המסורת אומרת שאם אתה רוצה להגיע לרקיע, עליך לבנות גבוה. המקדשים הגדולים של העולם הלכו כולם אחר מסורת זו, כיפותיהם, צריחיהם ומיגדלהם מתרוממים מן האדמה בתקווה לצמצם את המרחק בין האדם לאלוהות. אבל באתיופיה - מדינה שעדיין מתעקשת שיהיו לה 13 חודשים בשנה - עושים דברים קצת אחרת.
הנצרות האורתודוקסית האתיופית היא ייחודית. היא התפתחה בעיקרה תוך בידוד מרומא ומקונסטנטינופול, והיא טוענת שלא רק שהיא מחזיקה בארון הברית, אלא שמלכיה הם צאצאים ישירים של המלך שלמה ומלכת שבא. וכשמדובר בכנסיות, המתכננים מעולם לא ראו צורך בקתדרלות מקומרות גבוהות או במגדלי פעמונים מסחררים. במקום זאת, הכנסיות האורתודוכסיות האתיופיות הגדולות ביותר נחצבו מתוך הסלע החי של האומה עצמה. ושום מקום לא ממחיש זאת טוב יותר מאשר לליבלה.
הכנסיות המונוליטיות החצובות בלליבלה תמיד מעוררות סקרנות והערצה של המבקרים בהן. האתר שוכן באוויר הדליל של הרמות האתיופיות, 500 ק"מ צפונית לבירה אדיס אבבה, והוא יעד למאות אלפי עולי רגל, שבמשך מאות שנים מצטופפים באתרים הקדושים הללו, הנחשבים לאדמה קדושה לנוצרים של הכנסייה האתיופית.
בלליבלה יש 13 כנסיות מפוארות שנחצבו במיומנות מהסלע שעליו ניצבת העיר. במבט ראשון נראה שהן נעדרות. הכנסיות מופיעות רק כשעומדים ממש מעליהן, מביטים מטה ממפלס הקרקע אל סדרה של תעלות וחצרות חצובות המכילות את אתרי הפולחן המונוליטים. ואז באה התהיה, איך הם נבנו?
האגדה מספרת כי במאה ה-12 הכנסיות הגיעו אל הקיסר לליבלה בחלום שדחק בו ליצור ירושלים חדשה מכיפת הבזלת במקום בו ניצבה העיר. בעוד שזמן הבנייה המדויק שלהן נותר ללא תיעוד, ההישג כל כך מופלא שבקלות ניתן להאמין לסיפור שלפחות אחת מהן נבנתה בן לילה בעזרת מלאכים.
אתר לליבלה
הכנסיות מאורגנות בשני אשכולות עיקריים. הקבוצה הצפון מערבית כוללת שבע כנסיות ובינהן 'ביתה מדהאנה עלם' (כנסיית גואל העולם), הכנסייה החצובה בסלע הגדולה בלליבלה ולפי סברה מקובלת היא גם הגדולה מסוגה בעולם. ייתכן כי הכנסייה היא העתקה חצובה בסלע של כנסיית גבירתנו מרים מציון באקסום, ויש הטוענים כי היא מזכירה בחזותה מקדש יווני ולא כנסייה אתיופית מסורתית. אורכה של הכנסייה 33.5 מטר, רוחבה 23.5 מטר וגובהה 11 מטר. היא נתמכת ב-72 עמודים רבועים, 34 מהם בצידה החיצוני ו-38 הנותרים בצידה הפנימי. בתוככי הכנסייה ספינה מרכזית וארבעה מעברים והיא מקורה בקמרון חבית. בפינתה האחת שלושה קברים ריקים שלפי המסורת הוכנו עבור אברהם, יצחק ויעקב. בכנסייה ניצב צלב זהב במשקל של 7 ק"ג. הצלב נגנב בשנת 1997 ונמכר לסוחר עתיקות בלגי, אך אותר והושב למקום.
מ'ביתה מדהאנה עלם' מנהרה מובילה ל'ביתה מריאם' האינטימית יותר, הכנסייה ניצבת למעשה בחצר מרכזית שבה שני מבנים נוספים, 'ביתה מסקל' ו'ביתה דנגאל'. כנסיית 'ביתה מריאם' עצמה המוקדשת למריה, אם ישו, נחשבת למוקדמת בכל הכנסיות החצובות בסלע בלליבלה. הכנסייה קטנה למדי ובה שלושה מעברים, אך עיטוריה יוצאי דופן בעושרם ובעידונם. על אלה נימנים פרסקאות צבעוניים מוקדמים על תקרתה ועל קירותיה העליונים, וכן עיטורים בראשי העמודים ובקשתות המבנה הכוללים מוטיבים מעולם החי והצומח. בין אלה עיט דו ראשי ושני פרים הנלחמים זה בזה - האחד לבן והאחר שחור - והמייצגים לפי המסורת את מלחמת הטוב ברע. בקצה המזרחי של אולם הכנסייה ניצב עמוד עטוף בד ולפי המסורת נשען עליו ישו עת התגלה לקיסר לליבלה בחזונו. עוד ממשיכה המסורת כי על העמוד חרוט המשפט "עברו ועתידו של העולם". בחצר הכנסייה בריכה שלפי האמונה יש למימיה יכולת לחולל ניסים, ונשים בלתי פוריות נוהגות לפקוד אותה.
קפלת 'ביתה מסקל' חצובה בקיר הצפוני הסוגר על החצר הפנימית של כנסיית ביתה מריאם. ארבעה עמודים התומכים בארקדה מחלקים את חללה לשני מעברים. בקירות הקפלה מערות בהם מתגוררים מספר נזירים גם כיום.
'ביתה דנאגל' בצידה הדרומי של כנסיית 'ביתה מריאם' נחצבה לפי המסורת לזכר 136 נזירות אשר הוצאו להורג באדסה (כיום שנלאורפה בטורקיה) בפקודתו של הקיסר יוליאנוס הכופר במאה ה-4.
'ביתה גולגתא' מחוברת במערה, יחד עם 'ביתה מיקאל', לחצר המקיפה את כנסיית 'ביתה מריאם'. הכנסייה נחשבת לקדושה במידה כזו, שלפי המסורת מובטח למבקר בה מקום בגן עדן. בקיר הצפוני-מזרחי של הכנסייה גומחה שמעליה קשת והמכונה "קבר הצלוב". ליד גומחה זו מעבר עליו סוגר סלע, המוביל לקברו המסורתי של הקיסר לליבלה. בשבע גומחות נוספות לאורך הקירות ישנם תבליטים של קדושים בגודל אנושי. מחוץ לכנסייה, בסמוך לצידה המערבי, ניצב סלע גדול וחלול המכונה "קבר אדם".
'ביתה מסקל' משמשת כמבואה לקפלת סילאסי, אחד המבנים הקדושים באתר. בקפלה שצורתה כשל טרפז שלושה מזבחים עשויים ממונוליטים, ועל אחד מהם דמות שלה ארבע כנפיים המייצגת לפי המסורת את ארבעת האוונגליסטים.
'ביתה גיורגיס' היא הכנסייה הידועה מבין כל כנסיותיה של לליבלה והמאוחרת שבהן. צורתה של הכנסייה כשל צלב יווני והיא רבועה. אורך כל אחת מצלעות החלל שבתוכו היא ניצבת הוא 25 מטר וגובהה 11 מטר. לפי המסורת לאחר שהקיסר לליבלה סיים להקים את כל הכנסיות, נגלה לפניו גאורגיוס הקדוש, הקדוש המגן של אתיופיה, כשהוא רכוב על סוסו. גאורגיוס הקדוש נפגע מכך שאף לא אחת מהכנסיות בעיר הוקדשה לו, והורה לקיסר להקים את הכנסייה. הקיסר הבטיח לקדוש להקים עבורו את היפה שבכנסיות וכך אכן עשה. סימני העקבות בסלע מחוץ לכנסייה מיוחסים לפרסות סוסו של הקדוש.
הקבוצה הדרומית-מזרחית כוללת כמה כנסיות - ככל הנראה העתיקות ביותר באתר - שבמקור נחצבו ממערות קיימות. מנהרות עמוקות וגשרים מובילים למתחם, שם גולת הכותרת היא 'ביתה עמנואל'. הקפלה המלכותית הזו היא אחת מכנסיות הסלע המדהימות בעולם, וחלונותיה ועמודיה מגולפים כדי לחקות עץ, מה שמוסיף לתחושה שהיא נבטה היישר מהאדמה. לפי הסברה היא שימשה כקפלת התפילה האישית של משפחת המלוכה. ארבעת קירותיה נתמכים בעמודים ומדרגות לולייניות מובילות לקומתה העליונה. פתח ברצפה מוביל למעבר תת-קרקעי המוליך לכנסיית 'ביתה מרקוריוס' הסמוכה. בקירות החיצוניים של המבנה גומחות קטנות שנועדו למשוך אליהן דבורים, ולדבש המיוצר בכנסייה זו, כמו גם בכנסיות אחרות ברחבי המדינה, מיוחסות סגולות רפואיות. בקירות הכנסייה קבורים עולי רגל אשר הביעו את רצונם להיקבר בה לאחר מותם.
בקירותיה של כנסיית 'ביתה מרקוריוס' הסמוכה התגלו טבעות שאליהן היו מחוברות שלשלאות, דבר שהוביל את החוקרים להניח כי המבנה לא שימש במקור ככנסייה אלא כבית כלא או כבית משפט, ורק מאוחר יותר שונה יעודו. בקיר הצפון-מזרחי פרסקו דהוי, ככל הנראה מהמאה ה-15, המתאר את שלושת האמגושים. פרסקו נוסף מתאר את 12 השליחים.
'ביתה אבא ליבאנוס' בנויה בצורת היפוגאום שעליו הונח גג, ורק רבע מגובהה בולט מעל פני הקרקע. לפי האגדה נבנתה הכנסייה בלילה בודד בידי אשתו של לליבלה, מסקל קיברה, אשר נעזרה במלאכים לשם כך. מנהרה מובילה מהכנסייה ל'קפלת בית-לחם' הזעירה. ליד הכנסייה כפר נזירי קטן בו מתגוררים 18 נזירים ונזירות בתאים קטנים.
'ביתה גבריאל רופאל' בנויה לפי תוכנית שונה מהמקובל בכנסיות אתיופיות קלאסיות ולכן סביר להניח כי המבנה שימש לייעוד אחר לפני שהפך לכנסייה, אולי כמבנה מגורים מלכותי. המתחם עשוי משלושה אולמות ושתי חצרות, ומנהרה מובילה למאפיית 'ארוגי בית-לחם' בה נאפה לחם הקודש.
מחקר מתמשך
"יש הרבה כנסיות חצובות בסלע ברחבי אתיופיה", מסבירה קלייר בוסק-טיסה (Claire Bosc-Tiessé), היסטוריונית אמנות במרכז הלאומי למחקר מדעי בצרפת (CNRS). "אבל ריכוז מבנים כזה בשטח כה קטן הוא ייחודי לחלוטין". עם סבך הכנסיות, התעלות, הגלריות התת-קרקעיות והחדרים העצומים שנחצבו בסלע, לליבלה אינה דומה לשום אתר ידוע אחר, ולכן מעלה שאלות רבות.
ההיסטוריונית מארי-לור דראט (Marie-Laure Derat), מומחית באתיופיה של ימי הביניים, שאלה את עצמה את אותן שאלות. באופן טבעי שתי החוקרות שילבו את מאמציהן בניסיון למצוא תשובות. "האתר כל כך מפורסם שאנו מרגישים באופן מוטעה שאנחנו יודעים הכל עליו", מסבירה דראט, חוקרת בכירה ב-Orient et Méditerranée, "בסופו של דבר אנחנו יודעים מעט מאד על ההיסטוריה שלו, מקורו או תפקידו בהחברה האתיופית”.
במאמץ להפוך את פרויקט המחקר שלהן למציאות, הן ניצלו את היתרונות מעבודתן במרכז הצרפתי לחקר אתיופיה (CFEE) - יחידה משותפת עם מכון מחקר צרפתי בחו"ל (UMIFRE) וממשיכת המשימה הארכיאולוגית במהלך שנות ה-50 שנערכה על ידי הצרפתים לבקשת ממשלת אתיופיה.
שתי החוקרות החלו את מחקרן באמצעות שרטוט מפה מדויקת של האתר, שהעינקה להן תצפית ראשונה: השרידים מראים כי היו מספר רצפים של חציבות המשך. בכנסיות מסוימות יש למעשה דלת או גרם מדרגות שמובילים לשום מקום ומצביעים על כך שהמבנה המקורי נעלם. כנסיות אחרות מראות קווי מתאר בלתי סבירים, מה שמרמז על כך שהן מוקמו בהתאם למבנים שהיו קיימים.
מכיוון שהסלע אינו מאפשר לתארך את המבנים, המחקר התרכז בעקבות הזמינים האחרים, כולל אוסף חשוב של כתבי יד, ציורים וחפצים שונים שנמצאו בכנסיות. "אין מקורות לתקופה שלפני המאה ה-13", מציינת דראט, "אם כי הם מגלים הרבה מאותה תקופה ואילך". תפקיד מפתח בהיסטוריה הזו ממלא מזבח עץ נייד קטן, הנושא הקדשה בשפה האתיופית הקלאסית געז, מלליבלה עצמו, וקובעת כי האובייקט הוא מתנה לכנסייה.
כתבי היד, שנכתבו באותה שפה, מאשרים כי המתחם הדתי נוסד ביוזמתו של אותו מלך. "הארכיונים שבידנו אף פעם לא דנים בעבודות בנייה", מציינת בוסק-טיסה, "אבל הם מאד ברורים ביחס לרכוש, ומייחסים למלך לליבלה מתן אדמות לאנשי הדת כדי שיוכלו להפיק תועלת מהן". צורת ארגון זו הייתה בסך הכל דומה למדי למסדרים נזיריים מסוימים שהוקמו באירופה באותה תקופה. "יחד עם זאת, מסמכים אלה מדגימים את כל יכולתו של המלך במערכת הפוליטית", מוסיפה דראט. "הוא זה שמחזיק באדמה ומחלק אותה על פי שיקול דעתו, ומסדיר גם את חיי הכנסייה, מוסדותיה ואנשי הדת".
עם התבהרות התמונה בהשלמת מחקר זה, הגיעה תגלית חדשה שהרחיבה את הידע על האתר. במהלך החפירות, הארכיאולוגים וצוותיהם זיהו כמות אדירה של שברי אבנים שהעובדים ערמו בזמן שהם חצבו בסלע, מכרה זהב אמיתי לארכיאולוגים. "הריסות אלה כוללות עקבות שקדמו למאה ה-13, מה שמרמז כי אתר לליבלה היה מיושב לפני הקמת המתחם הדתי. מצאנו שרידי בעלי חיים, כמו גם עקבות של תנורים וקרמיקה, שניהם סימנים לישוב מקומי."
חפירת ההריסות העלתה גם כי היא נמצאת על גבי סימנים של מבנים קדומים, שכנראה נועדו להיעלם לטובת כנסיות. מנהיגי מיסיון לליבלה רואים בכך הוכחה נוספת לקיומה של חברה חזקה בסביבות המאה ה-10 או ה-11, כזו שהצליחה לבנות מבנים מרשימים הדומים למבצרים. כל הסימנים החדשים הללו הם מסלולים רבים להבנת החברה והתרבות האתיופית עליהם איננו יודעים דבר, ושהיו קיימים יחד עם הממלכה שנוסדה במאה ה-4 לספירה, קשורה תמיד, בדרך זו או אחרת, לנצרות.
"עכשיו אנחנו יודעים מספיק כדי לבנות תרחיש", מסכמת דראט. "אליטה חזקה שכבשה את האתר בסביבות המאה ה-10 ובנתה תשתיות משמעותיות. בקברים הרבים שעדיין נגישים, כיוון הגופות מגלה שהיו נוצרים באותה תקופה, אך גם הרבה שלא היו נוצרים. במהלך המאה ה-13 עבר הקיסר לליבלה לאתר ועסק בצבירת כוח על ידי הפיכת כמה מבנים לכנסיות וחציבת מבנים חדשים. אגב, זה חופף לתקופה בה הממלכה התרחבה לכיוון דרום."
במהלך החפירות נצבר גם ידע בנוגע לתקופות זמן עדכניות יותר. זה הפרדוקס של מבנים כאלה חצובים בסלע, שכן בניגוד לאתר ארכיאולוגי מסורתי, העקבות הקדומים ביותר נמחקו כאשר החוצבים חצבו מונומנטים חדשים. בנוסף, במשך מאות שנים דיירי המקום תמיד חפרו עמוק יותר בכדי לחזק את יסודות הכנסיות, אשר מאוימות מהתפוררות הסלע בעת מגע עם מים. "אנו יכולים כבר להסיק שהאתר המשיך להתפתח עד ממש לאחרונה, כלומר עד להכנסתו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת 1978", מדגישה בוסק-טיסה.
האתר מייצג אלפי שנים בהיסטוריה של מדינה שמאז ימי קדם קיימה יחסים אינטנסיביים עם העולם המזרחי ומאוחר יותר המערבי. אפשרויות המחקר הן עצומות עבור שני ההיסטוריוניות הללו, החל בחפירה המלאה של ההריסות שנותרו מהתרחבות הכנסיות, שאותה היו רוצות להמשיך. עם זאת, שני קשיים מסבכים את משימתן. הראשון הוא המיקום של ההריסות האלה, הנמצאות במרכז האתר, בדיוק במקום שבו עולים לרגל. המשמעות היא שהן יצטרכו לעבוד בדרך המיושנת, עם דלי ומכוש, מכיוון שהשימוש במכונות יהיה פולשני מדי באתרים הקדושים הללו. "אנשים מתעניינים בחפירות שלנו, ובדרך כלל היו אדיבים, אבל הדברים יכולים להשתנות מהר מאוד."
הגורם הנוסף מתייחס לפוליטיקה. ראש ממשלת אתיופיה הקודם אבי אחמד גילה עניין רב באתר, ותמך באופן פעיל בשימורו. שתי החוקרות סבורות כי יש צורך להפוך את המחקר למרכזי, על מנת לבצע פעולות שיקום ופיתוח מתאימות שלא יסכנו שרידים קדומים אלה מהעבר.
לליבלה הוא מקום יוצא דופן לביקור ומציע דבר ייחודי שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר בעולם. מבנים חצובים מופלאים אלה מעוררים שאלות חשובות רבות כמו: כיצד נחצבו המבנים באמצעות כלים פשוטים? לאן הובלו האבנים והאדמה שנחפרו? איך הובלו האבנים? מה מקורם של איזכורי 'מלאכים'? ומדוע מלכתחילה נבנו המבנים המדהימים האלה? התשובות לשאלות האלה ורבות נוספות, טרם נענו. לליבלה היא מקום מבלבל, ולעיתים הסברים אלוהיים יכולים להישמע כיחידים שיכולים להסביר את שראו עיניכם.
מקורות:
Comments