ליטא: בין אגדות פגאניות להיסטוריה יהודית
- גור זיו
- לפני 12 דקות
- זמן קריאה 13 דקות
ליטא היא ארץ שופעת יערות ונהרות, שעברה ההיסטורי והתרבותי רווי באגדות עתיקות ובמורשת יהודית עשירה. מצד אחד, ליטא נשאה עמה עד העת החדשה מסורות פגאניות ושמאניות חיות, בהיותה המדינה האחרונה באירופה שקיבלה עליה את הנצרות בסוף המאה ה-14. סיפורי האלים והמיתוסים הבלטיים השתמרו בליטא בפולקלור, בשירים ובטקסים עממיים לאורך הדורות, אפילו לאחר ההמרה הרשמית לנצרות.
מצד שני, ליטא הייתה בית לאחת הקהילות היהודיות החשובות במזרח אירופה - “ירושלים דליטא”, כפי שכונתה עיר הבירה וילנה. הקהילה היהודית בליטא צמחה משורשים בימי הביניים, פרחה בתקופת תור הזהב של הלמדנות והישיבות, והתמודדה עם אתגרי החסידות והתנועות המודרניות, בטרם הוכחדה ברובה בשואה. במאמר זה נתוודע לשני נדבכים מרכזיים בהווייתה של ליטא: פולקלור ומיתולוגיה פגאנית מחד גיסא, וההיסטוריה רבת ההתהפוכות של יהדות ליטא מאידך גיסא.
המיתולוגיה והפולקלור הפגאני של ליטא
לפני התנצרותה בשנת 1387, ליטא הייתה מעוז הפגאניות באירופה. לאורך תקופה ארוכה המשיכו הליטאים לקיים פולחן לאלים עתיקים ולבצע טקסים אנימיסטיים ביערות הקדושים. הפולחן נערך באתרי פולחן - פרשות דרכים ביער או בגבעות מקודשות - תחת כיפת השמיים, ללא מקדשים בנויים, מתוך אמונה כי האלים שוכנים בכוחות הטבע. במיתולוגיה הבלטית בולט פרקונס (Perkūnas), אל הרעם והברק, שנחשב לאל מרכזי ומוערך מאד; דמותו חוזרת שוב ושוב בשירי עם ואגדות כנושא הצדק והפורענות השמימית. יחד עמו ניצבים אלי שמים וארץ נוספים: דיווַס (Dievas) - אל השמיים היושב בראש הפנתאון, וסאולה (Saulė) – אלת השמש הנדיבה. לצדם התקיימו אלות טבע ורוח, כדוגמת ז'מינה (Žemyna), אלת האדמה והפריון, שגופה הוא האדמה הפוריה הקולטת זרעים ומניבה חיים חדשים. היחסים בין האלוהויות תוארו בפולקלור כבעלי מימד משפחתי או דרמטי - באחד השירים העתיקים, "Mėnuo Saulužę vedė" (“הירח נשא לאישה את השמש”), מתואר הירח כמי שנישא לשמש, מוטיב המשקף אמונות קדומות ונשמר בשירי העם עד המאה ה-19.
הפולקלור הליטאי שופע יצורים מיתיים השוכנים ביערות, בביצות ובמי הנהרות. בינות לערפילי הבוקר וצללי העצים, סיפרו האיכרים על מדֵיינה (Medeinė) - אלת היער הפראית. מדיינה מתוארת כנערת יער יפהפייה וגם כזאבה נקבה המוקפת בלהקת זאבים, המגינה בקנאות על חיות היער ועל עצים מקודשים (שזוהו במסורת כעצים בעלי כוח רוחני, שזועפים ונעים בסערה). בניגוד לאלת הציד הרומית דיאנה עמה זוהתה לעיתים, מדיינה לא סייעה לציידים אלא דווקא עמדה לימין הטרף והיער. אגדות רבות תיארו אותה כצמאה לחופש ובתולה נצחית המסרבת להינשא, סמל לעצמאות היער עצמו. לצדה רחפו ביערות גם ישויות נשיות מסתוריות אחרות כדוגמת הלַאומֶה (Lauma) - יצורי ביצות ונחלים בדמות נשים מכושפות. הלאומות, על פי הסיפורים, נהגו להתגלות לאור ירח מלא כשהן מכבסות בגדים בנהר או רוקדות בערפל, לפתות עוברי אורח תמימים אל מעמקי הביצה או לגמול חסד ליתומים ואומללים. יש שראו בלאומה מעין התגלמות עממית של אלת הגורל והרחמים. ואכן, אלת הגורל הגדולה של המיתולוגיה הבלטית היא ליימה (Laima) - ששמה בא מלשון "מזל" - אשר חזקה בכל תחנות החיים: ליימה נחשבה במיוחד כנוטלת חלק בלידה ובנישואין, המופיעה לצד היולדת וקובעת את גורל הוולד ברגע בואו לעולם. במסורת מספרים שליימה, הקשורה לעץ התרזה הקדוש (Liepa), פועלת בשילוש עם אל השמיים (דיווַס) ואלת השמש (סאולה) כדי לשזור לאדם את חוט חייו מלידה ועד מוות. דמותה האימהית של ליימה גילמה גם את דאגת הנשים והיולדות, ושמה הפך בפי העם לברכה ולסמל של אריכות ימים והצלחה. טקסים, כישוף וריפוי עממי: עולמם הרוחני של הליטאים הפגאנים לווה במנהגים פולחניים עתיקים, שחלקם שרדו כמסורות עם גם לאחר התנצרות הארץ.
היערות העבותים והמעיינות הנסתרים שימשו מקומות פולחן: קרחות יער שבהן הודלקו מדורות חגיגיות בעיצומו של הקיץ, וטקסי אש ומים לחגיגת נקודת ההיפוך הקיצית (היום הארוך בשנה) נשתמרו בחג העממי "ראסוס" (Rasos). בליל הראסוס, מספרים, יוצאים הבחורים והנערות לחפש אחר "פרח השרך" (Fern flower) האגדי הפורח רק באותו לילה ביער - מטפורה לאוצר נסתר או ידיעת סוד כמוס של הטבע. סמלי הטקס הפגאני התמזגו לא פעם במסווה נוצרי: כך, למשל, חג יוחנן המטביל (Joninės) שימר אלמנטים מהחג הפגאני הקדום של תחילת הקיץ, כולל קפיצה טקסית מעל מדורות ואיסוף עשבים מקודשים. בכפרים המרוחקים המשיכו פועלי אדמה לנהוג לפי "סימני טוב ורע": מתי טוב לזרוע לפי מופעי הירח, ואילו קריאות ציפור בלילה מבשרות סכנה. את הידע הזה הנחילו "ז'יניוס" (žynius) ו"ז'יניָה" (žynė), הם המרפאים והמרפאות העממיים - נשים וגברים שתקשרו עם רוחות הטבע והאלים, וברשותם ידע עתיק של צמחי מרפא, לחשי ברכה ולחשי כישוף.
נוכחותם של מכשפות וקוסמים בפולקלור הליטאי משקפת את מעמדם של אותם שמאנים מקומיים: המילה הליטאית "רגאנה" (Ragana), שמשמעותה כיום "מכשפה", הייתה אולי במקור כינוי לכוהנת טבע או מרפאה בעלת כוחות מיוחדים. בידע העממי, ה"רגנוס" יכלו להסיר עין הרע, לרפא חולאים באמצעות שיקויי עשבים ותפילות לאלי היער, ואף לתקשר עם נשמות המתים. נשים תפסו מקום חשוב במיוחד בפולחן העממי הזה - הן כמיילדות וכשומרות סודות הלידה, הן כמבצעות טקסי מעבר בחיי המשפחה, והן כמספרות סיפורים ושומרות הידע של אגדות העבר. כך שרדו ופרחו בליטא מסורות מיתיות עדינות, נרקמות בתוך חיי היומיום: בכל בית כפר הייתה שמורה פינה לנחש הבית (Žaltys), שנחשב לשליחם של האלים ושובה של מזל; במהלך טקסי הקיץ נשפכה מנחה של בירה לאדמה לכבוד אם האדמה ז'מינה; ובין עצי היער האפלים אמנם ריחפו פחדים מסיפורי להקות זאבים מכושפים, אך גם נחמה שהיער שומר ומגן על בני האדם מכוחן של אותן אלות ורוחות מיטיבות.
הגאוגרפיה של ליטא - יערות עבותים המכסים גבעות, נהרות ואגמים המופיעים מערפילי השחר - מהווה תפאורה ומהות לפולקלור שלה. הטבע אינו רק רקע סתמי, אלא דמות חיה במיתולוגיה המקומית. הליטאים האמינו שרוח אלוהית שוכנת בכל עץ אלון עתיק ובכל מעיין נסתר; כריתת עץ מקודש הייתה חילול קודש שעלול להביא קללה. הכרוניקן בן המאה ה-15 יאן דלוגוש העיד שבמעמקי יערות האלונים של ליטא עוד נערכו פולחנות פגאניים על ידי כהנים מקומיים גם דורות לאחר התנצרות הארץ. המרחבים הירוקים והאזורים הביצתיים, עם אדי הערפל העולים מהם, נתפסו כגבול דק בין עולם האדם לעולם הרוחות. בערפל הבוקר יכלו בני הכפר לדמות את צלליות האלים המשוטטים, ובקולות הרוח בין הענפים - את לחש אזהרותיהן של פיות היער.
נהרותיה של ליטא, כמו הנֵרִיס (Neris) והניימן (Neman), זכו גם הם לדמויות מגנות במיתוס: נימפות מים ששירתן העדינה מושכת לשכשך באשדיהם, אך גם יוראטה (Jūratė), בת ים מלכותית מהאגדה, שהתאהבה בדייג אנושי. מספרים שעל קרקעית הים הבלטי בנתה יוראטה ארמון ענבר נוצץ, עד שפרקונס אל הרעם זעם על אהבתה לבן־תמותה וריסק את הארמון - ושברי הענבר שלו הם האבנים הזהובות הנפלטות עד היום אל חופי הים הבלטי. סיפור זה ואחרים כמותו ממחישים כיצד הנוף המקומי - הענבר, יער האלונים, ערפל הביצות - משוקע לתוך אגדות עם ססגוניות המעניקות משמעות כמעט מקודשת לכל תלם ועץ בליטא.
המורשת הפולקלורית הזו לא נעלמה גם בעידן המודרני. היא מוסיפה לעורר עניין וגאווה אצל הליטאים בני זמננו, שמוצאים בה שורשים לזהותם. במאה ה-20 נעשו ניסיונות לשחזר את דת האבות הפגאנית בתנועה הנאו-פגאנית “רומובה” (Romuva), המקיימת עד היום טקסים מסורתיים ביערות, מדליקה מדורות בחגים עתיקים ומציבה פסלי אלים מעץ באתרי פולחן ששוחזרו. כך לדוגמה שוחזר במערב ליטא מקדש אלילי תחת כיפת השמיים בשם "Žemaičių alka", שבו ניצבים פסלי עץ גבוהים המוקדשים לאלות ולאלים בלטיים - ובהם פסל לאלה אאושטיה (Austėja), אלת הדבורים, המסמל את הכבוד למסורת ואת הקשר ההרמוני בין האדם לעולם הטבע. העץ, האבן, המים והאש - כל אלה מוסיפים לדבר אל לבם של הליטאים באמצעות סיפורי העבר. כך שזורים בפולקלור של ליטא יסודות שמאניים ופגאניים, המזכירים שאדמתה ויערותיה הם לא רק נוף גאוגרפי, אלא גם נוף נפשי ורוחני שעיצב עם שלם.
תולדותיה של יהדות ליטא
ראשיתה של הקהילה היהודית בליטא אפופה בערפל ההיסטוריה והאגדה, בדומה לערפילי יערותיה. יש הסבורים כי סוחרים יהודים הגיעו לאזור הבלטי כבר בימי הביניים המוקדמים (ואולי אף בימי ממלכת הכוזרים), אך העדות המהימנה הראשונה לנוכחות יהודים בדוכסות הגדולה של ליטא היא משנת 1388. באותה שנה העניק הדוכס הגדול ויטאוטאס הגדול כתב זכויות ליהודי טרקאי, עיר סמוכה לוילנה. כתב זכויות זה - בדומה לכתבי זכויות שהוענקו מוקדם יותר בפולין - הבטיח ליהודים חופש דת, אוטונומיה שיפוטית מסוימת והגנה מפני פגיעה. הוא ציין כי היהודים מהווים "בני חורין" תחת חסותו הישירה של הדוכס, רמז לכך שהשליטים הליטאים ראו תועלת בעידוד התיישבות יהודית בעריהם.
בעקבות טרקאי קיבלו גם קהילות בערים אחרות זכויות דומות, ועד מהרה צמחה בליטא רשת של קהילות יהודיות משגשגות תחת חסות הדוכסים. ההתבססות המהירה של קהילות יהודיות בליטא במאה ה-15 מעידה על כך שיהודים היו פזורים באזור עוד קודם לכן במספרים קטנים, ועתה התאחדו לכדי ציבור בעל מעמד מוכר. בתוך דורות אחדים התפתח מרכז יהודי חי ותוסס בדוכסות הליטאית, שנהנה מאוטונומיה קהילתית נרחבת ומהגנה של השלטון בתמורה לנאמנות ולשירותים כלכליים.
החל מן המאה ה-16 ובעיקר במאה ה-17, הלכה ופרחה יהדות ליטא. תחת השלטון הליטאי ולאחר מכן באיחוד עם פולין, זכו היהודים לחופש דת ולניהול עצמי שאיפשרו צמיחה תרבותית. בליטא התגבשו מסורות דתיות ומנהגים יחודיים: נוסח תפילה משלהם, פסקי הלכה מנהגיים ומערכת חינוך ישיבתית ענפה. אף שקהילות ליטא היו קשורות לקהילות פולין, הן אף השיגו מעמד עצמאי והקימו ועד קהילתי ארצי נפרד מן "ועד ארבע ארצות" הפולני.
מהמאה ה-18 ניצבה ליטא בחזית עולם התורה האשכנזי, ובעריה ובעיירותיה שכנו תלמידי חכמים ידועי שם. הדמות המסמלת יותר מכול את תור הזהב התורני הליטאי הוא רבי אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה (הגר"א). הגאון מווילנה התפרסם כענק רוח, פוסק ומקובל, ושמו הלך לפניו בכל רחבי העולם היהודי. בני דורו ותלמידיו תיארו אותו כמי שהיה בקי בכל מכמני התורה, שקדן עצום וקדוש שישב כל ימיו בבית מדרשו בוילנה. מורשתו האינטלקטואלית השפיעה עמוקות על דפוסי המחשבה והלימוד היהודיים בליטא - הוא העלה על נס את לימוד התלמוד בעיון וברוחב דעת, דגל בהתנגדות לקבלה המעשית ולמיסטיקה מופרזת, והיה לסמל של יהדות המתמקדת בחתירה לידע אלוהי בדרך של שקידה וטוהר מחשבה.
לא בכדי העידו היסטוריונים כי הגר"א היה "ענק רוחני, מופת ודמות השראה לדורות, והדמות התרבותית המרכזית של יהדות ליטא". סביב הגר"א ותלמידיו קמה תנועת המתנגדים - יהודים שומרי מצוות שראו ערך עליון בלימוד התורה בעמל ומחשבה - ובליטא צמחו ישיבות מפורסמות שהפכו למגדלור של למידה יהודית. ישיבת וולוז’ין, שנוסדה בשנת 1803 (כיום בשטח בלארוס אך ברוח ליטאית), נחשבת אם הישיבות המודרניות, וממנה יצאה בשורת ה"בית מדרש" כמרכז החיים. בעקבותיה קמו במאה ה-19 ישיבות נוספות בערי ליטא: ישיבת סלובודקה (פרבר קובנה), טלז, פוניבז' ועוד, שהעמידו אלפי תלמידים והשתבחו בסגל רבנים דגולים. עד לתחילת המאה ה-20 הייתה ליטא לריכוז הישיבות הגדול בעולם, ותלמידים נהרו אליה ממקומות רחוקים כדי לזכות בכתרה של תורה.
באותו עידן "תור זהב" עלה בליטא גם קונפליקט דתי פנימי שטלטל את העולם היהודי במזרח אירופה - המחלוקת בין מתנגדים לחסידים. תנועת החסידות, שהחלה במחצית המאה ה-18 בפודוליה (אוקראינה של היום) והתפשטה לצפון, הגיעה גם אל תחומי ליטא ובלארוס עם בשורתה המיסטית והדגש על דבקות רגשית באל. ואולם, ליטא הייתה המעוז החזק ביותר של ההתנגדות לתנועה החדשה. הגאון מווילנה עצמו עמד בראש המחנה המתנגד וראה בחסידות חידוש מסוכן ומערער של יסודות הדת.
בשנת 1772 פסקו מנהיגי קהילת וילנה, בעידודו של הגר"א, על חרם ונידוי רשמי של כל החסידים, ואף העלו באש חוברות תעמולה חסידיות בגלוי ברחובה של עיר. המתנגדים בליטא האמינו שיש לשמור על היציבות הדתית ועל עליונות לימוד התורה, וראו בפולחן הצדיקים, בריקודי ההתלהבות ובסיפורי המופת החסידיים כפירה או סטייה. הם גינו בחריפות את "החידושים" של הבעל שם טוב וממשיכיו. כתוצאה מהמאבק הנחרץ, התקשתה החסידות להכות שורש בליטא, במיוחד בערים הגדולות ובקרב האליטה הרבנית.
עם זאת, יש לציין שלא כל יהודי ליטא היו מתנגדים מושבעים - גם בליטא צמחו כמה מאורות חסידיים. רבי אהרן מקרלין הפיץ תורת חסידות קרלין בחבל ליטא (קרלין מצויה כיום בבלארוס, אך אז נמנתה על תחום ההשפעה הליטאי), ושושלת חסידות חב"ד נוסדה בעיירה לובביץ' הסמוכה (בחבל שברוסיה הלבנה) והקרינה לתוך ליטא. אף על פי שרוב יהודי ליטא דבקו בדרכו השקולה והלמדנית של הגר"א, “צמחו בליטא גם אנשי שם מהמחנה החסידי, כגון האדמו"רים לבית קרלין-סטולין, קאפוסט ואחרים”. דבר זה מעיד על המגוון הרוחני שאפיין את יהדות ליטא - מצד אחד מסורת שכלתנית, עמוקת לימוד והתנגדות לקיצוניות דתית, ומצד שני נוכחות, גם אם קטנה, של זרם מיסטי-רגשי יותר.
מעבר ללמדנות ולמחלוקות הדתיות, חיי היום-יום של יהודי ליטא התנהלו ברובם בעיירות קטנות - ה"שטעטלעך" - ובשכונות היהודיות בערים הגדולות. בעיירה הליטאית היהודית הטיפוסית, כמו שבליטא וכמו ביתר תחום המושב, בלטו בתי העץ הנמוכים סביב כיכר שוק קטנה, שבמרכזם בית הכנסת ובית המדרש. השפות המדוברות היו יידיש (בפי היהודים) וליטאית או פולנית (בפי השכנים הגויים), אך יידיש הייתה לשון המסחר המקומית, וריחות מאפה יהודי היו עולים מהמאפיות ברחוב היהודים.
הגברים עסקו לרוב במסחר זעיר, בהלוואות, במלאכות כמו חייטות, נפחות ונגרות, וכן בהפעלת פונדקים ובתי מרזח שהוחכרו להם על ידי אצילים ליטאים. הנשים נטלו חלק נכבד בכלכלת המשפחה - הן ניהלו חנויות ודוכנים בשוק, בישלו בירה ביתית במבשלות קטנות וייצרו מלאכות יד. לצד זאת דאגו הנשים לקיים את הבית היהודי המסורתי: להדליק נרות בערבי שבת, להכין את החלה והגפילטע פיש לשבת, ולשמור על כשרות המטבח.
היום היהודי בעיירה התחיל עם שחר, עת נשמע קולו של ה”שַמש” ההולך בסמטאות וקורא לבית הכנסת את הגברים לתפילת שחרית. הילדים פקדו את החדר - הבנים למדו מקרא ותלמוד אצל המלמד, והבנות למדו בבית יסודות קריאה ועבודות בית, ולעיתים קרובות דיברו כמה שפות. חיי הקהילה נוהלו על ידי הנהגת הקהילה (קהל), שכללה רב, דיינים ופרנסים. גוף אוטונומי זה דאג לגביית מיסים מהקהילה ושילומם לשלטונות, לצד קיום מוסדות צדקה וחסד: "קופת הצדקה", "חברת ביקור חולים", "חברת לוויית המת" וכדומה - כולם פעלו לטובת הכלל ויצרו רשת תמיכה חברתית ענפה.
בחברה היהודית הליטאית שררה גם פתיחות יחסית להשכלה ולתרבות האירופית במרוצת המאה ה-19. ברוח "תנועת ההשכלה" שהחלה לחדור מהמערב, הופיעו גם בליטא משכילים יהודים: הם קראו ספרות כללית, ייסדו עיתונים בעברית וביידיש, והקימו ספריות ציבוריות בעיירות. העיר וילנה הייתה מרכז דפוס יהודי חשוב, שבה הודפסו אלפי ספרי קודש וגם כתבי עת מודרניים. צעירים יהודים מליטא היו בין החלוצים של תנועות לאומיות יהודיות: תנועת חובבי ציון צמחה גם בקרב בני ישיבות (אף אחדים מתלמידי הגר"א עלו לארץ ישראל כבר בסוף המאה ה-18), ומאוחר יותר צצו סניפים של הבונד הסוציאליסטי ותנועות ציוניות ברחבי ליטא. כך השתלבו חיי העיירה המסורתיים עם רוחות השינוי של העת החדשה, ויהדות ליטא מילאה תפקיד נכבד גם בהתפתחות התנועות היהודיות המודרניות.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתחומי ליטא (כולל וילנה שסופחה לליטא זמן קצר לפני כן) למעלה מ-200 אלף יהודים - כ-7% מאוכלוסיית הארץ בערך. הם היוו רוב בערים מסוימות (כמו בעיירות הקטנות, ולעיתים גם בקובנה התעשייתית), ומיעוט משמעותי באחרות. תרומתם לכלכלת ליטא הייתה רבה: אף שבליטא רוב הליטאים עסקו בחקלאות, חלק ניכר מהמסחר, התעשייה והיזמות העירונית היה בידיים יהודיות. עובדה זו העידה על שילובם בכלכלה, אך גם עוררה לעיתים תחושות קנאה ועוינות מצד חלקים באוכלוסייה הליטאית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתפשטות הנאצים מזרחה, בא הקץ על מאות שנות הפריחה של הקהילה היהודית בליטא. אירועי השואה בליטא היו מהקיצוניים והמהירים באירופה כולה. ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לשטח ליטא (שנה קודם לכן סופחה ליטא לברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). בתוך חודשים ספורים באותו קיץ, נרצחו רוב יהודי ליטא בטבחי ענק בבורות ירי, בגטאות ובעבודות פרך. מתוך כ-210,000 יהודים שהתגוררו בליטא בשעת הפלישה הגרמנית, נרצחו בין 190,000 ל-195,000 עד תום המלחמה. במילים אחרות, למעלה מ-95% מיהודי ליטא הושמדו תוך שלוש שנים - אחד משיעורי ההשמדה הגבוהים ביותר באירופה.
השמדת הקהילה התבצעה באכזריות ובהיקף שלא ידעו גבול: בגיא ההריגה בפונאר (יער פוֹנַארְיָה, סמוך לוילנה) נורו למוות עשרות אלפים מיהודי וילנה וסביבתה; בגטו קובנה נורו ונתלו אלפים על ידי קלגסי האס-אס; ובעשרות עיירות וכפרים ברחבי ליטא נרצחו משפחות שלמות בבורות שנחפרו בשולי הישוב, לא אחת בטרם הספיקו להבין את גודל האסון. הטרגדיה של שואת ליטא הייתה כרוכה גם בפרק אפל במיוחד בהיסטוריה הליטאית: שיתוף פעולה מקומי.
עוד בתחילת הכיבוש, וכמובן במהלכו, השתתפו ליטאים רבים - בין אם אנשי מיליציות לאומניות, שוטרים מקומיים או סתם המון מוסת - בביצוע הפוגרומים והרציחות. במקומות אחדים קדמו הפורעים הליטאים עצמם לגרמנים והחלו לטבוח בשכניהם היהודים עוד לפני שהסדר הנאצי התבסס. כך למשל בעיר קובנה (קאונס) התפרעו לאומנים ליטאים ביוני 1941 ורצחו באכזריות יהודים ברחובות ובבית החרושת לייטוקיס - מראות זוועה שתועדו אפילו בתצלומים. גם בהמשך המלחמה שירתו משתפי פעולה ליטאים, לרבות יחידת המיליציה הליטאית(Ypatingasis būrys) הידועה לשמצה, ככח עזר לרוצחי האס-אס בבורות הירי בפונאר ובאתרים נוספים. מובן שלא כל הליטאים נטלו חלק בפשעי השואה - היו גם חסידי אומות העולם ליטאים שסיכנו חייהם להציל יהודים - אך התופעה של סיוע מקומי לנאצים הייתה משמעותית בליטא, והטביעה צלקת עמוקה בזיכרון היהודי והליטאי כאחד. בתום המלחמה נמצאה יהדות ליטא חרבה: קהילות עתיקות יומין נמחו מעל פני האדמה, ורוב אנשיהן - רבנים, מלמדים, סוחרים, נשים, ילדים וזקנים - נספו בטרם עת בבורות היער.
כאשר השתחררה ליטא מעול הנאצים בשנת 1944 ושבה לשליטת ברית המועצות, לא נותרו אלא שרידים קטנים מהקהילה היהודית העצומה ששכנה בה. כמה אלפי יהודים בלבד שרדו על אדמת ליטא - חלקם נמלטו ליערות ולחמו כפרטיזנים, חלקם הוחבאו על ידי שכנים חסידי אומות העולם, ואחרים הצליחו להתחזות או לשרוד במחנות עבודת הכפייה. עוד כמה עשרות אלפים מבני ליטא היהודים ניצלו משום שנסוגו מזרחה אל עומק ברית המועצות בזמן הפלישה, או שהוגלו לסיביר על ידי הסובייטים בשנת 1941 בטרם פלשו הגרמנים (אירוניה מצמררת שקצת מאלו שהוגלו לסיביר ניצלו מהשואה בזכות זאת).
לאחר המלחמה, עם החזרת השלטון הסובייטי, שבו חלק מהניצולים לליטא ומצאו מולדת חרבה וזכרונות כואבים. בתקופת השלטון הקומוניסטי התקשתה שארית הפליטה לשקם את חייה: המשטר הסובייטי דיכא כל ביטוי דתי ולאומי, והפעילות היהודית הוגבלה מאד. בתי כנסת רבים חרבו או הוסבו למחסנים, ורק בית הכנסת הכוראלי הגדול של וילנה - שניזוק בשואה - נותר לעמוד חלקית (אם כי נהרס סופית בשנות ה-50 בהוראת השלטון).
עם זאת, התקיימה קהילה יהודית מצומצמת תחת המשטר הקומוניסטי, בעיקר בערים וילנה וקובנה. יהודים אלו השתדלו לשמר את דתם ותרבותם במסגרת האפשר, למשל בהתכנסות למניין בסתר בבית כנסת יחיד שנותר פעיל בקובנה. רבים מהניצולים בחרו שלא להישאר בליטא, כבר בשנים שאחרי המלחמה נדדו רבים מערבה למחנות העקורים באירופה ומשם היגרו לארצות הברית, לישראל ולמדינות אחרות. במשך עשורי הסובייטיים גם כן נמשך זרם יציאה - חוקי או לא - של יהודים מן הרפובליקה הליטאית אל מחוץ למסך הברזל. בסוף התקופה הסובייטית מנתה האוכלוסייה היהודית בליטא כמה אלפים בלבד, לעומת רבע מיליון ערב המלחמה. במקביל התגבשה תפוצה רחבה של יוצאי ליטא ("ליטוואקים") במדינות שונות: בישראל, בארצות הברית, בדרום אפריקה ובמדינות נוספות, התקיימו קהילות חיות של צאצאי יהודי ליטא.
עם קריסת ברית המועצות והשבת עצמאות ליטא בשנת 1990–1991, התחדשו גם ניצני החיים היהודיים בגלוי. על אף שמספר היהודים במדינה קטן מאד (כיום כ-3,000 נפש בלבד, ברובם מרוכזים בוילנה הבירה), פועלת בה שוב קהילה יהודית מאורגנת. בתי כנסת נפתחו מחדש בוילנה (בית הכנסת הכוראלי שופץ ומשמש לתפילה) ובקובנה, מוסדות תרבות וחינוך קמו, בהם מוזיאון ממלכתי יהודי ע"ש הגאון מווילנה, בית ספר יהודי על שם שלום עליכם, ותיאטרון חובבים יידיש.
ממשלת ליטא החדשה החלה אף היא להתמודד עם עבר השואה: כבר ב-1995 נשיא ליטא אלגירדס ברזאוסקאס נאם בכנסת בירושלים והתנצל בשם עמו על חלקם של ליטאים בפשעי השואה - צעד סמלי חשוב בדרך לפיוס. בעשורים האחרונים נעשים מאמצים בליטא להנציח את הקהילה היהודית שנספתה: גלעדים ובתי עלמין שוקמו, אתרי טבח סומנו והוגדרו כאתרי זיכרון לאומיים, ופעולות חינוך והסברה ננקטות כדי שהדור הצעיר יכיר את הפרק היהודי בתולדות ארצו. כך למשל אתר ההרג בפונאר מטופח כאתר הנצחה ומוזיאון, ומתקיימים בו טקסי זיכרון שנתיים; בעיר וילנה הוצבו שלטי זיכרון במקומות שבהם עמדו מוסדות יהודיים חשובים (כדוגמת שילוט לציון מקום "הספרייה היהודית 'שטראשון" ומקום ה"גטו הישן"); ובשנת 2020 ציינה ליטא רשמית 300 שנה להולדת הגאון מווילנה כשנה חגיגית למורשת יהדות ליטא.
צעירים ליטאים רבים מגלים התעניינות מחודשת בתרבות היידיש ובמורשת ה"ליטוואקית" - יש שלומדים שירים ביידיש כסימן לפיוס עם העבר, ויש הבוחרים לכתוב מחקרים אקדמיים על חיי השטעטל שחלפו מן העולם. גם בקרב יהודי ליטא המעטים החיים כיום במדינה מורגשת זהות ייחודית - הם רואים עצמם נכדיהם של ענקי רוח כמו הגר"א, ניניהם של עקרות בית צדקניות בעיירות, ושרידים חיים של עולם מפואר שנחרב. הקהילה היהודית הקטנה בליטא שואפת להמשיך את שרשרת הדורות: לקיים מנייני תפילה, לחגוג את חגי ישראל בגלוי, ללמד את הילדים מעט עברית ויידיש ולספר להם על גדולי ליטא. בכך הם שומרים על גחלת שהיה נדמה שכבתה.
במובן הרחב יותר, "יהדות ליטא" היום מציינת לא רק את יהודי ליטא תושבי המקום, אלא גם את המורשת התרבותית של כלל יוצאי אותו מרחב - ליטא, בלארוס, צפון-מזרח פולין ולטביה - אשר התהדרה בלמדנות עמוקה, בחוסן קהילתי ובעושר רוחני. מורשת זו מוסיפה להשפיע על העולם היהודי דרך צאצאיה בתפוצות. רבים מבני הדור השני והשלישי להגירה הליטאית (למשל בדרום אפריקה, בארצות הברית ובישראל) עדיין מכנים עצמם בגאווה "ליטוואקים" ומתחקים אחר שורשיהם בעיירות כמו אשמיאני, ז'טל, פוניבז' או טלז.
ארץ של יערות וזיכרון
סיפוריה של ליטא - הפגאני והיהודי - שזורים שניהם בנופה הירוק לעד. ביערות שבהם העלו כוהני הבלטים קטורת לאלים, התחבאו כעבור מאות שנים יהודים שנמלטו מצורריהם. הנהרות שעל גדותיהם שרו הנערות הליטאיות שירי עם לאלת השמש, נשאו את סירות הפליטים היהודים שברחו מאימי המלחמה אל מעבר לגבול. הערפילים העולים מן האדמה ספוגים בזיכרונות: אגדות עתיקות על להבות אורן בטקסי קיץ, יחד עם נשמותיהם של אלו שנספו בבורות הירי.
ליטא של היום צועדת אל עתיד מודרני, אך מבטה לא מש מאותם יערות ונהרות. האגדות הפגאניות העתיקות שבה מעניקות עומק מיסטי לנוף, וההיסטוריה היהודית הטראגית שלה מעניקה לו שכבת משמעות נוספת של כאב ותקווה. בשימור שתי המורשות הללו - אגדות האלילים מחד וזיכרון הקהילה שנספתה מאידך - ליטא מכירה בשלל פניה וחותרת לפיוס עם עברה, לטובת עתיד עשיר יותר של זהות והבנה. המדינה שעל דגלה היום צלב נוצרי, עדיין נושאת בלבה את הד אלי היער העתיקים ותפילות בתי הכנסת שאבדו, כמנגינה חרישית המלווה את צעדיה קדימה.
ולנו, הקוראים, נותר להקשיב למנגינה זו בין דפי ההיסטוריה, לזכור ולהעשיר את רוחנו במורשתה רבת הפנים של ליטא - ארץ קטנה עם סיפור גדול, בין פולקלור לנצח ובין אבל לתקווה.
מקורות:
