זה לא סוד שיש שורה אינסופית של בעיות לטפל בהן בעולם. אתם לא צריכים לחפש רחוק מדי כדי למצוא אנשים הסובלים מכל מיני תחלואים: ממחלות ועד חוסר צדק, ממלחמות ועד רעב, מעוני ועד זיהום. יש מספר בעיות משמעותיות העומדות בפני האנושות במאה ה-21, וכולן ידרשו השקעה עצומה של המשאבים הקולקטיביים שלנו אם נרצה לפתור אותן. משינויי אקלים ועד למגפות עולמיות למשברי האנרגיה והמים ועוד, אף אחת מהבעיות הללו לא תפתור את עצמה. אם הן ייפתרו בכלל, זה יסתכם בפעולות הקולקטיביות של האנושות.
אבל איפה זה שם את המחקר המדעי שלא מתייחס ישירות למשברים האלה? עד כמה שתמונות טלסקופ החלל ג'יימס ווב יפות ומאירות עיניים, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה לא ימנעו ממפלס הימים לעלות.
אנשים כל הזמן שואלים... "מה החשיבות של לימוד ומחקר מקיף של היקום? למה אנחנו צריכים להוציא מיליארדי דולרים על זה בזמן שיש לנו הרבה בעיות לפתור כאן על כדור הארץ?"
זו שאלה שנשאלה, בגלגולים שונים לאורך ההיסטוריה, במשך מאות שנים. הנה מה שכדאי שכולם ידעו.
כאשר אנו חוקרים את היקום עצמו - כלומר, שואלים אותו שאלות על עצמו בצורה מדעית, ואז מקשיבים לכל התשובות שהוא מספק לשאלות הניסוי והתצפיות השונות - אנו עוסקים במה שמכונה "מחקר בסיסי". עבור רוב העוסקים בכך, המוטיבציה לעסוק בסוג זה של מחקר בסיסי ויסודי היא הכל חוץ ממעשי; הם עושים את זה כי הם סקרנים לגבי מה שעדיין לא ידוע, והדרך היחידה לגלות מה מעבר לגבולות הידועים היא לחקור את היקום בצורה מדעית.
אם סיפוק הסקרנות שלהם היה השלל היחיד של העיסוקים הללו, אולי קל לטעון שזה בזבוז עקר של המשאבים הקולקטיביים שלנו במאמץ שאין לו יישום מעשי לבעיות המהותיות העומדות בפנינו כחברה. פשוט השגת ידע למען הידע, למרות שזו עשויה להיות דרך אצילית מבחינה אינטלקטואלית לבלות את זמנם, היא לא תעזור לאנושות לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. לפחות, זה הטיעון הנפוץ שאנשים טוענים נגד הערך של מחקר בסיסי ללא יישומים צפויים.
אבל בואו נסתכל מקרוב על המחקר הבסיסי, ונראה אם הוא באמת - אפילו כשהוא מתנהל אך ורק למען עצמו - לא עוזר לאנושות במובנים יוצאי דופן, אחרי הכל.
אחד הניסויים שנמתחת עליו הכי הרבה ביקורת בעולם כיום הוא מאיץ ההדרונים הגדול (LHC) ב-CERN. בעלות של יותר מעשרה מיליארד דולר להקמה, ועם עלויות האנרגיה שעולות אף גבוה יותר כדי להמשיך לפעול, הוא זכה ללעג כאכזבה לכל מי שקיווה שאולי נמצא חלקיקים חדשים שהיו לוקחים אותנו מעבר למודל הסטנדרטי. במקום זאת, הוא מצא את בוזון היגס ולא שום דבר אחר שלא התגלה קודם לכן, אם כי הוא מדד את אותם חלקיקים שהתגלו בעבר בשפע שלא נראה קודם לכן, בתצורות מורכבות ובדיוק גבוה מתמיד.
אבל גם אם ה-LHC לעולם לא יגלה עוד תגלית, יהיה זה לא הגיוני לטעון שהוא לא הועיל לאנושות באופן עצום. מטכנולוגיית גלאים עד לאלקטרומגנטים מבוקרים בשדה גבוה, עד להתקדמות בטיפול ותפוקה של נתונים ועד לשיתוף מידע, מספר עצום של יוזמות מעשיות מאד מתקדמות בכל פעם שאנו דוחפים את גבולות הפיזיקה של החלקיקים למקום בו הם מעולם לא היו בעבר. ה-World Wide Web, עצמו, הומצא ב-CERN כדי לעזור לטפל בדיוק בחלק מהחששות הללו לפני יותר מ-30 שנה. ההתקדמות הטכנולוגית שאנו עושים היום - עצם ההתקדמות שמאפשרת את הניסויים המודרניים של ה-LHC - ללא ספק תניב דיבידנדים מעשיים לאורך השנים והעשורים הבאים.
בתחום הטיסות לחלל, פעילים רבים במלחמה בעוני היו מהמבקרים הגדולים ביותר של תוכנית אפולו. "עם כל כך הרבה סבל על פני כדור הארץ", נכתבה השאלה בדרך כלל, "מדוע נשקיע בטיסה לירח: משהו ללא תועלת מעשית מיידית לאלה הנזקקים ביותר על הפלנטה שלנו?"
ושוב, מנקודת מבט מסוימת, היה בזה גרעין של אמת. היו ועדיין יש בעיות כאן על פני כדור הארץ - מלחמה, רעב, אי שוויון, אי צדק, זיהום וכו' - שהטיסה לירח לא הייתה מטפלת בהן, ולא התייחסה אליהן כלל. אמנם זה עשוי להיות מעניין מנקודת מבט מדעית לשלוח בני אדם לירח, לחקור את פני הירח, להתקין שם ציוד בעל ערך מדעי, לערוך ניסויים ולהחזיר דגימות בחזרה לכדור הארץ, אבל זה לא שתוכנית אפולו עזרה לנו לפתור בעיות כאן על כדור הארץ.
אלא שתוכנית אפולו הובילה למספר עצום של טכנולוגיות ספין-אוף שימושיות שהתועלת הכלכלית שלהן (מה שמשקיעים מכנים ROI: החזר השקעה) עלתה בהרבה על הסכום המצטבר שהוציאו עליה. כשאתם מדברים עם אנשים על טכנולוגיות ספין-אוף מתוכנית אפולו, הם יכולים בדרך כלל להצביע על הטפלון ועל עט החלל, אבל מספר עצום של טכנולוגיות יומיומיות שמשפרות את חיינו הגיעו כתוצאה ישירה מההשקעה הזו. לא יכולנו לחזות אותם מראש, אבל הנה רשימה חלקית:
מזון מיובש בהקפאה.
חליפות קירור (מנהגי מרוצים ועד חולים רפואיים).
מיחזור נוזלי גוף (שיפור דיאליזה בכליות).
שיפור בידוד קצף (מונע קפיאת צינורות).
טקסטיל חסין אש (ציוד כיבוי מהפכני).
שיפורי טיהור מים.
נייר כסף מבודד (ליעילות חימום/קירור הבית).
ניטור גזים מסוכנים.
כיפות/קירוי אצטדיונים.
שיפור סימולציות של רעידת אדמה ובדיקות לחצים.
פאנלים סולאריים.
דפיברילטור אוטומטי מושתל.
בנוסף להרבה מאד נוספים. אבל יש סיפור אחד מעניין מתקופת אפולו, והוא מגיע באדיבותו של ארנסט סטולינגר (Ernst Stuhlinger), שהיה משנה מנהל המדע של נאס"א כשבני אדם עשו את צעדיהם הראשונים על פני הירח. הוא קיבל מכתב מנזירה מודאגת שעבדה בסעד הומניטרי, האחות מרי ג'וקונדה (Mary Jucunda), שכעסה על כך שסטולינגר הציע להוציא כל כך הרבה כסף על יוזמה לשליחת בני אדם למאדים. עם כל הסבל שבעולם, היא תהתה, למה להשקיע בסוג זה של מדע?
סטולינגר כתב בחזרה, וסיפר סיפור מארץ הולדתו (גרמניה) ממאות שנים קודם לכן. הוא דיבר על החיים בגרמניה הפיאודלית, ובפרט באזור שנשלט על ידי רוזן נדיב אך אקסצנטרי. הרוזן שמר על אנשיו מוזנים יחסית ובטוחים מפני פולשים, אך היה גם אדם סקרן מבחינה מדעית. כשהראו לו שאחד מהתושבים שלו התעסק עם סדרות של עדשות אופטיות כדי להגדיל מאד את מה שהעין האנושית יכולה לראות, הוא התמלא אושר. בפעם הראשונה, בני האדם גילו את מה שאנו מכירים כיום כעולם המיקרוסקופי: עולם החיידקים, התאים וישויות אחרות שפשוט היו קטנות מכדי להיות נראות לעין בלתי מזוינת. הרוזן נתן לאיש זה מקום בחצרו, והמשיך להעסיקו ולעודדו במאמצי המחקר שלו.
ואז, עושרו של מחוז הרוזן השתנה. מגיפה פגעה, ואנשים רבים סבלו. לא היה מספיק אוכל, וגם מחלות החלו להשתולל. הרוזן שינה כיוון על מנת להקדיש חלק גדול ממשאביו להזנה וטיפול בבני עמו, אך למרות קריאות פומביות לפיהן צריך להפסיק לבזבז משאבים על העסקת יצרן העדשות האקסצנטרי, הרוזן סירב. "אני נותן לכם כמה שאני יכול להרשות לעצמי", אמר הרוזן לאנשים, "אבל אני גם אתמוך באיש הזה ובעבודתו, כי אני יודע שיום אחד ייצא מזה משהו!"
ואכן, משהו יצא מזה, אם כי זה לא היה בתקופת חייהם של הרוזן או יצרן העדשות: המיקרוסקופ. ללא ספק הכלי הגדול ביותר שפיתחנו אי פעם בהיסטוריה של הביולוגיה והרפואה נוצר בגלל שהיינו מוכנים להשקיע בחקר הלא נודע. התועלת לדורות הבאים הייתה הרבה הרבה יותר גדולה מכיוון שכמות קטנה של משאבים הושקעה לא בהתמודדות עם משבר מיידי, אלא לטובתה ארוכת הטווח של האנושות כולה.
אף פעם אין ערובה לכך שמה שאנחנו הולכים למצוא יהיה שימושי בהמשך הדרך, ולעתים קרובות אי אפשר לחזות איזה סוג של יישומים מעשיים יתעוררו בכל פעם שאנחנו מסתכלים על היקום בדרכים שמעולם לא היו לנו בעבר. אבל לעתים קרובות, שם ממתינה ההתקדמות הגדולה מכולן.
כשגילינו את האלקטרומגנטיות, לא הייתה לנו דרך לדעת שהיא תוביל לרדיו, לטלוויזיה ולכל תעשיית הטלקומוניקציה. כשגילינו את מכניקת הקוונטים, לא היה לנו מושג שהיא תוביל לטרנזיסטור, למחשב האלקטרוני ולכל האלקטרוניקה המודרנית. כשגילינו את הפיזיקה הגרעינית ואת הסוד הכלוא בתוך האטום, לא יכולנו לדמיין שזה יוביל לטיפולים רפואיים נגד סרטן וכן למכשירי אבחון כמו מכונת דימות תהודה מגנטית (MRI). אין ספק, למרות שקשה לחזות מה יהיה, השקעה במחקר בסיסי בגבולות המדע צפויה להשתלם בהמשך הדרך, בדרכים שהיום כמעט בלתי נתפסות.
ועדיין, יש סיבה נוספת - לחלוטין לא קשורה לכל היתרונות הטכנולוגיים שעשויים לצמוח במורד הזרם מהשקעה במדע - לכך שעלינו לשאוף למטרות אלה: כל החברה מרוויחה כשאנו מקבלים השראה קולקטיבית. איננו יכולים לבזבז את כל זמננו ומשאבינו בחשיבה אך ורק על דאגות ארציות, שכן אירועים על פני כדור הארץ מפרידים אותנו לעתים קרובות זה מזה. אבל מבט אחד לעבר מעמקי החלל תמיד מזכיר לנו את אותה אמת גדולה: יש יקום מדהים ועצום בחוץ, ובכולו, כדור הארץ הוא המקום היחיד שאי פעם מצאנו שהוא ידידותי לצורות חיים כמונו.
אבל ישנה אמת נוספת שמגיעה להיבט אחר של הבעיה - כזו שמשתמעת אך מעולם לא הוצהרה - שחשוב לדון בה: אם אכן נפסיק לממן מחקר בסיסי, ובמקום זאת נקדיש את המשאבים הללו לבעיות המיידיות שנעריך כ"חשובות יותר", ההשקעות המדעיות הזעומות הללו, גם אם יופנו מחדש, לא יספיקו למרבה הצער כדי לפתור את הבעיות שעל הפרק.
שינויי אקלים היא בעיה של טריליוני דולרים שדורשת פעולה קולקטיבית בקנה מידה עולמי כדי לפתור אותה. רעב עולמי, עוני, אי שוויון ומניעת מגיפות דורשים השקעות נוספות, ושוב, תיאום עולמי, שמגיע עד למאות מיליארדי דולרים אם צריך לטפל בהן כראוי. היתוך גרעיני, מאמץ מדעי שהיה, אילו היה מושג בצורה מדרגית וניתנת לפריסה רחבה, פותר את משברי האנרגיה והאקלים במכה אחת, מקבל פחות מימון שנתי מאשר סובסידיות בוטנים בארה"ב.
המציאות היא שיש הרבה מאד מאמצים ראויים להשקעה כדי להגדיל את הטוב הקולקטיבי לאנושות בעולם, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. יש הרבה מקומות שבהם אולי הגיוני לצמצם, אבל הרעיון שזה יועיל לאנושות להשקיע פחות במחקר בסיסי - המניע של כל חדשנות עתידית ואחת ההשקעות החברתיות הבודדות שמבחינה היסטורית תמיד הניבו תשואה גדולה יותר מאשר הסכום שהושקע בה - הוא רעיון חסר בסיס עם הר של ראיות שמתנגדות לו.
ועדיין, הסיבה הכי גדולה להמשיך ולחקור את היקום היא לא בגלל שהוא רווחי, לא בגלל שהוא מועיל, ואפילו לא בגלל שהוא מעורר השראה, למרות שזה באמת כל שלושת הדברים האלה. הסיבה שאנחנו חוקרים את היקום היא בגלל שהוא שם ובגלל שאנחנו יכולים, והמסע שלנו אחר ידע מעבר לגבולות הנוכחיים הוא מה שמאלץ אותנו לדחוף את המאמץ הקולקטיבי של הציוויליזציה האנושית קדימה. במובנים מסוימים, אנחנו לא יותר מקופים מיוחדים: מסוגלים לשנות את העולם בדרכים עמוקות, אבל עדיין לא חכמים מספיק כדי להפסיק לבזוז את המשאבים אותם אנחנו צריכים כדי להבטיח עתיד שבו האנושות תזכה לשיגשוג בר קיימא.
זה הרבה מעבר לתחום של מאמר זה למצוא מרפא לכל הבעיות העומדות בפני המין שלנו והפלנטה שלנו, אבל דבר אחד בטוח: אם נפסיק להשקיע במחקר הבסיסי שיוביל אותנו אל מעבר לגבולות הידועים, לעולם לא נשיג את המטרות הנעלות המייצגות את החלומות המשותפים של אבותינו, בני דורנו וצאצאנו.
מקורות:
Comments