ערבוב יין יווני ומי ים אולי נשמע כיום לא מפתה כל כך, אך זהו מנהג שחוזר עד ליוון העתיקה, ואחר כך הועתק על ידי הרומאים. מי ים מעניקים ליין מליחות מוזרה אשר מתערבבת עם מתיקות הענבים ומייצרת טעם עדין, בזמן שזה גם משמר את היין זמן רב יותר. כמו כן, אפשר לומר שקורט מלח משפר את הטעם של כל המזונות כמעט, וזה עושה את אותו הדבר גם עבור כוס יין. המנהג הזה בוצע לאורך הדורות, אם כי יש רק מספר קטן של ייננים שממשיך אותו גם כיום.
ביוון העתיקה הייתה מסורת ארוכה של ייצור, מכירה ושתיית יין, הודות לאקלים השמשי האידיאלי שלה, לקרקע הסלעית ולהיסטוריה של המסחר הימי. יוונים קדומים שתו יין אחרי שערבובו אותו עם מים, בדרך כלל ביחס של 1:3 (חלק אחד יין לשלושה חלקים מים), והיו להם מיכלים מיוחדים לערבוב ולקירור המשקה.
שתיית יין שלא עורבב עם מים נחשבה לברברית. יין ללא מים שימש רק כתרופה לחולים או במהלך נסיעה, כטוניק. יש לציין כי אחוז האלכוהול ביין היווני היה גבוה יותר מאחוז האלכוהול ביין היום. על פי כתבים שנמצאו, יוונים קדומים ייצרו יין על ידי ערבוב של 50 חלקי תירוש עם חלק אחד של מי ים. רבים האמינו שאת דרך ייצור היין לימד דיוניסוס, אל היין, כפי שמעיד המיתוס שכאשר איים עליו ליקורגוס, המלך המיתולוגי של תראקיה, הוא מצא מפלט בים. היין, שיוצר על ידי ערבוב התירוש עם מי ים, נקרא "יין ריחני" (יין שמריח כמו פרחים). פאניאס ארסיוס (Fanias Eresios) אמר על תהליך ההכנה כי "חלק מי הים נמזג לחמישים חלקי תירוש וזה מריח כמו פרחים."
ההתייחסות ההיסטורית הראשונה של ייננים יוונים קדומים שמוזגים מי ים ליין מופיעה בכתביו של ההיסטוריון הרומי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס (234–149 לפנה"ס). ידוע כי יינני האי קוס שבים האגאי הוסיפו מי ים ליינות שלהם במטרה לשמר אותם. קאטו מספק פרטים על המנהג, כולל איסוף מי הים הרחק מהחוף, כאשר הים רגוע, כך שלמים יש תכולת מלח אופטימלית. בספרו "על חקלאות" (De Agri Cultura), ההיסטוריון הרומי מדרג את הכרם כהיבט החשוב ביותר כאשר מעריכים כל חווה.
יין קואן (Coan) הוא יין מהאי היווני קוס, ובעיקר סגנון יין שהיה ידוע במליחותו והומצא שם בעת העתיקה הקלאסית. סגנון מלוח ייחודי זה הומצא, לטענת פליניוס, בטעות של עבד, שהוסיף מי ים לתירוש בכדי לעמוד במכסת הייצור שלו. התוצאה ככל הנראה הפכה לפופולארית, והועתקה על ידי יצרני יין שכנים, כמו אלה ברודוס. החל מהמאה ה-4 לפנה"ס, הוא החל להיות מיוצא בכמויות גדולות. מכיוון שתוספת מי המלח הסוותה כל ייחודיות מקומית, אזורים אחרים אף החלו לייצר אמפורות בסגנון קואן, כדי לייצא חיקויים ליין בסגנון קואן, כלומר בשלב מסוים "יין קואן" הפך למונח כללי לסגנון יין שלמעשה יוצר במקומות רבים ושונים. המוניטין של היין היה טוב למדי ביוון הקלאסית - סטראבון מזכיר אותו לצד יינות הצ'יאן (Chian) והלסביאן (Lesbian) הנחשבים.
שני תיאורים של ייצור יין בסגנון קואן שרדו, הראשון של קאטו שהוזכר קודם, והשני, המיוחס לבריטיוס (Berytius), באוסף הביזנטי גיאופוניקה (Geoponica). שני מתכונים מיוחסים לברטיוס. הראשון מתאר הרתחה של 3 חלקי תירוש וחלק אחד של מי ים עד לשני שליש. השני מתאר התחלה עם שני מטרטאי (מידה) יין לבן ועירבוב לתוכו של 1 כוס מלח, 3 כוסות הפסטוס (כלומר, תירוש ענבים שרוכז על ידי רתיחה), 1 כוס קמח בקיה, 100 דרכמה (שווי) דבשה, 16 דרכמה תפוחי עץ, ו -16 דרכמה נרד קלטי (Celtic nard).
מי שרוצה לטעום יין דומה כיום יכול לנסות יין תלסיטיס (Thalassitis wine), שפירושו "יין הים", זן ספציפי של יין לבן העשוי מענב האסרטיקו (Assyrtiko), המיוצר רק בסנטוריני. תלסיטיס מיוצר מכרמים הצומחים במדרונות סלעיים והוא בעל טעם אופייני מאד כאשר פירות הדר מתערבבים עם טעם עדין של מינרלים ויתכן שגם מעט מי ים.
יש מעט המכירים אותו - אך הוא מפורסם בחוגי אניני טעם - תלסיטיס שקוע (Thalassitis Submerged): היין המיוחד של סנטוריני שמתיישן חמש שנים בעומק של 25 מטר בים הפתוח. ליין המעולה הזה יש מימד מעושן וארומטי עם רמז לפחמימנים. טעמו מתרכך ללא שום סימן לחמצון.
מקורות:
Comments