה נותרה לו ממשפחתו הקודמת רק בת אחת, ינינה, שכל שידע עליה הוא שהיא שרדה את המלחמה בודדה וגלמודה. שוב פתח האיש הנמרץ יוסף במאבק סיזיפי לקבל סרטיפיקט עבור ביתו היחידה שנותרה, כשהוא עושה שימוש בכל עזר שנקרה בדרכו. ממש באותו חודש פרץ בארץ המרי העברי, מעפילים בלתי חוקיים נכנסו לארץ בכל הזדמנות, והדבר האחרון שעניין את הבריטים היה לתת למישהו סרטיפיקט חוקי לכניסה לארץ. אדרבה, גם מי שהיו להם סרטיפיקטים, הרי אלו בוטלו אחד כנגד כל מעפיל שהצליח להערים על הבריטים או כזה שנתפס.

יוסף לא ויתר. הוא הזכיר לשלטונות המנדט שכבר ב-1942 הם הנפיקו סרטיפיקט לביתו ינינה, סרטיפיקט שלא יכול היה לנצל (לא עזר לו...); הוא כתב להם עד מה חמור מצבה, לאחר שהגיעה מרוסיה בחזרה לבית יתומים בפולין שם התאכסנה בתנאים קשים (לא עזר לו...); והוא חזר והזכיר להם את זכותה של ביתו האחרת, סטפניה קורטמן, שהיתה אזרחית בריטית ונפלה על משמרתה בשירות הוד מלכותה (וזה דווקא בהחלט עשה עליהם רושם...).

דבר אחד נמנע יוסף להזכיר בכל מכתביו – העובדה שהוא גוסס מסרטן. אולי חשב שדווקא ידיעה זו תרחיק מביתו את הסרטיפיקט המיוחל.

למרבה הפלא, למרות התקופה הקשה וחוסר הנכונות הבריטית לשיתוף פעולה עם מעפילים, למישהו נגעה ללב פנייתו הנואשת של יוסף וכנראה גם מותה של סטפניה ז"ל, ויוסף זכה לקבל סרטיפיקט עבור ביתו האחרונה. היא מצידה קיבלה מעת לעת דיווח על כך שסרטיפיקט עבורה יגיע או-טו-טו אבל כמו כל צעירה בגילה, בוודאי מי שנאלצה להתוות לה את מסלול חייה לבדה בעולם אכזר, סבלנות לא היתה מצרך שכיח באמתחתה. כך התפתחה מציאות משעשת ומתסכלת כאחד, במסגרתה הגיעה הויזה עבור ינינה הצעירה, בכל פעם אל הנציגות הבריטית במקום ממנו רק יצאה היא אל היעד הבא.

פעם אחת אפילו התברר לבריטים כי ינינה הצטרפה אל קבוצה לא חוקית על מנת להעפיל לארץ באופן עצמאי, וכל תהליך הוצאת הסרטיפיקט צריך היה להתחיל מההתחלה.

ינינה ידעה על הויזה שרודפת אחריה ומגיעה בכל פעם באיחור של יום-יומיים למקום בו היתה, אבל סבלנות להמתין כאמור לא היתה לה. עד חודש מרץ 1947 היא עוד התבשרה על מכתבים בהם מפציץ אביה את משרדי ההגירה, אלא שהיא לא ידעה כי ביום 20 בספטמבר 1946 נפטר יוסף גולדברג ממחלתו, אבל מכתביו ותחינותיו המשיכו להפציץ את משרד ההגירה הבריטי.

איך ? – תחשבו לבד ...

עד שיום אחד הצליחו היא והויזה להגיע לאותו מקום באותה שעה, ובשעה טובה יכלה ינינה לצאת מנמל מרסיי לכיוון חיפה.

מן הרציף זהרה אליה אוניה לבנה. מבהיקה כברבור.

הספינה "טרנסילבניה"

"הרי זוהי הברבור הלבן של הים השחור!" קרא מאן דהוא, והיא הפנתה את ראשה על מנת לראות את שם האוניה. היתה זו ... "טרנסילבניה". הספינה התאומה ל"בסרביה" איתה עלתה אחותה סטפניה לארץ שבע שנים קודם.

אמרתי לכם לזכור את השם...

ביום 27 במאי 1947 עגנה ה"טרנסילבניה" בנמל חיפה וממנה ירדה ינינה. היא כעסה על אחותה סטפניה שהתחתנה עם גוי, והיתה עויינת לאשת אביה, הדסה (הניה). ייתכן שמעולם לא ידעה כי שתי נשים אלו היו הסיבה בזכותה היא הצליחה להינצל ולהגיע לארץ אחרי תום המלחמה.

סטפניה קורטמן ז"ל באנדרטת המתנדבים מהיישוב העברי בהר הרצל

מיכל נוי, מעולם לא פגשתי אותך. הגעתי אל אחות סבתך כשחיפשתי מתנדבת מהיישוב העברי על מנת לכתוב על דמות אחת מתוך העשרות שהונצחו באנדרטה מספר 3 בשביל המבקרים בהר הרצל. המשפט שכתבת באתר "יזכור" נגע אל ליבי. התחקיתי אחרי סטפניה ומצאתי אור גדול שצמח מתוך עצב נורא. אני מקווה שכעת תוכלי לומר שהכרת את דודה סטפניה.

יהי זכרה ברוך.

   יש לכם סיפורים משפחתיים מרתקים ותמונות נדירות? הקליקו פה, זה הזמן לשתף אותם!