בעוד שמסופוטמיה נחשבת לערש הציוויליזציה, ברור שהציוויליזציה התרחשה הרבה לפני שהשומרים בנו את עריהם לאורך החידקל והפרת. בני האדם חיו רחוק ונרחב לפני שהתרבויות האגדיות של שומר ומצרים בנו את האימפריות הגדולות שלהן.
יש עשרות ערים ברחבי העולם שחיו בהן בני אדם במשך אלפי שנים. עם זאת, כשמדובר באיתור העיר העתיקה ביותר המאוכלסת ברציפות, אין תשובה פשוטה. החידה דומה קצת לפרדוקס הפילוסופי של ספינת תסאוס: אם עיר מופלת, משוחזרת, זזה מעט, נבנה מעליה, מופלת שוב ונבנית מחדש, האם זו אותה עיר או יישות חדשה?
מבלי להסתבך יותר מדי בפיתולים פילוסופים, ישנם מספר אתרים שעשויים לקחת את הכתר של העיר העתיקה בעולם שמאוכלסת ברציפות - שכמעט כולן שוכנות במזרח התיכון.
יריחו: 9600 לפנה"ס
לעיר יריחו, המוזכרת במקרא כעיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל, מיוחס לעתים קרובות התואר של העיר הקדומה ביותר שעדיין עומדת על כנה. עדויות ארכיאולוגיות הצביעו על כך שהאזור היה אתר של מספר רב של ישובים עוקבים במהלך אלפי השנים האחרונות. מאמינים שחלקים מהעיר וחומותיה המפורסמות נבנו לראשונה בסביבות 9,000 לפנה"ס.
עם זאת, אין לבלבל בין מבנים אלה לבין יריחו של ימינו, העיר הפלסטינית בגדה המערבית. החלק העתיק של יריחו ידוע למעשה בשם תל יריחו או תל א-סולטאן, כ-2 קילומטרים צפונית למרכז העיר של ימינו. ראשוני המתיישבים בתל יריחו היו ציידים-לקטים מהתרבות הנאטופית המאוחרת, לפני יותר מ-11,500 שנה, שבנו שם בתים. בתקופה העוקבת (כ-11,500 שנים לפני זמננו), התקופה הנאוליתית הקדם קרמית א', יריחו הייתה הכפר הגדול והחשוב ביותר שהתגלה עד כה בארץ ישראל. לפי הממצאים היה ביריחו יישוב מוקף חומה שתכליתה שנויה במחלוקת. חומה זו ככל הנראה שימשה להגנה מפני הסחף, ולא להגנה ביטחונית.
היישוב התפרש ככל הנראה על שטח של 40 דונם, שבו נבנו בתים מעוגלים בקוטר של עד חמישה מטרים. החומה הייתה בגובה של ארבעה מטרים ולאורכה היה מבנה מגדל, אשר יש המשערים כי הוא מגדל שמירה, אך מבנהו בתוך החומה בניגוד למגדל שמירה סטנדרטי, בגובה של 8.5 מטרים. מגדל זה ככל הנראה היה מבנה פולחני, כפולחן של הקרנטל. מסביב לחומה היה חפיר – תעלה גדולה, נועדה לספק אדמות לחקלאות ומים נוחים לשאיבה. החומה והמגדל נמצאו רק בתחילת התקופה, ובתקופה הנאולית הקדם קרמית ב' אין זכר לחומה ולמגדל.
היישוב הנאוליתי ביריחו התקיים במשך מאות שנים, כשבמהלך כאלף שנים יריחו לא הייתה קיימת, ולאחר הפער היישובי נבנו בניינים רבים וחומות נוספות. בתקופת הברונזה הקדומה הייתה ליריחו חשיבות כלכלית וצבאית. יתרונה הגדול היה בהיותה שוכנת על מעברות הירדן – סוחרים שעברו דרך מעברות הירדן נכנסו גם ליריחו. גם מבחינה צבאית היה בכך יתרון, מפני שהאויב היה חייב לעבור דרך מעברות הירדן כדי להגיע ליריחו וגם כדי לעבור לערים אחרות.
בתורה העיר אף פעם אינה נקראת יריחו - אלא תמיד רק ירֵחו, ולאמיתו של דבר, כך גם ברוב ככל המקרא. החריג היחיד הוא ספר יהושע, שמכיל מחצית מאזכורי העיר במקרא, ושבו העיר אף פעם אינה נקראת ירחו - אלא תמיד רק יריחו.
על פי המסופר בספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז החומה נפלה תחתיה, והם פרצו לתוך העיר, כבשו ושרפו אותה.
בשנת 1872 הממשלה הטורקית העמידה למכירה פומבית, שני שלישים מאדמת יריחו. הסיבה לכך הייתה שהשלטון המרכזי החליט להטיל מס על הקרקעות. כאשר בקשו לגבות את המס מהאריסים, אשר עיבדו את האדמות, הם הודיעו שהיות שהם נהנים רק משליש היבול, הם מוכנים לשלם רק שליש מהמס על האדמות.
השטח שעמד למכירה עמד להירכש על ידי אחד משני אישים: האחד, האפנדי מוסה פאשא אל חוסייני מנכבדי ירושלים והשני, עשיר ארמני תושב מצרים. קבוצת יהודים מירושלים התארגנה בשם החברה לקניית אדמת יריחו, והחליטה כי היא תרכוש את השטח. הקבוצה הגיעה לידי הסדר כספי עם שני הרוכשים הפוטנציאליים. ואכן, השלטונות בירושלים אישרו את העסקה והשטח עמד להרשם על שם קבוצת היהודים מירושלים. אלה כבר בחרו שם למקום "פתח תקווה".
ההסכם נשלח לאישור לשלטון המרכזי בקושטא. הסולטאן הטורקי בקש לדעת מהי הנתינות של קוני השטח ביריחו. ראשי הקבוצה, כמו ברכישות אחרות שנעשו בארץ ישראל הציעו לחברי הקבוצה כי האדמה תרשם על שם נתינים עות'מאניים. אך המשקיעים האירופאיים חששו לכספם וסירבו לכך שהקרקע תרשם על שם באי-כחם. כאשר הוברר לסולטאן כי רוכשי השטח הם זרים אירופאיים, הוא הציע עבור השטח סכום העולה על זה שהוצע על ידי הקבוצה בירושלים ואדמת יריחו הייתה לאחוזת הסולטאן הטורקי.
בתקופת המנדט המשיכו לשבת ביריחו יהודים מעטים, ביניהם בני משפחת הסוחר יוסף משה מזרחי, שהיו בעלי קרקעות בעיר ועסקו בחקלאות, וכן הרופאה היהודיה ד"ר אולגה פיינברג, שהתגוררה בעיר עד שנת 1938. ד"ר פיינברג, כמו גם אחרוני משפחת מזרחי, עזבו את העיר לאחר שהותקפו בידי ערבים פעמים אחדות, על רקע מאורעות "המרד הערבי" בכל רחבי הארץ.
יריחו הייתה העיר הראשונה ביהודה ושומרון שהועברה לשליטת הרשות הפלסטינית בשנת 1994, במסגרת הסכם "עזה ויריחו תחילה", ההסכם הראשון מבין הסכמי אוסלו. מסביב לעיר נבנה כביש "עוקף יריחו", שהביא לכך שישראלים שביקרו בעבר בעיר בדרכם בכביש הבקעה חדלו כמעט לחלוטין מלעבור בה. מאז ועד תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הייתה יריחו שקטה, כמעט ללא אירועים אלימים ולקזינו אואסיס רב-הקומות שהוקם בעיר בשנת 1998 הגיעו ישראלים רבים.
גם במהלך האינתיפאדה השנייה הייתה העיר שקטה באופן יחסי לשאר הערים ביהודה ושומרון, התייחדה בשליטה של שוטרי הרשות הפלסטינית, ולא הפכה למוקד טרור. עם זאת, עם תחילת האינתיפאדה, נשרף בה בית הכנסת העתיק והישיבה במקום, ומבנה הקזינו הפך לזירת ירי לעבר היישוב היהודי הסמוך ורד יריחו, ושבת מפעילות, לאחר שכניסת ישראלים לשטחי A נאסרה על ידי צה"ל.
לפי מפקד אוכלוסין שערכה הרשות הפלסטינית ב-2007, התגוררו בעיר 17,515 תושבים ובנפה כולה עוד כ-23,000 תושבים. בעיר קיים מיעוט של נוצרים. אזור יריחו הוא האזור הכי פחות מאוכלס ברשות הפלסטינית, ובניגוד בולט למחנה הפליטים הסמוך, יש בה גם שכונת פאר יוקרתית הכוללת בתים עם בריכות צמודות ואף מתחם מגורים מפואר בו גר בעבר יאסר ערפאת.
יש ויכוחים אם יריחו יכולה להיחשב מיושבת ברציפות, אבל אם ישאלו אתכם מהי העיר העתיקה ביותר במהלך חידון, אז סביר להניח שהם יצפו לתשובה "יריחו".
דמשק: 8000 לפנה"ס
בין השנים 1963-1973 נחפר אתר תל רמאד (Tell Ramad) בדמשק של ימינו. מה שנמצא היה עדות למגורים ולהתיישבות ניאוליתיים מתמשכים שתוארכו לאחור בין 10,000 ל-12,000 שנים. אמנם יישובים אלו אינם זכאים להיקרא עיר, אך משמעותם היא שדמשק וסביבתה מיושבים במשך 10,000 שנים לפחות. זה אושר על ידי אתר אחר בסביבה, טל אסואד (Tell Aswad). זה מעניק לדמשק את התואר שבה היא מכונה לעתים קרובות כעיר המאוכלסת ברציפות העתיקה ביותר בעולם.
התרבות כאן נשאה את כל סממני התרבות הנאטופית, שהייתה נוכחת בלבנט בתקופה הניאוליתית והייתה אחראית למספר יישובים נאוליתיים שנועדו לאכלוס קבע. בתים נבנו באמצעות לבני בוץ ואבן, והקירות טויחו. כלי עבודה היו עשויים מעץ או אבן, כאשר גם כלי אובסידיאן שמקורם בקפדוקיה נמצאו. כמו רוב האתרים במזרח התיכון, חיטה ושעורה היוו את עמוד השדרה של המאמצים החקלאיים.
המגורים נמשכו כך במשך אלפי שנים, כאשר יישובים קטנים עברו מהתקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה. עם זאת, רק בשלהי תקופת הברונזה החלה דמשק להתרחב לעיר גדולה ולמלא תפקיד חשוב בהיסטוריה העולמית. הגעתו של העם הארמי היא שהניעה את התקופה הזו בהיסטוריה של דמשק. זה היה כאשר דמשק קיבלה את שמה הנוכחי, או ליתר דיוק, "דימשקו" (“Dimashqu”). הארמים בנו מנהרות ותעלות, ששופרו מאוחר יותר על ידי הרומאים.
במאה ה-9 לפנה"ס, מלכי הארמים מדמשק נלחמו מספר פעמים מול ממלכת ישראל לפני שהיא נכבשה לחלוטין על ידי האימפריה האשורית החדשה, שראו צורך מועט להשקיע בעיר. דמשק נפלה לאחר מכן לעידן אפל לפני שהפכה לנתינה של הבבלים במאה ה-6 לפנה"ס.
דמשק הפכה לחלק מהאימפריה הפרסית ולאחר מכן נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון. לאחר מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס, מדינות הירושה של האימפריה הסלאוקית והאימפריה התלמית נאבקו על השליטה בדמשק, והעיר החליפה ידיים מספר פעמים.
בשנת 64 לפנה"ס, דמשק עברה לשליטתם של הרומאים. בתקופה זו נבנו בעיר פרויקטים גדולים, ולאחר כמה מאות שנים הפכה דמשק למטרופולין מרכזי. לאחר תום התקופה הרומית השתלטו הערבים על השלטון. במהלך התקופה האומיית, נבנה המסגד הגדול של דמשק, שבנייתו הסתיימה בשנת 715 לספירה. המבנה עומד עד היום והוא אחד המסגדים העתיקים בעולם.
במאות השנים הבאות הייתה דמשק תחת שלטון העבאסים, הטורקים הסלג'וקים, האיובים, הממלוכים ולאחר מכן העות'מאנים. דמשק הייתה נצורה וסבלה מידי כובשים רבים, כולל הצלבנים והמונגולים.
במאה ה-19 הייתה דמשק בשליטה צרפתית עד 1946, אז זכתה סוריה לעצמאות מלאה. במאה ה-21, דמשק הייתה אתר הסכסוך המשמעותי במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. למרות שהמלחמה גוועה לעימותים ספורדיים מאז השתלטות כוחות הממשלה על הרוב המכריע של המדינה ב-2017, דמשק ממשיכה לסבול מההשפעות. משנת 2017 עד 2022, היא זכתה בתואר המבזה שהיא העיר הכי פחות ראויה למגורים על פני כדור הארץ.
דמשק נחשבה בעבר לאלופה הבלתי מעורערת של תחרות העיר העתיקה ביותר, עם שרידים ארכיאולוגיים המצביעים על כך שבני אדם היו שם כבר בשנת 9,000 לפנה"ס. לרוע מזלה, אחת ההשקפות העכשוויות היא שאנשים לא יישבו ברצף את דמשק של ימינו עד לכ-6,000 שנים מאוחר יותר.
ריי: 6000 לפנה"ס
כיום ישנו אזור בטהראן, איראן, שנקרא ריי. אף על פי שבעבר הייתה עיר נפרדת, היא נבלעה כעת על ידי ההתפשטות העירונית של עיר הבירה של איראן.
מה שבולט בריי היא העובדה שהיא מיושבת ברציפות מאז 6000 לפנה"ס. בתקופה הנאוליתית, התיישבויות חקלאיות פרחו למרגלות הגבעות סביב האתר המודרני של ריי. יישובים אלה היו מאוכלסים על ידי אנשי תרבות הרמה המרכזית. לא הרבה השתנה במשך כמה אלפי שנים, שכן האנשים שחיו שם המשיכו את חייהם בדיוק כמו שעשו אבותיהם. אפילו לאורך תקופת הברונזה, ריי לא הופיעה כישות משמעותית.
רק בעידן הקלאסי החלה ריי למלא תפקיד חשוב בהיסטוריה. תחת האחמנים/פרסים, ריי מילאה תפקיד מרכזי בהיותה הבסיס הפוליטי והתרבותי של המדיים, שהיוו תפקיד גדול וחשוב באימפריה הפרסית. לאחר תבוסת פרס, העיר עברה לשליטת אלכסנדר מוקדון ולאחר מכן האימפריה הסלאוקית, אז שונה שמה של ריי לארופוס. בשנת 148 לפנה"ס כבשו הפרתים את ריי, והעיר נודעה בשם ארסיה. במשך עשורים רבים, ריי מלאה תפקיד הגנתי חיוני כמעוז נגד התקפות נוודים. היא גם שימשה כאחת מבירות רבות של האימפריה הפרתית.
תחת השלטון הסאסאני, שירש את הפרתים, ריי המשיכה להיות מקום ראוי לציון, והיא שימשה כמקום מושבם של שניים משבעת הבתים החזקים ביותר באיראן והיתה אתר חשוב בדת הזורואסטרית. במהלך ימי הביניים, ריי נכבשה ונוהלה על ידי הערבים במהלך ואחרי הכיבושים המוסלמים.
במאה ה-11, ריי נכבשה והפכה לבירה אזורית חשובה בתוך האימפריה הסלג'וקית. אחד הסמלים העיקריים של עידן זה ששרד היום הוא מגדל טוגריל המשמש כקבר של השליט הסלג'וקי, טוגריל, שייסד את האימפריה הסלג'וקית. במהלך המאה ה-13 ספגה העיר נזק רב כתוצאה מהפלישות המונגוליות, ולזמן קצר ננטשה ריי לטובת העיר הצומחת טהראן הסמוכה.
משנת 1501, שושלת ספאוויד (Safavid dynasty) שלטה בפרס, ולמרות שהעובדה ההיסטורית אינה ברורה בשלב זה, נראה שהעיר ריי הפכה לעיר גנים. בשנת 1618 כתב הסופר האיטלקי פייטרו דלה ואלה שהעיר נוהלה כגן גדול אך לא נראה שהיא מאוכלסת.
ריי היתה בהריסות במחצית הראשונה של המאה ה-19, אך החל משנת 1886, בוצע שיקום גדול. בערך בתקופה זו הוכרה חשיבותה של ריי כאתר ארכיאולוגי, והחלו חפירות.
פיום: 5500 לפנה"ס
גם העיר פיום במצרים ראויה לאזכור. כלי חרס ומבנים ליד העיר מעידים על כך שבני אדם היו בה בערך מ-5,500 לפנה"ס, מה שהופך אותה לעיר העתיקה ביותר במצרים ואחת מההתיישבויות העתיקות ביותר באפריקה.
מרכז הפולחן לאל התנין המצרי סובק במצרים העתיקה היה בעיר שדייט ששכנה באזור פיום. בתקופה מאוחרת יותר כונתה העיר על ידי היוונים "קרוקודילופוליס" כדי לציין פולחן זה. אזכור ראשון לפולחן סובק נמצא בכתבי הפירמידה ומיוחס לתקופת הממלכה הקדומה לשושלות ה-5 וה-6 (2,200-2,500 לפנה"ס). העיר הגיעה לשיא פריחתה בתקופת השושלת ה-12 (1795-1985 לפנה"ס). תחילה הרחיבו אמנמחת הראשון וסנוסרת הראשון את מקדש סובק שהיה קיים במקום. סנוסרת השני הקים במקום פירמידה ואמנמחת השלישי בנה מבנים רבים נוספים, ביניהם, מקדש נוסף לסובק ואת הפירמידה של חווארה. מעמדה של העיר ירד בתקופת הממלכה החדשה ופריחה מחודשת של העיר ושל האזור הגיעה רק בזמנו של בית תלמי.
שם העיר שונה במאה ה-3 לפנה"ס על ידי תלמי השני ל"ארסינואה" לכבוד ארסינואה השנייה שהייתה אחותו וגם אשתו. כפי שהיה בתקופות קודמות, גם בתקופה ההלניסטית היה המקום מרכז של דיג וחקלאות וגודלו בו דגנים, ירקות, תאנים, זיתים, כרמים וגנים לנוי שהתחרו בגניה של אלכסנדריה. באותה תקופה הגיעו לאזור פיום מיעוטים אתניים רבים. חלקם העיקרי היו יוונים ומקדונים, ותיקי צבא תלמי, להם הוענקו אדמות באזור, אך גם יהודים, שומרונים, פרסים, ערבים, סורים ותראקים הגיעו לאזור.
עם קרב אקטיום ב-31 לפנה"ס, שסימן את קיצה של השליטה ההלניסטית במצרים, החל תהליך דעיכה במעמד אזור פיום ואיתו במעמד העיר. בסוף המאה ה-4 לספירה עברה מצרים לשליטת ביזנטיון והנצרות הקופטית התפשטה באזור פיום. במשך השלטון הערבי והעות'מאני סבל האזור מהזנחה והתדרדרותו נמשכה. בשנים 1798–1801 היה אזור פיום זירת קרבות בין מצביאו של נפוליון, לואי שרל אנטואן דסא ובין אחד משליטיה הממלוכים של מצרים, מורד ביי. לאחר הסתלקות הצרפתים השתלט על מצרים מוחמד עלי. אולם בספטמבר 1806 נכבשה העיר פיום על ידי הממלוכי יאסין ביי שטבח בתושביה על תמיכתם במוחמד עלי. שליטתו נמשכה ארבע שנים עד אשר כבש מוחמד עלי מחדש את העיר.
מימיו של מוחמד עלי החל אזור פיום, ואיתו העיר, להתפתח מחדש. פשיטות השבטים הנודדים נפסקו בעזרת מינויים פוליטיים והענקת אדמות חקלאיות. מפעלי המים שוקמו והחקלאות החלה להתפתח שוב. השלטון הבריטי במאה ה-20 המשיך בפיתוח בדרך של סלילת מסילות ברזל ובניית מחנות צבאיים סביב לעיר שנועדו להגן מפני פשיטות של סנוסים. הפיתוח נמשך גם לאחר שמצרים קיבלה את עצמאותה בדרך של הקמת קואופרטיבים חקלאיים, חשמול האזור ופתוח ענף התיירות הנשען על האתרים הארכאולוגים הרבים שבאזור.
פלובדיב: 5000 לפנה"ס
פלובדיב בבולגריה מיושבת במשך יותר מ-7,000 שנה. פלובדיב הוקמה בעבר על ידי התראקים ומאז היא מרכז לתרבויות ומסורות דתיות רבות.
פלובדיב שגשגה תחת מספר גופים שלטוניים, כולל היוונים, הרומאים, הביזנטים, הבולגרים והעות'מאנים, כנקודת מפתח לאורך נתיבי סחר היסטוריים. העיר הושפעה מכל עידן שהגיע לאחר מכן, ויצרה מגוון רחב של עיצובים ארכיטקטוניים שנעו ממסגדים עות'מאניים ובתי רנסנס ועד לאמפיתיאטרון רומי וקתדרלות ביזנטיות.
העיר העתיקה של פלובדיב שהשתמרה היטב, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, שדרכי האבן המרוצפים שלה מתפתלים על פני מבנים עתיקים, בתים מוזרים ושווקים תוססים, היא עדות לעבר הארכיאולוגי העשיר של העיר. בעיר אחד האמפיתאטראות הרומיים השמורים ביותר בעולם, העיר היא מונומנט להיסטוריה הארוכה שלה ולרלוונטיות התרבותית המתמשכת שלה.
פלובדיב היא אחת הערים העתיקות באירופה. נמצאו בה שרידים מתקופת האבן החדשה, תקופת הברזל ותקופת הברונזה. לפי האגדה שוטט אורפאוס בנו של מלך תראקיה באזור בחפשו אחרי אהובתו אורידיקה.
ב-342 לפנה"ס כבש המלך המקדוני פיליפוס השני את העיר ושמה שונה לכבודו לשם "פיליפופוליס". ב-72 לפנה"ס נכבשה העיר על ידי הרומאים לזמן קצר, כאשר הפרוקונסול מרקוס טרנטיוס וארו, השתלט על האזור כחלק מכיבוש פרובינציית מקדוניה. ב-45 כבשו את העיר צבאות הקיסר הרומי קלאודיוס. בעת ההיא השתרעה העיר על פני שלוש גבעות בלבד ולכן נקראה טרימונטיום. ב-172 לספירה, חוזקו ביצורי העיר ושטחה הורחב מאוד על ידי הקיסר מרקוס אורליוס. החל מהמאה ה-4 עברה פיליפופוליס לחזקת האימפריה הרומית המזרחית, אשר מאוחר יותר הפכה לאימפריה הביזנטית.
ב-816 נכבשה העיר על ידי קרום חאן שליט האימפריה הבולגרית הראשונה. היא החליפה שליטים מספר פעמים, אך נותרה בהשפעת הביזנטים. ב-1204, במהלך מסע הצלב הרביעי, נכבשה העיר על ידי הצלבנים[3]. מהמאה ה-10 הייתה העיר מרכז של האמונה הבוגומילית. ב-1364 נכבשה פיליפופוליס על ידי צבאות הסולטאן מוראט הראשון והפכה לבירת מחוז רומליה של האימפריה העות'מאנית. ב-17 בינואר 1878, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), נערך קרב מכריע באזור העיר, בו נכשלו הכוחות העות'מאניים הנסוגים בהדיפת הכוחות הרוסיים. העיר נכבשה על ידי הרוסים והניצחון איפשר להם לנוע לכוון איסטנבול.
לפי חוזה סן סטפנו שנחתם ב-1878 נכללה פלובדיב בנסיכות בולגריה העצמאית אולם לפי סיכומי קונגרס ברלין, נגרעה מבולגריה ונכללה במחוז האוטונומי רומליה המזרחית. רק ב-1885 סופחה סופית לבולגריה. בסוף המאה ה-19, נבנתה מסילת רכבת בין פלובדיב לסופיה. באפריל 1928 אירעה רעידת אדמה חזקה בבולגריה שמרכזה בצ'ירפאן הסמוכה לפלובדיב. מבני ציבור ובתי מגורים ניזוקו קשות. במשך שבועות מספר היו רעידות משנה ותושבי העיר נמלטו אל הגנים הציבוריים שבתוכה ומחוצה לה ושהו שבועות מספר במחנות ארעיים. הנזק הכלכלי שנגרם לתושבי פלובדיב ובכלל זה לבני הקהילה היהודית היה כבד. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה התבססה כלכלת העיר על תעשייה ופעלו בה מספר מפעלי מזון וטבק. החל משנות ה-50 התחוללה תנופת בינוי בעיר ואוכלוסייתה גדלה בשיעור ניכר.
פלובדיב מרתקת את התיירים כיום עם השילוב הייחודי שלה של יופי מהעת העתיקה והיסטוריה עכשווית. למי שמחפש לחוות את הקסם חסר הגיל של אחת הערים העתיקות ביותר באירופה, זהו ביקור חובה בגלל סצנת האוכל הבולטת, מגוון האמנויות הפעיל והיחס הידידותי.
חלב: 5000 לפנה"ס
חלב עשויה, למעשה, להיות אופציה בטוחה. העיר הזו הפכה לשם נרדף למלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה, אבל זה רק כתם טראגי בחייו הארוכים של היישוב הזה. ממצאים בתל קארמל הסמוך לחלב תוארכו באמצעות פחמן-14 לשנת 10650 לפנה"ס, והם מוקדמים לממצאים שנמצאו ביריחו. אתר העיר עצמה החל להיות מיושב סביב שנת 5000 לפנה"ס. בתקופת האימפריה האבלאית, ששלטה על רוב שטחה של סוריה באמצע האלף השלישי לפנה"ס, הייתה חלב עיר ואסלית שלה, ושימשה כמרכז דתי לאל הדד בצפון סוריה. שמה באותה עת היה חא-לאם. בתחילת האלף ה-2 לפנה"ס היא הייתה לבירתה של ממלכת ימחד שהקימו האמורים. ממלכה זו הייתה נתונה להשפעה חורית, והיא הגיעה לשיאה בין 1800 ל-1600 לפנה"ס לערך. בתקופה זו שלטה ימחד על האזור שבין העיר אללח', סמוך לאנטקיה שליד מפרץ איסכנדרון במערב, לבין העיר כרכמיש שעל נהר הפרת במזרח. חלב הייתה למרכז פולחן לאל הדד, אל הגשמים, הסערות והחיים במיתולוגיה הכנענית.
ממלכת ימחד שגשגה עד שהחתים בהנהגת המלך מורשיליש הראשון השתלטו עליה לקראת סוף המאה ה-17 לפנה"ס. לאחר נפילת הממלכה החתית הקדומה בסוף המאה ה-16 לפנה"ס, השתלטה על האזור ממלכת מיתני החורית בתחילת המאה ה-15 לפנה"ס לכל המאוחר. במחצית השנייה של המאה ה-14 לפנה"ס שבו החתים בהנהגת שופילוליומש הראשון וסיפחו את אזור חלב אל האימפריה החתית. החתים נותרו לשלוט באזור גם לאחר התמוטטות האימפריה החתית, וחלב הייתה למרכזה של אחת מהממלכות החתיות החדשות. השליטה החתית בצפון סוריה באה לסיומה כאשר שלמנאסר השלישי כבש אותה במחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס, וסיפח את האזור לאימפריה האשורית. לאחר האשורים שלטו הפרסים בצפון סוריה החל בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, ואלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 333 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית הוחלף פולחן הדד בפולחנו של זאוס. העיר נותרה בשליטת הממלכה הסלאוקית עד שבשנת 64 לפנה"ס כבש אותה גנאיוס פומפיוס מגנוס והיא הייתה לחלק מהאימפריה הרומית.
הערבים בהנהגת ח'אלד בן אל-וליד כבשו את העיר מידי הביזנטים לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים מיולי עד אוקטובר 637. בסופו של המצור נכנעו הביזנטים והותר להם לעזוב את העיר בשלום. בשנת 962 תקפו הביזנטים את העיר ובזזו אותה, והם שבו לשלוט בה למשך פרק זמן קצר בין 974 ל-987. לאחר מכן הייתה העיר והנסיכות שבראשה ניצבה למדינה וסאלית של האימפריה הביזנטית, עד פלישת הסלג'וקים לאסיה הקטנה ולצפון מסופוטמיה בסוף המאה ה-11. הצלבנים הטילו על העיר מצור ב-1098 וב-1124 אך לא הצליחו לכובשה.ב-1183 כבש צלאח א-דין את העיר והקים בה ממלכה איובית שבראשה עמד נסיך חלב. ארבעה נסיכים שלטו בנסיכות וב-24 בינואר 1260 כבשו המונגולים בהנהגת הולגו חאן את העיר. אולם חמישה חודשים לאחר מכן יצאו הממלוכים במשלחת צבאית ממצרים וכבשו את דמשק מידי המונגולים ב-8 בספטמבר 1260. כחודש לאחר מכן השתלטו הממלוכים גם על חלב, והציבו בראשה מושל מטעמם. המונגולים ניסו להשתלט על העיר מחדש בחודש דצמבר 1260, אך ללא הצלחה. המונגולים לא אמרו נואש, וב-1271 שבו ותקפו את חלב ממעוז כוחם באסיה הקטנה שמצפון. הם כבשו את חלב, ונסוגו רק כאשר ביברס הגיע לעיר בראש צבאו, אולם עשר שנים לאחר מכן, ב-1280 שוב נכבשה העיר בידי המונגולים. חלב שוחררה על ידי הממלוכים זמן קצר לאחר מכן, והוקמה מחדש ב-1292.
בנובמבר 1400 הגיעו צבאותיו של טימור לנג אל שערי העיר. לאחר קרב שנערך במישור בפתח העיר והוכרע בזכות בוגד מבין הממלוכים בתוך פחות משעה, נפלה העיר לידי המונגולים.
ב-1517 כבשו העות'מאנים את חלב, ו-880 שנות שלטון ערבי בעיר באו לקיצן. באותה עת התגוררו בעיר כ-70,000 תושבים. אף שהייתה לבירת מחוז באימפריה, לא נודעה לחלב חשיבות רבה בתקופה זו. ב-25 באוקטובר 1918 נכבשה חלב על ידי הכוחות הבריטים. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הייתה חלב לחלק מהמנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. המנדט הצרפתי חילק את סוריה לחמש יחידות שלטוניות, וצפון סוריה היה ל"מדינת חלב". ישות זו התקיימה בין ספטמבר 1920 ל-1925 ובירתה שכנה בחלב.
ב-1923 הצרפתים הכריזו על הקמתה של "הפדרציה הסורית" שאיחדה שלוש ממדינות המנדט: חלב, דמשק והמדינה העלווית. הפדרציה הפכה למדינת סוריה ב-1 בינואר 1925 ובירתה נקבעה בדמשק. צעד זה נטל מחלב את חשיבותה כמרכז שלטוני, והתפתחותה נבלמה.
ארגוס: 5000 לפנה"ס
למרגלות גבעת אספידה שוכנת העיר ארגוס, אתר עתיק בפלופונסוס עם אוכלוסייה של קצת יותר מ-20,000 איש. היא נחשבת לעיר העתיקה ביותר בכל יוון, עם היסטוריה שנמשכת 7,000 שנים אחורה. עדויות מצביעות על כפר באזור שראשיתו בשנת 5000 לפנה"ס, אך מכיוון שהעיר המודרנית מכסה חלק גדול מהאזורים החשודים כמגורים עתיקים, המאמצים הארכיאולוגיים נפגעו והוגבלו מאד.
כמו כל יוון, ארגוס ממלאת את תפקידה במיתוס ובאגדה. היא מתועדת לראשונה בשם פורוניאוס אסטי, על שם המייסד האגדי פורוניאוס (Phoroneus). נטען כי המלך הראשון של ארגוס הוא אינכוס (Inachos), בנם של אוקיינוס וטתיס, שהגיע ממצרים בשנת 1876 לפנה"ס, ממש לפני התקופה המיקנית של יוון העתיקה.
ארגוס ממלאת תפקיד חשוב באפוסים העתיקים, בהיותה מקום הולדתם של הרקולס ופרסאוס. בגלל מיקומה האסטרטגי, ארגוס הייתה מעוז מרכזי ויישוב משמעותי בתקופת המיקנית. במהלך התקופה הארכאית בהיסטוריה היוונית, ארגוס נשלטה על ידי המלך פיידון (Pheidon), שקרא תיגר על דומיננטיות ספרטה. בשנת 669 לפנה"ס, בקרב היסיאה (Battle of Hyssiae), ניצחו הארגוסים את הספרטנים, וכתוצאה מכך ארגוס הייתה המעצמה האזורית במשך כמעט 200 שנה. במהלך תקופה זו הרחיבו הארגוסים את השפעתם על חלקים שונים של יוון והכניסו תעשיות רבות, כגון בתי ספר לקדרות ומפעלי בורסקאות.
בשנת 494 לפנה"ס, הדומיננטיות של ארגוס אותגרה כאשר הספרטנים זכו בניצחון מכריע מול הארגוסים בקרב ספיה (Battle of Sepeia). צמיחתה של ארגוס לאחר מכן הואטה, והעיר בודדה עוד יותר על ידי שאר מדינות הערים היווניות בעקבות סירובה של ארגוס להצטרף לליגה נגד פרס. במהלך המלחמה הפלופונסית בין ספרטה לאתונה, ארגוס הצטרפה לצד האתונאים אך במחויבות עמומה. בעשורים הבאים, ארגוס נותרה מעצמה קטנה ביוון העתיקה.
תחת הרומאים, ארגוס שגשגה לזמן מה, אך עד המאה האחרונה של השלטון הרומי, הוא היתה לעתים קרובות מטרה של פושטים גותיים והרולים (Heruli). בסוף המאה ה-4 לספירה, ארגוס, יחד עם חלק גדול משאר חלקי יוון, סבלו מנזק משמעותי מכיבוש אלאריק, הוויזיגותים שכבשו מאוחר יותר את רומא בשנת 410 לספירה.
מאות שנים מאוחר יותר, ארגוס שיחקה תפקיד במסעות הצלב ומאוחר יותר נמכרה לוונציה, ששלטה בעיר עד 1463, אז עברה לשליטתם של התורכים העות'מאנים. תקופות של סכסוכים פרצו במהלך המאות הבאות, והאיבה היוונית כלפי הטורקים הלכה וגברה, והגיעה לבסוף לשיאה במלחמת העצמאות היוונית ב-1821, שלאחריה הפכה ארגוס לחלק מממלכת יוון. עם ההיסטוריה הארוכה והמפורסמת שלה, אין זה מפתיע שארגוס, בדומה לשאר יוון, היא מוקד תיירותי כיום.
גבל: 5000 לפנה"ס
ממוקמת בשלווה על חוף הים התיכון המקסים, גבל, לבנון, מיושבת מאז האלף הרביעי לפנה"ס. גבל, שזכתה להערצה כנמל פיניקי היסטורי, היתה משמעותית בקביעת נתיב ההיסטוריה העתיקה. גבל שגשגה כמרכז של סחר ימי וחילופין בין-תרבותיים, ופעלה כגשר המחבר בין מזרח למערב. בגלל מיקומה המועיל, האלפבית הפיניקי התפשט במהירות, ויצר את הבסיס למערכות תקשורת כתובות שהשפיעו על ציוויליזציות במשך אלפי שנים קדימה.
גבל נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם המיושבות ברציפות, ונראה כי קהילת דייגים הייתה קיימת במקום בתקופת האבן החדשה, לפני 7,000 שנה. באתר נמצאו שרידי בקתות בנות חדר בודד שרוצפו בחלקי אבן גיר, וכן כלי אבן מתקופה זו. ב־1962 פרסם הארכאולוג הצרפתי ז'אק קובין מחקרים המתייחסים לגילוי כלי צור באתרים נאוליתים וכלכוליתים באזור גבל. מקור הקבורה המשנית הכלקוליתית בארץ ישראל הוא בקבורת ילדים ותינוקות בקנקנים בתקופה הנאוליתית בגבל. הקשרים המיתולוגיים בין מצרים וכנען, ובפרט גבל, מבטאים קשרים היסטוריים עתיקים והשפעות הדדיות. הופעתו של האל אוסיר, האל בצורת אדם, בניגוד לרבים מאלי מצרים שהם בצורת חיות בהשפעה מערבית צפון־אפריקאית, והבאת החיים התרבותיים והחקלאות למצרים, קשורים בהבאת הישגי קדמת־אסיה (למשל, החקלאות) למצרים על־ידי יורדי כנען, בפרט יורדי גבל. על כך יעיד גם אופיו כאל עץ־מחט, הזר לחלוטין למצרים או לכל הארצות הסובבות אותה פרט לכנען. סנכוניאתון סיפר שקרונוס (הוא אל הכנעני) בנה חומה מסביב למושבו ובכך ייסד את העיר הראשונה מעולם, היא גבל.
בתקופה הכלקוליתית, במהלך האלף ה־4 לפנה"ס, זכתה העיר לתוואי עירוני חדש. בתים הוקמו על התל, ונקרופוליס חדש קם מחוץ לשטח הבנוי. מספר שיטות קבורה נהגו בתקופה זו, ובהן קבורת מתים בכדי חרס גדולים יחד עם חפציהם הארציים. בתחילת תקופת הברונזה נחשבה גבל לנמל ייצוא העץ במזרח הים התיכון והיא עמדה בקשרי מסחר הדוקים עם מצרים העתיקה. בנוסף לעץ, שלחה גבל למצרים שרף שהופק מעצי ארז ואשר בו עשו המצרים שימוש בחניטת גופות, ובתמורה שלחו המצרים לגבל זהב, אלבסטר, פפירוס וצמר. העיר הוקפה בחומות ובמרכזה נסלל רחוב ראשי שממנו התפצלו רחובות משניים. בשנת 2700 לפנה"ס לערך נבנה בעיר מקדש לבעלת גבל, שנחשבת לאלת העיר. העיר גבל תופסת מקום מרכזי במגילת ון אמון – גיבור המגילה, כהן האל אמון, נוסע לגבל כדי להביא ארזים לבניית סירה לאל אמון. במגילה נזכר גם זכר־בעל (TAkArw barA במצרית עתיקה) מלך גבל. מלכי גבל משושלת אחירם כתבו כתובות מלכותיות הידועות ככתובות מלכי גבל.
גבל נזכרה במספר מקומות בתנ"ך. בתיאור גבולות הארץ גבל נחשבת חלק מארץ ישראל:
”מִתֵּימָן כָּל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים עַד אֲפֵקָה, עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי. וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי, וְכָל הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, מִבַּעַל גָּד תַּחַת הַר חֶרְמוֹן, עַד לְבוֹא חֲמָת.”
(יהושע, י"ג, ד'–ה')
אנשי גבל השתתפו בבניית מקדש שלמה:
”וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים; וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת.”
(מלכים א', ה', ל"א–ל"ב)
מתקופת השלטון הפרסי בגבל ידועות כמה כתובות מלכותיות: כתובת בן שפטבעל, ארון בתנועם וכנראה גם מצבת יחומלך. מטבעות העיר בתקופת המלך עזבעל (בנה של בתנועם מארון בתנועם) מציגים אניות קרב עם לוחמים ומגינים, שחרטומיהן מעוטרים באריה שואג – כל אלה מסמלים את כוחה הצבאי של העיר. סמלים נוספים על מטבעות העיר הם סוס מכונף המזכיר את הסוס עליו רוכב מלקרת במטבעות צור מאותה תקופה, וחלזון הארגמן, סמל לאומי פיניקי המשותף למטבעות ערים פיניקיות רבות.
לפי אריאנוס, אלכסנדר הגדול השתלט על גבל בתנאי כניעה, ובהמשך בגד מלך גבל ענאל במלך פרס, וחבר לאלכסנדר מוקדון במהלך המצור על צור. שם המלך נמצא במטבעות העיר, בהם גם הוטבע מניין השנים מ"שחרור" גבל בחסות מלכי יוון. העיר הייתה למושבו המרכזי של אדוניס, הוא תמוז, שנולד בגבל לפי האגדה.
גנאיוס פומפיוס מגנוס כבש את העיר בשנת 64 לפנה"ס וסיפח אותה לאימפריה הרומית. בתקופה הרומית ירדה חשיבותה המסחרית של העיר אך מקדשיה היו למקום עלייה לרגל. בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא תיקן את חומת העיר גבל.
בתקופת האימפריה הביזנטית שנמשכה משנת 395 עד 636, הייתה גבל מקום מושבו של בישוף, אך היא הלכה ואיבדה מחשיבותה. ב־636 השתלטו עליה הערבים ותהליך שקיעתה של העיר המשיך. הסחר עם מדינות אירופאיות גווע, וימי השפע חזרו לגבל רק לאחר הכיבוש הצלבני ב־28 באפריל 1103, עת עמדה בקשרי מסחר עם ג'נובה.
בשנת 1516 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית אשר שלטה בלבנט במשך 400 שנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר לחלק מהמנדט הצרפתי בלבנון, והיא חלק מלבנון מאז עצמאותה. העיירה המודרנית משתרעת לאורך חוף הים התיכון ועל מורדותיו הסמוכים לים של הר הלבנון. היא משמשת כבירת נפה במחוז כסרוואן-ג'בייל הנושאת את שמה. רוב תושביה הם קתולים מרונים והמיעוט מוסלמי שיעי. חלק מהאוכלוסייה השיעית שנמלטה ממנה בימי הביניים הקימה את העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, ועל כן הוענק לה השם שמשמעותו "בת ג'בייל". העיירה היא מוקד תיירותי, ומדי שנה בקיץ נערך ברובע ההיסטורי של גבל פסטיבל מוזיקה.
ארביל: 5000 לפנה"ס
עיר הבירה של כורדיסטן העיראקית, ארביל, השוכנת במישורים השופעים של מסופוטמיה, היא זמן רב מוקד של מסחר וציוויליזציה, ומשמשת כצומת דרכים של תרבויות. לעיר מיוחסת היסטוריה של מעל 8000 שנות קיום רצופות, והיא בין הערים העתיקות ביותר בעולם הקיימות ברציפות מאז שנוסדו. שמה המקורי וההיסטורי היה אָרְבַא אֵלו (ארבעה אלים).
העיר הייתה קיימת כבר בתקופת ממלכת אשור והייתה מרכז לפולחן האלה אשתר. האזכור הראשון לעיר מהמאה ה-23 לפנה"ס. ארידופיזיר מלך גותים כבש את העיר במהלך המאה ה-22 לפנה"ס. מנהיג האימפריה הפרסית כורש כבש את העיר בשנת 547 לפנה"ס. בסמוך לעיר נערך ב-331 לפנה"ס קרב גאוגמלה שבו ניגף הצבא הפרסי בפיקודו של דריווש השלישי בפני אלכסנדר מוקדון, מפלה ששמה קץ לאימפריה הפרסית. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול הייתה העיר חלק מהממלכה הסלאוקית. במהלך השנים הייתה העיר לאזור ששנוי במחלוקת בין האימפריה הפרסית, האימפריה הרומית והאימפריה הסאסאנית.
בסוף ימי הבית השני הייתה בארביל קהילה יהודית חשובה. ומאוחר יותר היא שימשה מרכז לממלכת חדייב שמלכיה התגיירו. יהודים המשיכו לגור בעיר גם בימי הביניים וב-1877 נמנו בה כ-400 משפחות יהודיות. מהמאה ה-1 ועד למאה ה-4 העיר החלה להפוך אט אט לנוצרית ונטתה לכיוון הכנסייה האשורית.
שרידי העיר העתיקה נמצאים מחוץ למצודת ארביל שבלב העיר, ממערב לה. זהו מישור שבו פזורים אלפים רבים של שברי חרסים, ושרידי קירות בגובה פני השטח של מבנים אשר כמעט נמחו מעל פני הקרקע. בשטח עצמו מזדקר גם מגדל גבוה (מינרט), שגובהו למעלה מ-30 מטר.
בעקבות כיבוש הסביבה בידי האימפריה המוסלמית, החלה להגיע לעיר הגירה של עמים מוסלמים- בעיקר ערבים, כורדים ועמים טורקיים. בהמשך ימי הביניים העיר נשלטה על ידי בית אומיה, בית עבאס והשושלת הבויהית. במהלך המאה ה-13 העיר הותקפה, נבזזה ואף נכבשה לפרקי זמן מסוימים על ידי האימפריה המונגולית ושליטה הולאגו חאן. במהלך ימי הביניים הפכה ארביל למרכז מסחרי, כנקודה שעל הדרך בין בגדאד למוסול.
האימפריה העות'מאנית כבשה את העיר (כמו כן את שאר עיראק) במהלך המאה ה-16. אימפריה זו שלטה על העיר עד לנפילתה בידי האימפריה הבריטית במלחמת העולם הראשונה.
כיום העיר מורכבת מקבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות רבות. הכורדים הם הקבוצה הגדולה ביותר בעיר, עם מגוון מיעוטים כגון ערבים, אשורים, טורקמנים, יזידים, שבאקים, מנדעים וארמנים. הפרלמנט האוטונומי של כורדיסטן העיראקית הוקם ב-1970, לאחר תהליך משא ומתן בין ממשלת עיראק לבין המפלגה הדמוקרטית הכורדית בראשות מוסטפא ברזאני. למעשה הפרלמנט נשלט על ידי שליט עיראק סדאם חוסיין עד למלחמת המפרץ בשנת 1991. הפרלמנט החל לאבד מיעילותו במהלך שנות ה-90 לאחר מאבקים בין הפלגים הכורדיים השונים. במהלך מלחמת עיראק חלו מתקפות טרור רבות בעיר שגרמו למותם של רבים.
אחד הרובעים העירוניים העתיקים בעולם המאוכלסים ברציפות, המצודה ההיסטורית של ארביל היא אתר מורשת עולמי של אונסק"ו ומהווה עדות לעבר הארכיאולוגי העשיר של העיר. הסמטאות והמבנים דמויי המבוך של המצודה מספקים תובנות על ההיסטוריה הצבעונית של העיר והשפעתה המתמשכת כמעוז הציוויליזציה.
שושן (סוסה): 4000 לפנה"ס
שושן, שראשיתה לפני יותר מ-6,000 שנה, היא אחת הערים העתיקות בעולם המאוכלסות ברציפות וממוקמת באיראן של ימינו. העת העתיקה ראתה את שושן גדלה כמרכז של מסחר, תרבות וכוח פוליטי בשל מיקומה המועיל בצומת דרכים בין מסופוטמיה לרמה האיראנית.
שושן, בירת הציוויליזציה העילמית, הייתה מכרעת בקביעת הדרך בה עברה ההיסטוריה העתיקה. היא תפקדה כמרכז ליחסים תרבותיים ודיפלומטיים בין האימפריות הגדולות של המזרח הקרוב, כמו האימפריות הפרסית, הבבלית והאשורית. השרידים העצומים של העיר, הכוללים את ארמון אפאדאנא המרשים, הזיגוראת המרשים צ'וגה זנביל, וקבר דניאל הנביא, מעידים על המורשת הארכיאולוגית העשירה של העיר. המבנים ההיסטוריים הללו משמשים תזכורת להיסטוריה העשירה של שושן ולמשמעותה המתמשכת כמקום הולדתה של הציוויליזציה.
ישנן ראיות להתיישבות באתר הארכאולוגי צ'וגה מיש כ-8,800 שנה לפני זמננו, ולתרבות שידעה לצייר על חרס באלף ה-5 לפנה"ס. שושן הייתה עיר הבירה של האימפריה העילמית. היא נכבשה על ידי המלך סרגון והייתה לעיר מחוז אכדית בשנים 2330 עד 2240 לפנה"ס. לאחר מכן נכבשה על ידי השומרים, עד לנפילת האימפריה השומרית בידי העילמים בשנת 2004 לפנה"ס לערך. אז חזרה שושן להיות בירת עילם. במחצית המאה ה-12 לפנה"ס נכבשה בבל הכשית על ידי העילמים. הם הביאו איתם לשושן כשלל את הלוחות המקוריים שעליהם כתובים חוקי חמורבי; לוחות אלה נמצאו בשושן בשנת 1901.
האשורים, תחת המלך אשורבניפל, הרסו את שושן בשנת 647 לפנה"ס, במהלך מלחמה. הרס העיר מתועד בלוח שנחשף בנינוה, בירת אשור. בשנת 538 לפנה"ס כבש המלך הפרסי כורש את שושן. כנבוזי השני, בנו, העביר את בירת הממלכה הפרסית לשושן. עם נפילת הממלכה הפרסית בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 331 לפנה"ס, איבדה העיר את חשיבותה. לאחר אלכסנדר, הייתה העיר לחלק מהממלכה הסלאוקית, ושמה שונה לסלואקיה. כמאה שנים לאחר מכן הצליחו הפרתים להשתחרר מהשלטון הסלאוקי; שושן הייתה לבירת החורף של הממלכה הפרתית החדשה.
שושן נהרסה לפחות שלוש פעמים במהלך ההיסטוריה שלה: בפעם הראשונה ב-647 לפנה"ס על ידי האשורים; בפעם השנייה, ב-638 לספירה, כשהצבאות המוסלמים כבשו את פרס לראשונה; ובפעם השלישית, בשנת 1218 לספירה, על ידי הכובשים המונגולים. העיר העתיקה נעזבה באופן הדרגתי לאחר מכן.
שושן נזכרת במקורות היהודיים: על פי המקרא, גם דניאל וגם נחמיה גרו בשושן בתקופת גלות בבל, ואסתר הייתה למלכה שם. בסמוך לשושן ישנו אתר הנחשב לקברו של הנביא דניאל. בספר היובלים, אחד הספרים החיצוניים, שושן מוזכרת כאחד ממקומות ישיבתו של שם בן נח ושל בנו הבכור עילם.
שושן היא עדיין מונומנט לעקשנות וכושר ההמצאה של אנשים, גם לאחר חלוף אלפי שנים. מבקרים מכל רחבי העולם עדיין מתלהבים מהשרידים העתיקים שלה, המספקים צוהר אל השפע והאלגנטיות של אחת הערים העתיקות ביותר על פני כדור הארץ. שושן היא מקום שבו רוחות העבר מהדהדות לאורך השנים, ומזכירות לנו את החשיבות והמשיכה הנצחית של ההיסטוריה האנושית המשותפת שלנו.
ירושלים: 4000 לפנה"ס
העיר ירושלים מקודשת לשלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. היא הייתה המרכז הדתי והמדיני של חיי העם היהודי בימי קדם, ובה שכן בית המקדש, ושימשה מושא כמיהתו וכיסופיו בגלות. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות, לאורך ההיסטוריה היוותה העיר מוקד של מאבקים וסכסוכים.
העיר הוקמה בתקופה הכלכוליתית על יד מעין הגיחון, באתר המכונה עיר דוד. היישוב התמקד בגבעה זו במשך כ-6000 שנה, עד לאמצע תקופת הבית השני, בה הוסט המוקד העיקרי של העיר לאזורים הנמצאים כיום בתחומי העיר העתיקה. העיר העתיקה הייתה המוקד העיקרי של העיר עד לסוף המאה ה־19, בה התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, והן משכנות בתוכן, נכון לתחילת המאה ה־21, את הרוב המוחלט של תושביה.
ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר".
בשנים 3,000 עד 2,500 לפנה"ס העיר על הגבעות המפרידות בין קו חוף הים התיכון הפורה של ישראל של ימינו למדבריות הצחיחים של ערב התיישבו לראשונה שבטים פגאניים במה שנודע לימים כארץ כנען. התנ"ך אומר שהכנענים האחרונים ששלטו בעיר היו היבוסים. סביב 1,000 לפנה"ס, לפי עדויות ארכיאולוגיות, דוד המלך כבש את העיר. הוא קרא לכיבוש שלו עיר דוד והפך אותה לבירת ממלכתו החדשה.
סביב 960 לפנה"ס שלמה בנו של דוד בנה את בית המקדש היהודי הראשון. התנ"ך מספר שבני ישראל נלחמו מלחמות רבות נגד שבט כנעני אחר בשם פלשתים שחיו לאורך קו החוף הדרומי. ב-721 לפנה"ס האשורים כבשו את השומרון, ופליטים יהודים נמלטו לירושלים, מה שגרם להתרחבות העיר. ב-701 לפנה"ס שליט אשור סנחריב הטיל מצור על ירושלים.
ב-586 לפנה"ס כוחות בבל כבשו את העיר, הרסו את בית המקדש והגליו יהודים רבים. ב-539 לפנה"ס המלך הפרסי כורש כבש את האימפריה הבבלית, כולל ירושלים. המלך כורש התיר ליהודים לחזור לירושלים כדי לבנות אותה ובית המקדש השני נבנה. ב-445-425 לפנה"ס נחמיה הנביא בנה מחדש את חומות העיר.
ב-332 לפנה"ס, אלכסנדר מוקדון השתלט. לאחר מותו חולקה האימפריה שלו לארבע, ביניהם האימפריה הסלאוקית שהכילה את ארץ ישראל ואת אויביהם הקדמונים הפלשתים. 160-167 לפנה"ס, מרד המכבים, שנפתח נגד האימפריה הסלאוקית וההשפעה היוונית, החזיר בסופו של דבר את העיר לשליטה יהודית. ב-141 לפנה"ס החלה שושלת החשמונאים, והעיר גדלה.
ב-63 לפנה"ס הגנרל הרומי פומפיוס כבש את ירושלים. 37 לפנה"ס, המלך הורדוס שיפץ את בית המקדש השני והוסיף קירות תמך, שאחד מהם נותר כיום ונקרא הכותל המערבי.
ב-30 לספירה, ע"פ האמונה ישוע נצלב על ידי החיילים הרומאים. בשנת 70 במהלך מרד יהודי נוסף, הרומאים הורסים את בית המקדש ומגלים יהודים רבים. ב-135 הרומאים בונים מחדש את ירושלים כעיר משלהם. ב-335 הקיסר הרומי קונסטנטינוס בנה את כנסיית הקבר מעל המקום בו נאמר שישוע נקבר וקם מן המתים.
בשנת 614 הפרסים כובשים את ירושלים. ב-629 נוצרים ביזנטיים כובשים מחדש את ירושלים. ב-632 מוחמד, נביא האיסלאם, מת ונאמר שהוא עולה לגן עדן מסלע במרכז המקום שבו היה בית המקדש היהודי. ב-637 הח'ליף עומר נכנס לעיר כדי לקבל את כניעתו של השליט הביזנטי שלה, הפטריארך סופרוניוס.
בשנת 691 המקדש המוסלמי המכונה חראם אל שריף, או כיפת הסלע, נבנה סביב המקום שבו נאמר על מוחמד שעלה לשמיים, וניצב שם היום. 1099-1187 הצלבנים כבשו את ירושלים וטענו כי היא אתר דתי מרכזי. ב-1187 צלאח א-דין כובש את ירושלים מידי הצלבנים. 1229-1244 הצלבנים כובשים מחדש את ירושלים פעמיים.
ב-1250 שליטים מוסלמים מפרקים את חומות העיר. ב-1517 האימפריה העות'מאנית כובשת את ירושלים וסולימאן המפואר בונה מחדש את החומות מ-1538 עד 1541. ב-1917 הבריטים כובשים את ירושלים במלחמת העולם הראשונה. ב-1967 ישראל כובשת את מזרח ירושלים ומספחת אותה מיד, והעניקה לתושבים הערבים מעמד של תושבי קבע, אך לא אזרחות.
צידון: 4000 לפנה"ס
צידון מתוארכת לאלף ה-4 לפנה"ס, עיר-מדינה פיניקית, הקימה מושבות ברחבי הים התיכון ומחוצה לו, תוך שהיא ממלאת תפקיד משמעותי בסחר וגילויים ימיים. לצידון היסטוריה עשירה של מיזוג ציוויליזציות ותרבויות רבות, כולל יוונים, רומאים, ערבים, פיניקים ואשורים. בגלל מיקומה המועיל, הכובשים חיפשו אותה והטביעו את חותמם על האזור עם מבצרים, מקדשים ושווקים מפוארים.
מבצר הים המרשים, מקדש אשמון והשווקים של העיר העתיקה הם רק כמה דוגמאות לשרידים העתיקים המעידים על מורשתה הארכיאולוגית העשירה של צידון. צוהר אל עברה המפואר של העיר ומורשתה המתמשכת כמרכז של מסחר, תרבות והמצאות מסופק על ידי החורבות השמורות הללו.
צידון נזכרת בסביבות המאה ה־14 לפנה"ס, בכתבי אוגרית. העיר הייתה מרכזית מאוד בקרב הפיניקים – "פיניקים" הוא כינוי יווני זר, ובקרב הפיניקים עצמם נפוץ הכינוי "כנענים" או "צידונים", גם אם מוצאם לא היה מצידון. ממכתבי אחתאתן (אל־עמארנה) עולה מאבק בין מלך צור אבימלך למלך צידון זמרי־הדה, שלפי האשמות אבימלך שיתף פעולה עם עזירו המורד. באודיסיאה (המאות ה־9–8 לפנה"ס) מזוהים הפיניקים כצידונים. באיליאדה מגיע פאריס לצידון, שם נארגו שמלות צבועות.
בסוף האלף הראשון לפנה"ס הייתה צידון אחת מהערים הפיניקיות החשובות, מסחרה של צידון התפשט לערי החוף של הים התיכון, אך מאוחר יותר איבדה את הבכורה בפיניקיה לצור. אתבעל מלך הצידונים מהמקרא היה מלך צור וצידון, וכינויו "מלך צידונים" מצביע על מלכותו על כל פיניקיה. אותו מלך בנה (כלומר ביצר) את בתרון ואת העיר "Αὖζαν" בלוב. בימיו גם נוסדה, כנראה, המושבה הפיניקית המרכזית בקפריסין – כתי, שנותרה עיר תלויה בצור (אך לא בצידון) מאות שנים לאחר מכן. הקהילה הפיניקית באתונה נקראה "עם צדן", ונעבד בקרבה האל "בעל צדן" (המוכר גם מכתובת אשמונעזר). קיימות עדויות לצידונים גם מפיראוס ומדמטריאס ההלניסטית.
במקרא, האפונים "צידון" הוא בכור כנען. בברכת יעקב מבורך זבולון כאבי שבט ימי, ש"ירכתו על צידֹן". העיר ליש, שלאחר כיבוש שבט דן נקראה דן, הייתה בהשפעת העיר צידון, וכך גם צרפת בימי אליהו. בין צידון לממלכת ישראל נכרתה ברית, שביטויה היה חתונת אחאב ואיזבל בת אתבעל מלך צידונים. צידון מוזכרת במקומות נוספים בספרות המקראית.
המלך האשורי תגלת פלאסר הראשון כבש את האזור ("אמורו"), וקיבל מנחה מגבל, צידון וארוד. אשורנצירפל השני כתב שהוא עשה את דרכו למרגלות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו, הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: צור, צידון, גבל, מחֿלתו, מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן. אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצידונים, בין שאר ממלכות ארץ כנען.
מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) לארץ חֿתי (הלבנט) כוון בין השאר נגד מלך צידון לולי, שמרד במלך אשור וברח לים (בחלק מהכתובות מצוין כי הוא ברח לקפריסין[57]), ועל כן סנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית-זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, הערים המבוצרות הכפופות לצידון עליהן הסתמך לולי.
בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, כרת עבדי־מִלְכֻתִי מלך צידון ברית עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה), "סמך על הים המתגלגל" והתמרד באימפריה האשורית. בעקבות כך שיטח אסרחדון, לטענתו, את צידון, פירק את חומותיה ומבניה והשליכם לים, ואף גרם למקום עליו עמדה להיעלם.
פרעה חפרע, שעלה לשלטון ב־589 לפנה"ס, היה להוט להשיב את השלטון המצרי ללבנט, והוא כנראה עודד מרידות נגד הבבלים כמדיניות (ייתכן שדוגמה לכך היא פגישת מלכי צור, צידון, אדום, מואב, ועמון בירושלים, כנראה כדי לדון באפשרות למרד), והמקורות הקדומים מעידים כי הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור, וגם הסתער על קפריסין (שהייתה פיניקית בחלקה הגדול באותה תקופה).
במאות ה־5–4 לפנה"ס הייתה צידון מעצמה ימית חשובה ביותר, בעלת עצמה כלכלית רבה. צידון זכתה למרכזיות ויוקרה תחת האימפריה הפרסית (והתעלתה אף על צור); מלחמת פרס ויוון התרכזה בעיקר בהתנגשויות צידון ואתונה, ומלך צידון היה כ"שר חיל־הים" למלך המלכים הפרסי. אלכסנדר הגדול המליך את עבדאלנִם למלך על צידון תחתיו, והוא נקבר בארון הקבורה הידוע כארון קבורת אלכסנדר. בנו של מלך זה הקדיש כתובת דו־לשונית לעשתרת־אפרודיטה בקוס.
מטבעות ביוונית מהתקופה הרומית של העיר מרמזים שגם בתקופה זאת המשיכה להיות צידון מעצמה ימית אוטונומית, ללא תלות ברומאים. בתקופה הרומאית היו העיר ובתיה ידועים ביופיים. בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא הקים בצידון תיאטרון.
כאשר בא פקורוס הפרתי להוריד מהשלטון את הורקנוס ולהמליך את אריסטובולוס הוא הגיע ליהודה בדרך החוף הפיניקי, ויושבי צידון מסרו את עירם לידיו. כאשר אריסטובולוס שידל את שלומית דודתו להתחתן עם סולי הערבי ולגלות לו את סודות הורדוס, גילתה זאת שלומית להורדוס, והוא כלא את שני בניו בכפר הצידוני פְּלַטַּנֵּי. בפתחו של המרד הגדול התבצעו מעשי טבח ביהודים בערים רבות בלבנט, אולם אנשי העיר צידון (יחד עם מספר מצומצם של ערים אחרות) לא טבחו ביהודים ולא שמו אותם במאסר.
פאוסניאס (המאה ה־2) מציין שפגש במקדש אסקלפיוס באייגיום שבאכאיה איש צידוני, שהכריז שלפיניקים יש יותר מושג על האלים מליוונים, והשניים התווכחו ויכוח תאולוגי על מהות האלים.
על פי הברית החדשה, בין האנשים שהגיעו לשמוע את ישוע היו גם "מִסְּבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן" ישוע ביקר ב"גְּבוּלוֹת צוֹר וְצִידוֹן" ובין היתר עשה שם נס להוציא שד מבת של אשה "יְוָנִית וְאֶרֶץ מוֹלַדְתָּהּ פְּנִיקְיָה אֲשֶׁר לְסוּרְיָה". בספר "מעשי השליחים" מסופר על מסעו של פאולוס, העצור, בספינה הרומית ועגינתם בצידון, שם הותר לו לפגוש את חבריו הנוצרים.
בימי הביניים נכבשה העיר על ידי הערבים ומאוחר יותר על ידי הצלבנים. ב־4 בדצמבר 1110 צידון נכבשה על ידי המלך בלדווין הראשון, מלך ירושלים והמלך הנורווגי זיגורד הראשון והפכה לבירת סניוריית צידון שבממלכת ירושלים. צלאח א־דין כבש אותה מידי הצלבנים בשנת 1187, אבל צלבנים גרמנים החזירו אותה לשליטה נוצרית במסע הצלב של שנת 1197. ניתן עד היום לראות את החומה שהוקמה בעיר בימי הצלבנים, את מבצר הים וכן את מבצר היבשה ששופץ וחוזק בתקופת מסע הצלב השביעי.
צידון נשארה מעוז צלבני חשוב עד שלבסוף נהרסה על ידי הערבים ב־1249. לואי התשיעי, מלך צרפת ביצר ב-1254 את מצודתה. בשנת 1260 הגיעו המונגולים אל העיר ומפקדם קיטבוקה שלח כוח קטן לקבל פיצויים מהעיר. ז'וליין גרנייה, הנסיך הצלבני ששלט על העיר ועל הבופור, השתלט על הכוח המונגולי ובתגובה הרס קיטבוקה את העיר.
בתקופה העותמאנית הייתה צידון בירת איילט צידון. במלחמת העולם השנייה נערך קרב צידון (13–15 ביוני 1941) שהיה חלק מתמרון הדיוויזיה השביעית האוסטרלית לכיבוש ביירות, במערכה בסוריה ובלבנון מערכה שערכה חמישה שבועות ונערכה בין בעלות הברית לכוחות הצרפתים של וישי. בסיומו של הקרב האוסטרלים כבשו את העיר. בעת החדשה נכללה צידון במדינת לבנון. בעקבות מלחמת העצמאות ברחו אליה פליטים פלסטינים. העיר נכללה באזורי הלוחמה במלחמת האזרחים בלבנון ובמלחמת לבנון הראשונה, וכוחות צה"ל נכחו בה.
כיום צידון היא עיר משגשגת ועמידה שבה מנהגים ישנים מתקיימים יחד עם החיים המודרניים, למרות קשיי המודרניזציה והקונפליקט. הנמל המשגשג שלה, האתרים ההיסטוריים והסצנה הקולינרית המגוונת, כולם מושכים תיירים מכל העולם, ומהווים דוגמה חיה לאופי הגמיש של אחת הערים העתיקות בעולם.
אתונה: 3000 לפנה"ס
אתונה, עיר הבירה של יוון, נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם והיא דוגמה בוהקת לציוויליזציה. לאתונה, הידועה כמקום הולדתה של הציוויליזציה המערבית, הייתה השפעה עמוקה על ההיסטוריה על ידי השפעה על הדמוקרטיה, הפילוסופיה, הספרות והאמנויות.
במהלך תור הזהב, אתונה שגשגה, והתגלתה כמרכז הצלחה יצירתית ואינטלקטואלית ממקורותיה הצנועים ככפר זעיר על גבעת האקרופוליס ועד לשיאה כעיר-מדינה החזקה של יוון העתיקה. מונומנט אחד להשפעתה המתמשכת הוא הפרתנון, שעדיין חולש על קו הרקיע של העיר כסמל לדמוקרטיה ולעליונות תרבותית אתונאית.עדות לנוכחות באתונה היא מערת שיסט (Cave of Schist), שתוארכה לאלף ה-11 וה-7 לפנה"ס. אתונה מיושבת ברציפות במשך 5,000 שנים לפחות (3000 לפנה"ס). עד שנת 1400 לפנה"ס הפך היישוב למרכז חשוב של הציוויליזציה המיקנית. הפלישה הדורית (בערך 1200 לפנה"ס) פסחה על אתונה, אך מעמדה ירד והיא הייתה לא יותר מאשר עיירת שדה קטנה.
העיר הגיעה לשיאה בימי הזהר של יוון הקלאסית תחת משטר דמוקרטי שנציגו הבולט פריקלס עזר להקים את האימפריה האתונאית. במקביל לתהליך הדמוקרטיזציה, התחזק מעמדה המדיני של אתונה והיא הפכה למנהיגה בעולם היווני, ולגורם מרכזי בפוליטיקה הבינלאומית האזורית. ככזו, לקחה חלק מכריע בבלימת התפשטותה של האימפריה הפרסית מערבה. בגלל התבוסה במלחמה עם ספרטה ירדה מרוב נכסיה האימפריאליים, אך שמרה על מעמד הבכורה בתרבות היוונית.
המלחמות בין אתונה לספרטה התישו את כוחן של שתי המעצמות הגדולות, ובמאה הרביעית לפני הספירה החלה העיר לשקוע. פיליפוס השני הביס את הקואליציה היוונית בהנהגת אתונה ותבאי בקרב כירונאה (338 לפנה"ס), ואתונה איבדה את עצמאותה. אחרי תהפוכות שעברו על יוון בעת מלחמות הדיאדוכים עברה לשלטונה של ממלכת מוקדון. אף שאיבדה את עצמאותה, הייתה אחת הערים העשירות ביוון בכלל ובממלכה המקדונית בפרט, אך לא חזרה עוד לגדולתה, עד עצמאות יוון בתחילת המאה ה-19.
במהלך העת העתיקה הייתה בעיר נוכחות פיניקית, כפי שמעידות כתובות שנמצאו בה. בתקופת השתייכותה לאימפריה הביזנטית הייתה אתונה עיירת שדה לא חשובה, אוצרותיה הרבים נשדדו על ידי הקיסרים והועברו לקונסטנטינופול. בין 1204 ל-1458 הייתה אתונה במוקד הסכסוך בין הביזנטים, הצלבנים ופושטים אחרים. ב-1458 נכבשה העיר על ידי האימפריה העות'מאנית.
לאחר מלחמת העצמאות היוונית, נבחרה אתונה, בשנת 1834, לבירת הממלכה היוונית החדשה, בעיקר בשל עברה וחשיבותה ההיסטורית. בזמן זה הייתה עיר שולית וקטנה, ומרכזה שכן למרגלות האקרופוליס. בעת שלטונו של אוטו (1832–1862) עברה העיר שינויים רבים והרשויות יזמו מפעלי בנייה רבים. ב-1896 נבחרה העיר לארח את המשחקים האולימפיים הראשונים בתקופה המודרנית (אולימפיאדת אתונה 1896). במהלך מלחמת העולם השנייה, נכבשה העיר על ידי כוחות מדינות הציר, וב-27 באפריל הגיעו הגרמנים לשערי אתונה. יוון חולקה לשלושה אזורי כיבוש: גרמני, בולגרי ואיטלקי. העיר אתונה נכללה בשטח הכיבוש האיטלקי, ובהמשך נשלטה על ידי כוחות הוורמאכט. לאחר המלחמה גדלה אוכלוסיית העיר בקצב מהיר, וקלטה תושבים רבים שחיפשו בה פרנסה.
אתונה היא עדיין עיר משגשגת היום, עם חורבות היסטוריות המתקיימות בשלום עם ארכיטקטורה עכשווית. מדי שנה, מיליוני תיירים מבקרים באקרופוליס ובשאר המונומנטים הארכיאולוגיים, ורוצים לצעוד בעקבות אריסטו, אפלטון וסוקרטס. ההיסטוריה העשירה והתרבות הדינמית של אתונה מוצגות בתיאטראות העיר, במוזיאונים ובמחוזות התוססים של העיר, מה שמבטיח שמהות העיר תרגש ותעורר השראה בדורות הבאים.
וראנאסי: 2000 לפנה"ס
וראנאסי - המכונה גם קאשי או בנאראס - היא עיר עם היסטוריה המשתרעת על פני יותר מ-3,000 שנים. שוכנת במדינת אוטר פרדש שבצפון הודו, וראנאסי עשירה ברוחניות, תרבות ומיתולוגיה. היא ממוקמת לאורך גדות נהר הגנגס. וראנאסי נחשבת לעיר הקדושה ביותר בהינדואיזם ובג'ייניזם, והיוותה חלק חשוב בהתפתחות של הבודהיזם.
במשך אלפי שנים, וראנאסי, הייתה מוקד לעלייה לרגל ולחינוך. חסידים ממלאים את הגהאטים ההיסטוריים שלה, או מדרגות גדת הנהר, כדי לטבול במים הקדושים של הגנגס ולעסוק בטקסי טיהור ותפילה. בנוסף, וראנאסי גם ידועה במורשת התרבותית הענפה שלה, השזורה בספרות, מוזיקה, אמנות ופילוסופיה הודית. מאז ימי קדם, העיר הייתה מוקד לחינוך ודיונים אינטלקטואלים, מושכת חוקרים, משוררים ופילוסופים מכל רחבי תת היבשת.
לפי המיתולוגיה ההינדואית ואראנסי נוסדה על ידי האל שיווה, אחד משלושת האלים החשובים ביותר בהינדואיזם, חלק מהטרימורטי עם ברהמה ווישנו. לפי המיתולוגיה, במהלך קרב שהתנהל בין שני האלים שיווה וברהמה, הצליח שיווה לתלוש את אחד מחמישה הראשים של ברהמה. במקום להניח לראש, שיווה בחר לנהוג בחוסר כבוד וקשר את הראש ליד ונשא אותו איתו לכל מקום, וכאשר הגיע לוואראנסי הראש של ברהמה נפל מהיד ונעלם באדמה, ולכן נחשבת העיר לקדושה מאוד בדת ההינדואיזם.
ואראנסי נחשבה לעיר מסחר חשובה, והייתה ידועה באריגת משי ומלמלה, בשמים, שנהב ופיסול. במהלך אמצע המאה ה-6 לפנה"ס, גאוטמה הבודהה ייסד את הבודהיזם כאשר נשא את נאומו הראשון ליד ואראנסי. במהלך המאה ה-8 חשיבותה הדתית של העיר התחזקה אף יותר כאשר שנקרה הפיץ בעיר את השיוויזם, זרם מרכזי בהינדואיזם המתמקד בפולחן של האל שיווה, ועד היום ואראנסי נחשבת לעיר הקדושה ביותר עבור מאמיני הזרם.
במהלך המאה ה-16 העיר הייתה בשליטת אכבר, השליט השלישי של האימפריה המוגולית, שהשקיע בה ומימן את בנייתם של שני מקדשים גדולים לאלים שיווה ווישנו.[10] כבר בשלב זה העיר היוותה לא רק מרכז מסחרי, אלא גם מרכז תרבותי ורוחני חשוב, ומשכה אליה מלומדים ומטיפים דתיים רבים מכל רחבי דרום אסיה.
במהלך המאה ה-17, בתקופת שלטונו של אורנגזב, השליט השישי והאחרון של האימפריה המוגולית, החל להיווצר מתח בקרב תושבי המקום לאחר שאורנגזב הורה על הריסת מקדשים רבים, ובניית מסגדים במקומם. אולם, בשנת 1707 אורנגזב נפטר, והמצב בעיר הוחזר לקדמותו מאחר שהאזור (כמו רוב חלקי תת-היבשת ההודית אז) נשלטו על ידי מלכים מקומיים שתמכו בהינדואיזם. מאותו זמן ואילך, ובמיוחד במהלך המאה ה-18 בתקופת השלטון של האימפריה המראטהית, העיר התחילה לצמוח משמעותית ובתקופה זו נבנתה רוב העיר המודרנית, הקיימת עד היום.
הסופר האמריקאי מארק טוויין רשם בשנת 1897 את אחת האמרות המזוהות ביותר עם העיר:
"בנארס עתיקה יותר מההיסטוריה, עתיקה יותר מהמסורת, אפילו עתיקה יותר מהאגדה, ונראת עתיקה פי שניים מכולם יחד."
בין אמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, לאחר המרד ההודי הגדול בשנת 1857, העיר הייתה בשליטת הראג' הבריטי שהיה חלק מהאימפריה הבריטית. בשנת 1910, השלטון הבריטי הכיר בואראנסי כמדינה ובעיר הסמוכה רמנגאר כעיר הבירה שלה, אך בלי להעניק לאזור סמכויות שיפוטיות. בשנת 1916 נוסדה בעיר האוניברסיטה ההינדית בבנארס, שכיום נחשבת לאחת האוניברסיטאות הגדולות והחשובות בהודו. לאחר שהודו הכריזה על עצמאותה בשנת 1947 העיר הפכה לחלק ממדינה אוטר פרדש.
ורנאסי, שבה מנהגים עתיקי יומין מתקיימים בשלום עם החיים העכשוויים, היא עיר נצחית שעמדה במבחן הזמן וברוחות השינוי. הסמטאות המבוכיות, השווקים ההומים והמקדשים התוססים נותנים הצצה אל המרקם הרוחני והתרבותי של הודו, מה שהופך אותה ליעד חובה לביקור עבור תיירים המעוניינים לטבול את עצמם במסורות העתיקות של אחת הערים העתיקות בעולם.
רשימת הערים העתיקות המאוכלסות עד היום היא משמעותית אך לא ממצה. ערים עתיקות נוספות שיש להן היסטוריה שנמשכת עוד לפני תקופת הברונזה ושעדיין מיושבות כוללות את תבאי (5000 לפנה"ס), עכו (3000 לפנה"ס), יפו (2000 לפנה"ס), ערים עתיקות אחרות כוללות את גירגה במצרים (3200 לפנה"ס) ומולטאן באזור פנג'אב בפקיסטן (3000 לפנה"ס).
ברור שמה שאנחנו יודעים כרגע הוא רק חלק ממה שיש לנו עוד לגלות. ישנן ערים רבות שאנו יודעים שהן עתיקות, אבל בדיוק בנות כמה הן נשאר סוד. ממצאים ארכיאולוגיים מודרניים דוחקים לאחור את מסגרת הזמן שבה בני האדם התיישבו לראשונה ובנו ערים, וההיסטוריה הארוכה של האנושות נכתבת מחדש ללא הרף ככל שמתגלות תגליות חדשות שמאלצות אותנו לחשוב מחדש על מה שהנחנו שהוא עובדה. ככאלה, ישנן ערים מאוכלסות כיום שההיסטוריה שלהן יכולה להימשך רחוק יותר ממה שאי פעם דמיינו.
הערים ההיסטוריות הללו, שכל אחת בנפרד מכילה את הפצעים והניצחונות של עידנים עברו, פועלות כארכיון חי של ההיסטוריה האנושית. אנו נזכרים בהיסטוריה המשותפת שלנו ובמורשת הנצחית של אלה שבאו לפנינו כשאנו מטיילים ברחובותיהן הנצחיים וסופגים את היופי שלהן. העבר הוא יותר מסתם זיכרון קלוש בערים העתיקות ביותר הללו; זוהי נוכחות אמיתית שקוראת לנו לחקור, לגלות וליצור קשר עם המקצבים השונים של הציוויליזציה האנושית.
מקורות:
Comments