ליאונרדו דה וינצ'י היה פחות או יותר ההגדרה של איש הרנסאנס, ולא רק בזכות היותו אדם שחי בתקופת הרנסנאס. הוא היה אמן, מדען, מוזיקאי; ויוצר של אריה מכני שיכול לצעוד כמה צעדים ואז לקרוע את חזהו שלו כדי להמטיר חבצלות על מלך צרפת.
למעשה, לאיש היו אצבעות בכל כך הרבה פשטידות, שקשה להאמין שהיה משהו במאפייה שלא נגע בו. אבל כפי שחושפת תערוכה שהוצגה לפני חודשיים בשאטו קלו לוסה באמבואז, צרפת, ללאונרדו הייתה לפחות עוד אובססיה אחת שכנראה לא הייתם מודעים לה: בושם.
אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שאיש אשכולות כמו דה וינצ'י התעסק בעיסוקי נישה - אחרי הכל, הבחור למד גיאולוגיה מאות שנים לפני שמישהו אחר באירופה חשב להסתכל על סלעים כדי לקבל תובנות. אבל למעשה, יצירת ומחקר בשמים כנראה לא נתפסו כל כך מוזר באותה תקופה.
"בתקופת הרנסאנס, התקופה שבה חי דה וינצ'י, בושם וריח היו חלק מהותי מחיי היומיום", מסבירה ד"ר קארו ורביק (Caro Verbeek), היסטוריונית ריח ואמנות שעובדת במוזיאון האמנות דן האג ובאוניברסיטה החופשית של אמסטרדם. שחקרה את הצטלבות הריח והאמנות במשך יותר משני עשורים.
קפצו למכונת זמן וסעו אחורה לתקופתו של דה וינצ'י, ותקבל את פניכם תערובת סוערת של ניחוחות כמעט בכל מצב בו אתם נתקלים. היה את כל מכלול הפרחים: מריחות שעדיין פופולריים כמו יסמין, לבנדר, ורד ואיריס, לחושחש ושקדים, ועד לדברים שכנראה לא היינו מחשיבים ככל כך נעימים בימינו - "אני חושבת שהשימוש ב-ligustrum vulgare [wild privet] פחות באופנה בימינו", מעירה ורבק, "וכמוהו גם spikenard, שאנשים רבים מוצאים אותו די מגעיל (יש לו ריח אדמתי וגם גבינתי)". ואז היו ניחוחות שנוצרו מצוף ושרפים יקרים - דברים כמו לבונה ומור היו "פופולריים מאד", אומרת ורביק, "ולא רק למטרות דתיות".
בושם לא שימש רק כדי לגרום לכם להריח נעים - אם כי, כמובן, זה בהחלט היה אחד מהיישומים שלו. במקום זאת, זה היה משהו שאתם נתקלים בו במהלך היום שלכם: בבתים ובבתי חולים; בכנסייה, במטלות ובמרדף אחרי אנשים מפוקפקים.
וזה לא בצחוק, "[כמה] בשמים נוצרו עבור טקסים קתוליים", אומרת ורביק, "לכן, שריפת קטורת בכנסייה - per fumum פירושו במקור הוא 'דרך עשן', וזו הייתה הדרך בה סגדו לאלים מאז ההיסטוריה המתועדת". בקצה השני של הספקטרום, היו מה שדה וינצ'י כינה odori sgradevoli, או "ריחות לא נעימים": "קומפוזיציות סירחון", היא מסבירה, שנעשו "כדי להבריח פושעים. אחד המתכונים של [דה וינצ'י] הכיל שתן וצואה אנושית שהיו אמורים להישמר בצנצנת זכוכית מתחת לערימת דשן למשך חודש", היא מציינת. "אז זה יכול היה לשמש כסוג של 'פצצת סירחון".
עוד ניחוחות שימשו לניקוי ובישום של בדים, הן במהלך כביסה רגילה - "'לבנדר' מגיע מ-lavare", מציינת ורביק, "שפירושו 'לשטוף'" - והן למטרות דקדנטיות יותר. "במהלך מסיבות ארוחת ערב מפוארות פוזרו בשמים בכל החלל", היא מסבירה, "או שלמפיות הוספו ניחוחות כמו פריחת התפוז. אני יכולה להמשיך".
ואולי השימוש הכי חשוב בו? הצלת חיים פשוטו כמשמעו.
או, לפחות, זה מה שאנשים באותה תקופה היו אומרים לכם. עד לאחרונה באופן מפתיע, "אנשים האמינו שסירחון אחראי להתפשטות מחלות כמו המוות השחור", מסבירה ורביק. לפיכך, נעשה שימוש בבושם כדי למנוע או לרפא את המחלות הללו, היא אומרת, כמו גם להרחיק באופן כללי יותר רוע - ריחות שדה וינצ'י כינה odori medicinali.
בקיצור, "בשמים [מילאו] פונקציות רבות", אומרת ורביק. "זה לא נועד לכסות ריחות גוף בתקופות של היגיינה לקויה, כפי שרבים חושדים".
כיום, כניסה למדעי הריח דורשת מסלול קריירה ספציפי מאד לכל החיים. עם זאת, עבור איש אשכולות מתקופת הרנסנס כמו דה וינצ'י, זו היתה כנראה פשוט הרחבה טבעית של עבודתו האחרת. "דה וינצ'י היה מוקסם מכל צורות החיים, כולל בעלי חיים (הוא היה צמחוני קפדן) וצמחים, שאותם למד בקפדנות; לא רק כדי להיות מסוגל לשרטט ולצייר אותם, אלא גם בגלל הריחות שלהם", מסבירה ורביק. "הוא גם היה בעל ציוד להפקת בשמים", היא אומרת, והיה לו ידע מוכח בכימיה. "בהיותו סקרן ונסייני באופן טבעי, הוא כמובן התחיל להפיק את הריחות שלו", אומרת ורביק.
כמו בכל כך הרבה מעבודותיו, הגיחות של דה וינצ'י לבושם היו מקיפות וחדשניות כאחד. הוא "היה מודע היטב לטכניקות מיצוי ריח כמו l'infusione in liquidi alcoolici (אינפוזיה באלכוהול נוזלי), שזה סוג של תשרית שבה הנוזל סופח את חומרי הריח בצמחים", מסבירה ורביק. "אבל הוא גם הכיר אנפלוראז' (enfleurage), שהיה מאד מודרני באותה תקופה. בתהליך זה מניחים פרחים עדינים על שומן (מהחי), המושך את השמנים האתריים הריחניים".
זה נשמע בעצם די דה וינצ'יאני: אפל, קצת מוזר - מסוג התחביבים שהיית נכנס אליו רק אם כבר מיצית כל שדרת מחקר אחרת. אבל למעשה, לאונרדו היה רחוק מלהיות ייחודי בעניין הזה: "הוא לא היה הצייר-רוקח הבושם היחיד באותה תקופה", אומרת ורביק.
"ציירים בתקופת הרנסאנס לעתים קרובות קנו את החומרים לצבעים וללכה שלהם ב-farmacia - בית מרקחת", היא מסבירה. "חלק מהחומרים (הריחניים) המשמשים בציור, כמו שרפים ומסטיקים, שימשו גם בבשמים, וניתן היה לרכוש שם מרכיבי בושם רבים אחרים, מה שהגביר את ההיכרות והגישה שלו למוצרים הללו".
הארומה הייתה כה מהותית לאמנות הרנסאנס, עד שבימים אלו, ניתן לטעון שאנו מקבלים רק חצי מהחוויה כאשר אנו רואים את יצירות המופת של דה וינצ'י במוזיאונים. קחו לדוגמה את דונה נודה (Donna Nuda) - ציור שמאמינים כי הושלם על ידי תלמידו של דה וינצ'י ותחת השגחתו, ולפי ניתוח עדכני, במקור הריח כמו "יער אחרי גשם".
באופן דומה, הגבירה עם ההרמין (Lady with an Ermine) של לאונרדו הוחזר לאחרונה לתפארתו המקורית, הרב-חושית, כשהמוזיאון הלאומי בקרקוב, פולין, יצר מקל ריחני למבקרים לרחרח כשהם מסתכלים בציור. "זהו ריח מוזיאון היסטורי נחמד מאד", אמר מוקדם יותר השנה תומאש סאושצ'וק (Tomasz Sawoszczuk), החוקר הראשי של הפרויקט באוניברסיטת קרקוב, וציין במיוחד את "האלמנט של […] עץ אגוז", בניחוח, "בגלל לוח האגוז ששימש כבסיס לציור".
אז, כשהעניין והחקירה של דה וינצ'י של בושם כל כך ברורים - והחשיבות של הארומה והריח באופן כללי יותר לחיי הרנסאנס - למה אנחנו אף פעם לא שומעים על החלק הספציפי הזה של היצירה שלו?
"זו שאלה חשובה ביותר", אומרת ורביק, "והיא קשורה לעיסוק המערבי בחוש הראייה, ובמידה מסוימת שמיעה, שהם כביכול החושים היחידים שיכולים לגרום לאנשים להרהר, לחשוב, ולהשיג ידע - וזה כמובן כשל". בינתיים, "ריח נחשב לחוש 'נמוך יותר' ונחשב היסטורית לילדותי, חייתי, פרימיטיבי ולא אינטלקטואלי", היא מסבירה. "הגישה הזו לא השתנתה הרבה מאז".
כתוצאה מכך, התעלמו בעקביות מעיסוקיו היותר ריחניים של ליאונרדו לטובת האמנות והכתבים האמנותיים והמדעיים שלו (המרשימים יש להודות). חוסר עניין אקדמי ראשוני בנושא גורם בתורו לכך שסטודנטים חדשים לא מבינים שיש מה ללמוד; אפילו שהערך שלו בוויקיפדיה לא מזכיר את זה, הדיוטות אף פעם לא לומדים שדה וינצ'י התעניין בבושם בכלל.
מסיבה זו, תערוכות כמו זו שמוצגת כעת באמבואז הן כל כך חשובות, אומרת ורביק. "ההיבט הנשכח הזה של ההיסטוריה[…] לא ניתן ללמד במילים בלבד, אלא בחוויות ממשיות", היא אומרת. "אני שמחה שיש כמות הולכת וגוברת של תשומת לב לתחום המתפתח הזה".
מקןרות:
קטעים מ- Leonardo da Vinci Studied the Science of Smell מאת SmithsonianMag שנכתב ע"י: Sonja Anderson.
קטעים מ- Leonardo Da Vinci Was A Master Perfumer, But Practically Nobody Knows About It מאת IFLScience שנכתב ע"י:Dr. Katie Spalding.
קטעים מ- Une exposition sensorielle met en lumière les talents de parfumeur de Léonard de Vinci מאת portail.free.fr.
קטעים מ- ‘‘Leonardo da Vinci and the Perfumes of the Renaissance’’ מאת Château du Clos Lucé.
Comentários