זהו המאמר השני בסדרה "מבוך הקונספירציות", אני ממליץ למי שלא קרא את המאמר הראשון להתחיל ממנו:
הבהרה: לא כל מי שמאמין בתיאוריות קונספירציה הוא חלק מכת או שהוא בהכרח טועה, מחשבה ביקורתית ומחקר של קונספירציות הם מבורכים, עולמנו מלא בשקרים, סילופים וטיוחים ואנו חייבים לשאול ולחקור כל הזמן, רבות מתיאוריות הקונספירציה הוכחו כאמת במהלך ההיסטוריה. רבים מהאנשים שנשאבו למערבולת הקונספירציות לא מודעים לשימוש שעושים בהם, למטרות הנסתרות של האירגונים שמאחורי האופרציה, ולעצם העובדה שהם הומרו להיות חברים בכת, ולכן זילזול, כעס, או אכזבה מהם זה לא חלק מהעניין. מה שאני מנסה לעשות הוא להרים דגל, להתריע על הסכנות ואולי לנסות ולעזור למי שעדיין מתנדנד ולא נשאב למעמקי המערבולת.
אם התפיסה שלכם לגבי תיאוריות קונספירציה היתה כרוכה בעבר בחייזרים, עב"מים, טיוחים ממשלתיים, והמנגינה של תיקים באפלה - אתם לא לבד. זו אכן היתה התפיסה הקלאסית, אומר סקוט טייסון (Scott Tyson), עוזר פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת רוצ'סטר. אך במהלך העשור האחרון, הוא הבחין בקו פרשת מים. בתור התחלה, המושג "תיאוריה" כבר לא חל על הרעיונות המפותלים שהופיעו דרך קבוצות הקונספירציות של היום כמו QAnon, הנערים הגאים (Proud Boys) ושומרי השבועה (Oath Keepers), שאת כולן מכנה טייסון כ"חסרות תיאוריה".
לדוגמה, טייסון, תיאורטיקן תורת המשחקים שמחקרו מתמקד בפוליטיקה סמכותנית, קונספירציות ורדיקליזציה, מציין כי אלו שמאמינים בטעות ש"ניצחונו של הנשיא האמריקאי לשעבר דונלד טראמפ נגנב ממנו", בדרך כלל אינם מאמינים שבקלפי זויפו הצבעות של מועמדים רפובליקנים לקונגרס. "אין תיאוריה מפורטת מאחורי הקביעה שהבחירות האחרונות זויפו. זה רק מקבץ של טענות שלא ממש משתלבות לסיפור מגובש", אומר טייסון. במקום זאת, הוא מעדיף את המונח "קונספירציה" כדי לתאר את מה שהוא רואה כזרם הנוכחי של מידע מוטעה. לדברי טייסון, האמונה ההולכת וגוברת בנרטיבים קונספירטיביים היא שהובילה להקצנה מוגברת של אמריקאים ממוצעים.
"כדי שאנשים יבצעו מעשים אלימים אתה צריך לגרום לזה להיראות כאילו יש מטרה נעלה יותר", אומר טייסון. אתה צריך לשכנע אנשים שהאופוזיציה הפוליטית "מזוהה כחלק מאיזו קנוניה מטורפת, ושהמטרה הנעלה יותר היא להפיל את הקנוניה הזו", מה שמצדיק פעולות קיצוניות, כולל אלימות והפרת החוק.
במחקר שנערך לאחרונה, “Sowing the Seeds: Radicalization as a Political Tool”, שפורסם בכתב העת American Journal of Political Science, טייסון - יחד עם טוד להמן (Todd Lehmann) מחבר שותף מאוניברסיטת מישיגן - בוחנים שתי מדינויות התערבות נפוצות - כלכליות ופסיכולוגיות - שנועדו להתמודד עם הרדיקליזציה הגוברת בקרב אוכלוסיית ארה"ב. הצמד מוצא ששיפור התנאים הכלכליים מפחית הן את ההקצנה והן את המחלוקת. עם זאת, הצמד גם מצא שניסיון לעזור לאנשים פחות רגישים פסיכולוגית להקצנה יכול להגביר את המאמצים של מנהיגים רדיקליים להשפיע ולהקצין יותר תומכים.
בעוד טענות רדיקליות של "מדינת צללים" (Deep state) ו"גניבת בחירות" בעבעו בשקט מתחת לשיח הציבורי, אומר טייסון, בעשור האחרון הרעיונות עברו לשיח המרכזי. המעבר הזה - מהשוליים למרכז הבמה - טוען טייסון, התרחש במהלך נשיאות טראמפ. ההסתערות על הקפיטול בארה"ב ב-6 בינואר 2021, אומר טייסון, נבעה ממידע קונספירטיבי מוטעה שכזה, כאשר מאות אזרחים אמריקאים תקפו את מושבה של הדמוקרטיה האמריקאית כדי להפוך את מה שהובילו אותם באופן כוזב להאמין שהן "בחירות לא דמוקרטיות" - למרות ראיות מוצקות הפוכות.
מהי ההגדרה של "רדיקליזציה" וכיצד ניתן להתמודד איתה?
"רדיקליזציה" משמשת לסירוגין עם "אינדוקטרינציה". בעיקרו של דבר, זו יצירת מוטיבציה עצמית בקרב אנשים לעשות דברים מסוימים. אפשר לקרוא למישהו רדיקלי כאשר הדברים האלה שבדרך כלל צריך להניע מישהו לעשות - אין יותר צורך לעשות זאת כי הוא הפך לבעל מוטיבציה עצמית. זה המקום שבו הקונספירציה נכנסת לתמונה - היא בונה מחדש את האופן שבו אנשים תופסים את העולם החברתי סביבם. הרדיקליזציה כרוכה במרכיב של קיצוניות והיא ביסודה מחשבה פוליטית עם מערכת אקולוגית: צריכה להיות קבוצה פוליטית, או קבוצה של מנהיגים פוליטים שמנסים לבנות מחדש את אמונותיהם של אנשים או את ערכיהם באופן שיעזור לגורמים או למטרות הפוליטיות שלהם.
הדרך להילחם בה היא לא לקוות לפתרון הקל. זה רעיון שגוי שאנחנו פשוט יכולים לעצור את המנהיגים והכל ייעלם, פשוט כמו לכרות את ראש הנחש. זה בעצם לא עובד. צריכים ללכת מלמטה למעלה כדי להתחיל לנסות לשאוב אנשים רדיקליים, ולהתייחס לארגון יותר כאל קבוצת טרור, מבחינת מדיניות הלב והראש.
בדקנו במחקר שלנו מה קורה כאשר אתה מאיים ב"עריפת ראשים" של מנהיגות ומצאנו שאתה למעשה מספק תמריץ למנהיגים להגביר את המאמצים שלהם להקצין אחרים. הסיבה היא פשוטה מאד: אם אנו חושבים על אנשים שהוקצנו כבעלי מוטיבציה עצמית לעשות דברים נגד הממשלה - בין אם זה הפגנות, התקפות או לפוצץ דברים - אם יותר אנשים הופכים לקיצוניים, המנהיגים בפועל פחות משמעותיים בסוגים אלה של פעולות אנטי-ממשלתיות. התיאוריה שלנו מציעה שמנהיגים פחות חשובים בייצור בפועל של פעולות אנטי-ממשלתיות, כך שהממשלה נאלצת בעצם להסיט את תשומת הלב מהמנהיגים אל האיומים האחרים הללו. המנהיגים נסוגים באופן מכוון מהשליטה שלהם.
מדוע קונספירציות הצליחו לחדור למיינסטרים האמריקאי באופן כה נרחב?
טראמפ היה חשוב להפליא במתן מגפון לקונספירציות שהיו לפני כן בשוליים עד שהוא הפך לכוח פוליטי, ובעצם ניצל הרבה מהרעיונות האלה. כשטראמפ שיחרר את כל הקונספירציות האלה אל הציבור - אנשים רבים לא ידעו שאלה באמת רעיונות שוליים. סיבה נוספת לכך שהן הצליחו להתפשט כל כך מהר היא מה שמכונה "המערכת האקולוגית של התקשורת" האמריקאית. יש כלי תקשורת כמו פוקס ניוז, OAN ו-Newsmax שמוכנים ומשתתפים באופן פעיל בהפצת קונספירציות. כשהכל התחיל ב-2015, התקשורת המרכזית לא הייתה מוכנה להתמודד עם סוג זה של נשק. זו הסיבה שקונספירציות הצליחו לעשות שימוש לרעה בתקשורת המיינסטרים כדי להלבין למעשה את טענותיהם: מפיצי הקונספירציות היו מעלים מקבץ של הצהרות והאשמות מופרכות, שתקשורת המיינסטרים הייתה בתורה קולטת כדי לדווח עליהן. חלק מההפרכה היה לספר מחדש את הסיפור הלא אמיתי. כך הרבה מהסיפורים הקונספירטיביים האלה הגיעו בסופו של דבר לקהל הרבה יותר גדול.
איזה תפקיד מילאה הקורונה בהפצת קונספירציות ובהקצנה?
ארגון QAnon היה בסביבה לפני משבר הקורונה, ומסעות הקצנה של קבוצות ימין קיצוני כבר היו בעיצומן לפני כן. אבל הוא בהחלט האיץ את המאמצים הללו והפך אותם ליעילים יותר. בגלל המשבר אנשים היו מבודדים יותר, מה שאומר שהם דיברו עם פחות אנשים, ותא ההידהוד נעשה צר יותר. זה בתורו גרם לאנשים להיות רגישים יותר להקצנה. זה דומה מאד לאופן שבו כתות מגייסות אנשים: הן מבודדות אותם מהמשפחה והחברים שלהם שאינם מעורבים בכת. הן שומרות מגויסים חדשים בתא ההידהוד הזה מספיק זמן עד שהן מצליחות להקצין אותם. מספר חברי QAnon ואנשים שהוקצנו דרך קבוצות ימין קיצוני אחרות היה נמוך היום בהרבה אם המגיפה לא היתה מאלצת את כולנו להתבודד בצורה שהיא עשתה.
חוסר אמון
דניאל צ'ארלס ווילסון מאמין שהפיגועים ב-11 בספטמבר 2001 היו עבודה פנימית. המלחמה באוקראינה היא "מתוסרטת לחלוטין" ו-COVID-19 "מזויף לחלוטין". הפיגוע במרתון בוסטון? הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק, הירי בבאפלו, והירי בבית הספר היסודי רוב? "גורמי משבר" ("Crisis actors"), הוא אומר. לווילסון, צעיר בן 41 מלונדון, באונטריו קנדה, יש ספקות לגבי בחירות חופשיות, חיסונים וגם ההסתערות על הקפיטול ב-6 בינואר. הוא מקבל מעט ממה שקרה ב-20 השנים האחרונות וחוזה בעליצות שיום אחד, האינטרנט יגרום לכולם לחוסר אמון כמו שלו.
"זה עידן המידע, והממשלה הסמויה, האנשים ששולטים בכל דבר, הם יודעים שהם לא יכולים לנצח", אמר ווילסון. "כולם משקרים לנו. אבל אנחנו הולכים לנפץ את זה. זה יהיה שינוי טוב לכולם". ווילסון, שעובד כעת על ספר של דעותיו, אינו מקרה יחיד של אי-אמון מתמשך. הוא מדבר בשם מספר הולך וגדל של אנשים במדינות המערב שאיבדו אמון בממשל דמוקרטי ובעיתונות חופשית, ואשר פנו לתיאוריות קונספירציה כדי למלא את החלל.
אנשים אלה דוחים את מה שהם שומעים ממדענים, עיתונאים או פקידי ציבור, ובמקום זאת מאמצים סיפורים על עלילות אפלות, לעתים קרובות אנטישמיות, והסברים סודיים. והאמונות שלהם, אומרים מומחים שחוקרים מידע מוטעה וקיצוניות, משקפות אובדן נרחב של אמון במוסדות כמו ממשלה ותקשורת. סקר שנערך בשנת 2021 על ידי AP מצא שרק 16% מהאמריקאים אומרים שהדמוקרטיה עובדת טוב או טוב מאד. עוד 38% אמרו שהיא עובדת רק במידה מסוימת.
סקרים אחרים חושפים כמה אנשים בארה"ב מפקפקים כעת בתקשורת, בפוליטיקאים, במדע ואפילו זה בזה. חוסר האמון הלך כל כך עמוק, שאפילו קבוצות שנראות מתואמות אידיאולוגית מפקפקות במניעים ובכוונות זו של זו. ביום שלפני ה-4 ביולי בבוסטון, צעדה בעיר קבוצה של כ-100 רעולי פנים הנושאים דגלים פשיסטים. החברים העלו בגאווה סרטונים ותמונות של הצעדה לפורומים פופולריים בקרב תומכי נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ וחסידי QAnon, המאמינים שקבוצה של פדופילים שטניים וקניבלים מנהלת את העולם בחשאי.
במקום שבחים, חברי העליונות הלבנה נתקלו בחוסר אמון. חלק מהתגובות טענו שהצועדים היו בבירור סוכני FBI או חברי Antifa - קיצור של אנטי-פשיסטים - המבקשים להשמיץ את תומכי טראמפ. זה לא משנה שהם התפארו במעורבותם והתחננו שיאמינו להם. "עוד דגל שווא", כתב מישהו שהעיד על עצמו כשמרן בטלגרם.
באופן דומה, כאשר אתר קיצוני שמוכר נשק רפאים (ghost guns) בלתי מפוקח - כלי נשק ללא מספרים סידוריים - שאל את העוקבים שלו לגבי תוכניותיהם ל-4 ביולי, מספר אנשים הגיבו בהאשמת הקבוצה בעבודה עבור ה-FBI. כשמישהו שטען שהוא Q, הדמות מאחורי QAnon שהופיע מחדש באינטרנט לאחרונה, שמרנים רבים שתומכים בתנועה שיערו שה-Q החדש הוא למעשה שתול ממשלתי.
בחודש יולי, כאשר פוצצו אבני ג'ורג'יה, שכמה נוצרים שמרנים הצביעו עליהן כשטניות, פוסטים רבים בלוחות הימין הקיצוני הריעו. אבל רבים אחרים אמרו שהם לא מאמינים לחדשות. "אני לא סומכת על זה. אני עדיין חושבת", כתבה אישה אחת בטוויטר, בהתייחסה ל"דגל כוזב", מונח נפוץ בשימוש על ידי תיאורטיקני קונספירציה כדי לתאר אירוע שלדעתם מבוים.
חברת יחסי הציבור העולמית אדלמן (Edelman), שבסיסה בעיר ניו יורק, ערכה סקרים על אמון הציבור במשך יותר משני עשורים, החל מפגישת ארגון הסחר העולמי ב-1999 בסיאטל שספגה מהומות אנטי-גלובליזציה. טוניה רייס (Tonia Ries), מנהלת סקרי ברומטר האמון של אדלמן, אמרה כי אמון הוא מצרך יקר ערך שחיוני לתפקוד הכלכלה והממשלה.
"אמון חיוני לחלוטין לכל דבר בחברה שעובד היטב", אמרה רייס. "זה אחד מהדברים האלה, שכמו אוויר, אנשים לא חושבים עליו עד שהם מבינים שאין להם אותו, או שהם איבדו אותו או פגעו בו. ואז זה יכול להיות מאוחר מדי". עבור מומחים החוקרים מידע שגוי וקוגניציה אנושית, התפרקות האמון קשורה לצמיחת האינטרנט ולאופן שבו ניתן לנצל אותו בנושאים שנויים במחלוקת של שינוי חברתי וכלכלי.
בהיסטוריה הרחוקה חוסר האמון והחשדנות הציעו יתרונות ברורים לקבוצות קטנות של בני אדם מוקדמים שניסו לשרוד בעולם מסוכן, והרגשות האלה ממשיכים לעזור לאנשים לאמוד את הסיכון האישי היום. אבל חוסר האמון לא תמיד מתאים לעולם המודרני, שדורש מאנשים לסמוך על הזרים שבודקים את המזון שלהם, שומרים על הרחובות שלהם וכותבים את החדשות שלהם. מוסדות דמוקרטיים, עם התקנות והבלמים והאיזונים שלהם, הם אחת הדרכים להוסיף אחריות לאמון הזה. כאשר האמון הזה מתפרק, הקיטוב והחרדה מתגברים, ויוצרים הזדמנויות לאנשים שדוחפים את ה"עובדות האלטרנטיביות" של עצמם.
"אנשים לא יכולים לבצע בדיקת עובדות לעולם", אומר ד"ר ריצ'רד פרידמן (Richard A. Friedman), פסיכיאטר ופרופסור ב-Will Cornell Medical College שכתב על הפסיכולוגיה של אמון ובטחון. "הם שטופים בזרמי מידע מתחרים, גם טובים וגם רעים. הם חרדים מהעתיד, ויש הרבה שחקנים רעים עם היכולת לחמש את הפחד והחרדה האלה". השחקנים הרעים האלה כוללים נוכלים שמוכרים השקעות רעות או תרופות שווא ל-COVID-19, פעילי דיסאינפורמציה רוסים וסינים המנסים לערער את הדמוקרטיות המערביות, או אפילו פוליטיקאים מערביים כמו טראמפ, ששקרים שלהם לגבי הבחירות ב-2020 דרבנו את המתקפה ב-6 בינואר.
מחקרים וסקרים מראים שהאמונה בתיאוריות קונספירציה נפוצה ונרחבת. למאמינים יש סיכוי גבוה יותר לקבל את המידע שלהם ממדיה חברתית מאשר מארגוני חדשות מקצועיים. העלייה והנפילה של תיאוריות קונספירציה מסוימות קשורות לעתים קרובות לאירועים בעולם האמיתי ולשינויים חברתיים, כלכליים או טכנולוגיים.
כמו ווילסון, אנשים המאמינים בתיאוריית קונספירציה אחת צפויים להאמין גם באחרות, גם אם הן סותרות זו את זו. מאמר משנת 2012, למשל, בחן אמונות סביב מותה של הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים ב-1997. חוקרים גילו שנבחנים שהאמינו שדיאנה נרצחה אמרו גם שהם הרגישו שהיא ביימה את מותה.
ווילסון אמר כי אמונתו בקונספירציות החלה ב-11 בספטמבר 2001, כאשר הוא לא יכול היה לקבל את האפשרות שהמגדלים הופלו על ידי מטוסי נוסעים. הוא אמר שמצא מידע באינטרנט שמאשר את אמונותיו, ואז החל לחשוד שיש קונספירציות מאחורי אירועים עולמיים אחרים. "אתה צריך לחבר את הכל בעצמך," אמר ווילסון. "את המציאות הנסתרת, מה באמת קורה, הם לא רוצים שתדע."
הריגוש שבתיאוריות קונספירציה
תיאוריות קונספירציה קיימות במשך מאות שנים, החל ממשפטי מכשפות וקמפיינים אנטישמיים ועד לאמונות שהבונים החופשיים ניסו להפיל מונרכיות אירופיות. באמצע המאה ה-20, ההיסטוריון ריצ'רד הופשטדטר (Richard Hofstadter) תיאר "סגנון פרנואידי" שבו הבחין בפוליטיקה ובתרבות הימנית של ארה"ב: שילוב של "הגזמה סוערת, חשדנות ופנטזיה קונספירטיבית".
אבל "תור הזהב" של תיאוריות הקונספירציה, כך נראה, הוא עכשיו. ב-24 ביוני 2022, המנהיג האלמוני של תיאוריית הקונספירציה QAnon פרסם באינטרנט לראשונה מזה יותר משנה. חובבי QAnon נוטים להיות תומכים נלהבים של דונלד טראמפ, שהפך את תיאוריות הקונספירציה למאפיין של המותג הפוליטי שלו, מפיצה גייט ו-QAnon ועד "גניבת" הבחירות של טראמפ (“Stop the Steal”) ותנועת ה"בירת'ר" ("Birther") הגזענית. נושאים מרכזיים בתיאוריות קונספירציה - כמו רשת מרושעת של "פדופילים", "בנקאי צללים" ו"גלובליסטים" - עברו למיינסטרים של הדיבור הימני האמריקאי.
חלק גדול מהפרשנות על תיאוריות קונספירציה מניח שלמאמינים יש פשוט מידע גרוע, או לא מספיק, ושאפשר לעזור להם בעזרת הזנה טובה יותר של עובדות. אבל כל מי שמדבר עם תיאורטיקני קונספירציה יודע שאף פעם לא חסרים להם פרטים, או לפחות "עובדות אלטרנטיביות". יש להם המון מידע, אבל הם מתעקשים שהוא יתפרש בצורה מסוימת - בדרך שמרגישה הכי מרגשת.
התמודדות עם תיאוריות קונספירציה מחייבת הבנת הרגשות שהופכים אותן לכל כך מושכות - ואת האופן שבו רגשות אלו מעצבים את מה שנראה הגיוני למאמינים. אם אנחנו רוצים להבין למה אנשים מאמינים במה שהם מאמינים, אנחנו צריכים להסתכל לא רק על תוכן המחשבות שלהם, אלא איך המידע הזה מרגיש להם. בדיוק כפי ש"תיקים באפלה" חזו, מאמיני תיאוריות הקונספירציה "רוצים להאמין".
חושבים ומרגישים
לפני למעלה מ-100 שנה, הפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס ציין: "המעבר ממצב של תמיהה למצב של נחישות מלא בהנאה ובהקלה תוססים". במילים אחרות, בלבול לא מרגיש טוב, אבל הוודאות בהחלט עושה זאת. הוא התעניין מאד בנושא שהוא דחוף היום: איך מרגיש מידע, ומדוע חשיבה על העולם בצורה מסוימת עשויה להיות מרגשת או מלהיבה - עד כדי כך שקשה לראות את העולם בכל דרך אחרת.
ג'יימס כינה זאת "רגש הרציונליות": הרגשות הנלווים לחשיבה. אנשים מדברים לעתים קרובות על חשיבה והרגשה כאילו הן נפרדות, אבל ג'יימס הבין שהן קשורות קשר בל יינתק. לדוגמה, הוא האמין שהמדע הטוב ביותר הונע קדימה על ידי ההתרגשות שבגילוי - שלדבריו היא "קוויאר" עבור מדענים - אבל גם החרדה מלטעות בדברים.
אז איך מרגישה תיאוריית קונספירציה? קודם כל, היא נותנת לך להרגיש שאתה חכם יותר מכולם. מדען הפוליטיקה מיכאל ברקון (Michael Barkun) מציין שחובבי תיאוריות קונספירציה אוהבים את מה שהוא מכנה "ידע סטיגמטי", מקורות שהם מעורפלים או אפילו שמביטים בהם מלמעלה.
למעשה, ככל שהמקור מעורפל יותר, כך מאמינים אמיתיים רוצים לסמוך עליו יותר. אלה המניות של הפודקאסט הפופולרי "The Joe Rogan Experience" - "מדענים" שמציגים את עצמם כקול בודד בשממה ואיכשהו נתפסים כאמינים יותר מכיוון שהם נדחו על ידי עמיתיהם. 98% מהמדענים יכולים להסכים על משהו, אבל הלך הרוח הקונספירטיבי מדמיין ש-2% האחרים באמת עלו על משהו. זה מאפשר לקונספירטורים לראות את עצמם כ"הוגים ביקורתיים" (“critical thinkers”) שהפרידו את עצמם מהקבוצה, ולא כיוצאי דופן שנפלו לתרמית שמן הנחשים.
אחד החלקים המרגשים ביותר של תיאוריית קונספירציה הוא שהיא עושה הכל הגיוני. כולנו מכירים את ההנאה שבפתרון חידה: ה"קליק" של שביעות רצון כשאתם משלימים תשבץ או סודוקו. אבל כמובן, כל העניין של משחקים הוא שהם מפשטים דברים. תוכניות הבילוש זהות: כל הרמזים נמצאים ממש שם על המסך.
משיכה עוצמתית
אבל מה אם כל העולם היה כזה? בעצם, זו האשליה של תיאוריית קונספירציה. כל התשובות שם, והכל מסתדר עם כל השאר. השחקנים הגדולים הם מרושעים וערמומיים - אבל לא חכמים כמוכם.
הארגון QAnon עובד כמו משחק מחשב עצום של לייב אקשן שבו מנהל המשחק מתגרה בצופים עם רמזים מפתים. המאמינים הופכים כל פרט למשהו משמעותי ביותר. כשדונלד טראמפ הכריז כי אובחן עם COVID-19, למשל, הוא צייץ בטוויטר, "נעבור את זה ביחד" (“We will get through this TOGETHER”). מאמיני QAnon ראו בכך אות לכך שהמהלך הסופי המבוקש שלהם - מעצרה של הילרי קלינטון והרשעתה בפשעים שלא נוכל לתאר כאן - סוף סוף קורה. הם חשבו שהמילה באותיות רישיות "TOGETHER" היא הקוד של "TO GET HER", ושטראמפ אמר שהאיבחון שלו הוא הטעייה כדי לנצח את "הדיפ סטייט" עבור החסידים, זה היה פאזל שעוצב באופן מושלם עם פתרון מסודר ומרגש.
חשוב לזכור שתיאוריית קונספירציה הולכת לעתים קרובות יד ביד עם גזענות - גזענות אנטי-שחורה, גזענות נגד מהגרים, אנטישמיות ואסלאמופוביה. אנשים שמעצבים קונספירציות - או מוכנים לנצל אותן - יודעים עד כמה האמונות הגזעניות הללו חזקות מבחינה רגשית.
חשוב גם להימנע מלומר שתיאוריות קונספירציה הן "פשוט" לא רציונליות או רגשיות. מה שג'יימס הבין הוא שכל חשיבה קשורה לתחושה - בין אם אנו לומדים על העולם בדרכים שימושיות ובין אם אנו מובלים שולל על ידי ההטיות שלנו. כפי שכתבה תיאורטיקנית התרבות לורן ברלנט (Lauren Berlant) ב-2016, "כל המסרים הם רגשיים", לא משנה מאיזו מפלגה פוליטית הם מגיעים.
תיאוריות קונספירציה מעודדות את המאמינים שלהן לראות את עצמם כיחידים שעיניהם פקוחות, ואת כל השאר כ"כבשים". אבל באופן פרדוקסלי, הפנטזיה הזו מובילה לאשליה עצמית - ולעזור למאמינים לזהות זאת יכול להיות צעד ראשון. פירוק האמונות שלהם דורש עבודה סבלנית של שכנוע מאמינים שהעולם הוא מקום משעמם יותר, אקראי יותר, ופחות מעניין ממה שאפשר היה לקוות.
חלק מהסיבה שלתיאוריות קונספירציה יש אחיזה כל כך חזקה היא שיש בהן הבזקי אמת: יש באמת אליטות שמחזיקות את עצמן מעל החוק; יש באמת ניצול, אלימות ואי שוויון. אבל הדרך הטובה ביותר לחשוף ניצול לרעה של כוח היא לא לבחור קיצורי דרך כדי להתקדם, עלינו להוכיח בסבלנות מה קורה - לחקור, ללמוד ולמצוא את הפרשנות המתקבלת ביותר על הדעת של הראיות, לא זו שהכי מרגשת.
למאמר השלישי מבוך הקונספירציות - 3 - תיאוריות הקונספירציה הבולטות
מקורות:
Comments