הכרובים הם נושא מסתורי שמופיע פעמים רבות במקרא, אך לעולם אינו מוסבר באמת. אנו מקבלים רק הצצות קצרות לתפקידם ולטבעם. מכיוון שהמידע הניתן אינו מספיק כדי לענות באמת על השאלה של מהם הכרובים בסיפור המקראי, המאמר לא ינסה לתת תשובה כזו, אלא יציג מספר פרשנויות אפשריות שעשויות להיות גם סותרות.
דבר אחד שניתן לומר בוודאות הוא שהמילה "כרובים" היא מילה ברבים. הסיומת 'ים' מציינת שם עצם ברבים. לכן, המילה מופיעה גם כ"כרובים" וגם ביחיד כ"כרוב". השפה העברית העתיקה מכילה מילים רבות כאלה המסתיימות בסיומת 'ים'. בולט בין אלה הוא "אלוהים", קבוצת רבים של יצורים חיים ואינטליגנטיים, המתפרשים לעתים קרובות כ"אלים". ה"נפילים" הידועים הם עוד דוגמה כזו. קיימות עשרות דוגמאות נוספות והן נושא מחקר נפרד.
במרכזו של המקדש בעולם העתיק ניצב צלם של אל. במשכן של ישראל לא היה פסל מעין זה, לפי המקרא. במקומו היו במשכן שני כרובי זהב שסככו בכנפיהם על הכפורת, המכסה של ארון העדות:
וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ וַֽ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּֽעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּֽרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹֽכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִֽהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃
(שמות כה, יח-כ)
מעל הכפורת, בין שני הכרובים, נועד האל עם משה ודיבר עמו:
וְנֽוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אֽוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
(שמות כה, כב)
מספר שמות עולה הרושם כי הכרובים מילאו תפקיד מרכזי בשחר ימיה של היהדות, ורושם זה מתחזק לאור אזכורי הכרובים במקומות נוספים במקרא.
פסלי כרובים שונים מעט בצורתם סככו על ארון הברית בבית המקדש בירושלים:
וַיַּ֣עַשׂ בַּדְּבִ֔יר שְׁנֵ֥י כְרוּבִ֖ים עֲצֵי־שָׁ֑מֶן עֶ֥שֶׂר אַמּ֖וֹת קֽוֹמָתֽוֹ׃ וְחָמֵ֣שׁ אַמּ֗וֹת כְּנַ֤ף הַכְּרוּב֙ הָֽאֶחָ֔ת וְחָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת כְּנַ֥ף הַכְּר֖וּב הַשֵּׁנִ֑ית עֶ֣שֶׂר אַמּ֔וֹת מִקְצ֥וֹת כְּנָפָ֖יו וְעַד־קְצ֥וֹת כְּנָפָֽיו׃ וְעֶ֨שֶׂר֙ בָּֽאַמָּ֔ה הַכְּר֖וּב הַשֵּׁנִ֑י מִדָּ֥ה אַחַ֛ת וְקֶ֥צֶב אֶחָ֖ד לִשְׁנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ קוֹמַת֙ הַכְּר֣וּב הָֽאֶחָ֔ד עֶ֖שֶׂר בָּֽאַמָּ֑ה וְכֵ֖ן הַכְּר֥וּב הַשֵּׁנִֽי׃ וַיִּתֵּ֨ן אֶת־הַכְּרוּבִ֜ים בְּת֣וֹךְ ׀ הַבַּ֣יִת הַפְּנִימִ֗י וַֽיִּפְרְשׂוּ֮ אֶת־כַּנְפֵ֣י הַכְּרֻבִים֒ וַתִּגַּ֤ע כְּנַף־הָֽאֶחָד֙ בַּקִּ֔יר וּכְנַף֙ הַכְּר֣וּב הַשֵּׁנִ֔י נֹגַ֖עַת בַּקִּ֣יר הַשֵּׁנִ֑י וְכַנְפֵיהֶם֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַבַּ֔יִת נֹֽגְעֹ֖ת כָּנָ֥ף אֶל־כָּנָֽף׃ וַיְצַ֥ף אֶת־הַכְּרוּבִ֖ים זָהָֽב׃ וְאֵת֩ כָּל־קִיר֨וֹת הַבַּ֜יִת מֵסַ֣ב ׀ קָלַ֗ע פִּתּוּחֵי֙ מִקְלְעוֹת֙ כְּרוּבִ֣ים וְתִֽמֹרֹ֔ת וּפְטוּרֵ֖י צִצִּ֑ים מִלִּפְנִ֖ים וְלַֽחִיצֽוֹן׃
(מלכים א', ו, כג–כט)
וַיָּבִ֣אוּ הַ֠כֹּֽהֲנִים אֶת־אֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֧ה אֶל־מְקוֹמ֛וֹ אֶל־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אֶל־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים׃ כִּ֤י הַכְּרוּבִים֙ פֹּֽרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם אֶל־מְק֖וֹם הָֽאָר֑וֹן וַיָּסֹ֧כּוּ הַכְּרֻבִ֛ים עַל־הָֽאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃
(מלכים א', ח, ו–ז)
ייצוגים דו-ממדיים של הכרובים עיטרו משטחים שונים במשכן:
וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּֽעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃
(שמות כו, א)
ובמקדש:
וְאֵת֩ כָּל־קִיר֨וֹת הַבַּ֜יִת מֵסַ֣ב ׀ קָלַ֗ע פִּתּוּחֵי֙ מִקְלְעוֹת֙ כְּרוּבִ֣ים וְתִֽמֹרֹ֔ת וּפְטוּרֵ֖י צִצִּ֑ים מִלִּפְנִ֖ים וְלַֽחִיצֽוֹן׃
(מלכים א' ו, כט)
וְעָשׂ֥וּי כְּרוּבִ֖ים וְתִֽמֹרִ֑ים וְתִֽמֹרָה֙ בֵּין־כְּר֣וּב לִכְר֔וּב וּשְׁנַ֥יִם פָּנִ֖ים לַכְּרֽוּב׃
(יחזקאל מא, יח)
וַֽעֲשׂוּיָ֨ה אֲלֵיהֶ֜ן אֶל־דַּלְת֤וֹת הַֽהֵיכָל֙ כְּרוּבִ֣ים וְתִֽמֹרִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר עֲשׂוּיִ֖ם לַקִּיר֑וֹת וְעָ֥ב עֵ֛ץ אֶל־פְּנֵ֥י הָֽאוּלָ֖ם מֵֽהַחֽוּץ׃
(יחזקאל מא, כה)
מסורות על אודות כרובים חיים בגן עדן:
וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃
(בראשית ג כד)
אַ֨תְּ־כְּר֔וּב מִמְשַׁ֖ח הַסּוֹכֵ֑ךְ וּנְתַתִּ֗יךָ בְּהַ֨ר קֹ֤דֶשׁ אֱלֹהִים֙ הָיִ֔יתָ בְּת֥וֹךְ אַבְנֵי־אֵ֖שׁ הִתְהַלָּֽכְתָּ׃
(יחזקאל כח, יד)
בְּרֹ֣ב רְכֻלָּֽתְךָ֗ מָל֧וּ תֽוֹכְךָ֛ חָמָ֖ס וַֽתֶּחֱטָ֑א וָֽאֲחַלֶּלְךָ֩ מֵהַ֨ר אֱלֹהִ֤ים וָֽאַבֶּדְךָ֙ כְּר֣וּב הַסֹּכֵ֔ךְ מִתּ֖וֹךְ אַבְנֵי־אֵֽשׁ׃
(יחזקאל כח, טז)
מסורות שעל פיהן האל רוכב על כרובים או יושב עליהם:
וַיִּרְכַּ֥ב עַל־כְּר֖וּב וַיָּעֹ֑ף {ס} וַיֵּרָ֖א עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃
(שמואל ב', כב, יא)
וּכְב֣וֹד ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נַֽעֲלָה֙ מֵעַ֤ל הַכְּרוּב֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה עָלָ֔יו אֶ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּקְרָ֗א אֶל־הָאִישׁ֙ הַלָּבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר קֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָֽיו׃
(יחזקאל ט, ג)
וַיִּשְׂא֤וּ הַכְּרוּבִים֙ אֶת־כַּנְפֵיהֶ֔ם וְהָאֽוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וּכְב֧וֹד אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עֲלֵיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה׃ כג וַיַּ֨עַל֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל תּ֣וֹךְ הָעִ֑יר וַֽיַּעֲמֹד֙ עַל־הָהָ֔ר אֲשֶׁ֖ר מִקֶּ֥דֶם לָעִֽיר׃
(יחזקאל יא, כב)
הכרובים משמשים באחד מכינוייו של האל – "יֹשֵב הַכְּרֻבִים" או "יֹשֵב כְּרוּבִים":
וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שִׁלֹ֔ה וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהוָ֛ה צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֑ים וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י עִם־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָֽאֱלֹהִ֔ים חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃
(שמואל א', ד, ד)
וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃
(שמואל ב', ו, ב)
וַיִּתְפַּלֵּ֨ל חִזְקִיָּ֜הוּ לִפְנֵ֣י יְהוָה֮ וַיֹּאמַר֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֔ים אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃
(מלכים ב' יט, טו)
רֹ֘עֵ֤ה יִשְׂרָאֵ֨ל ׀ הַֽאֲזִ֗ינָה נֹהֵ֣ג כַּצֹּ֣אן יוֹסֵ֑ף יֹשֵׁ֖ב הַכְּרוּבִ֣ים הוֹפִֽיעָה׃
(תהלים פ, ב)
יְהוָ֣ה מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים יֹשֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ׃
(תהלים צט, א)
מהו כרוב? מהי צורתו או צורותיו של היצור המכונה "כרוב"?
מלאכים שומרים
מקובל להאמין שהכרובים הם מלאכים הפועלים כשומרים חזקים או מלווים לכס האלוהי. המקרא תומך בדעה זו במידה מסוימת. בבראשית, אלוהים מציב כרובים וחרב לוהטת בגן העדן כדי לשמור על הדרך לעץ החיים. במקומות אחרים מתרחשים מקרים רבים שבהם הכרובים קשורים ל"כס האלוהים".
במשכן, ומאוחר יותר בבית המקדש, כרובים מזהב על הכפורת לא רק סימנו את נוכחותו של אלוהים, אלא גם נראה שהם פעלו כסוג של יכולת הגנה. עם זאת, סוג זה של הכרובים כמלאכי השרת של יהוה נחלש מעט כאשר בוחנים את התיאור ושאר הפעילויות המיוחסות לכרובים לאורך כל הכתובים.
כלי רכב
בתהילים ובמקומות אחרים בתנ"ך כמו בישעיהו, נאמר כי יהוה "רוכב על" הכרובים. ברבים מהאיזכורים הללו, הכרובים מתוארים כסוג של כלי רכב מעופף, לעתים קרובות כמו מרכבה. התפיסה הזו הייתה כה משפיעה ביהדות של המאה ה-2 לפנה"ס, עד שכת שלמה של מיסטיקה קבלית נוצרה סביב מה שנקרא מרכבה.
דוד המלך, שנטען כי הוא מחבר תהילים, מתאר "אלפים על אלפים" מהכרובים המעופפים הללו וכיצד הם היו מעורבים בכמה מניצחונותיו הצבאיים. נראה שהוא אף מציין שטקטיקות מסוימות נקבעו מבעוד מועד בינו לבין הכרובים על מנת לארוב לאויב. זהו גם מקורם של הביטויים "צבאות השמים" ו"ה' צבאות".
וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ מִנֹּ֗גַהּ נֶ֫גְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָֽבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ וַיַּרְעֵ֬ם בַּשָּׁמַ֨יִם ׀ יְֽהוָ֗ה וְ֭עֶלְיוֹן יִתֵּ֣ן קֹל֑וֹ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ׃
(תהילים יח, יא-יד)
רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ׃ עָ֘לִ֤יתָ לַמָּר֨וֹם ׀ שָׁ֘בִ֤יתָ שֶּׁ֗בִי לָקַ֣חְתָּ מַ֭תָּנוֹת בָּֽאָדָ֑ם וְאַ֥ף סֽ֝וֹרְרִ֗ים לִשְׁכֹּ֤ן ׀ יָ֬הּ אֱלֹהִֽים׃
(תהילים סח, יח-יט)
עם זאת, הנביא יחזקאל הכניס טוויסט שונה במקצת למושג הזה. בחזונו של יחזקאל הוא מציג את הכרובים לא ככלי הרכב עצמו, אלא כ"יצורים חיים" ששולטים איכשהו במלאכת יהוה. יש קשר מסקרן בסיפורי יחזקאל וישעיהו, שנראה כאילו משווים בין הכרובים למילה מרתקת אחרת, השרפים.
השרפים מובנים כדומים לנחש באופן מסוים, אולי זוחלים, אך מיוצגים גם כבעלי כוח מעוף. ההקבלות למרכיבים מיתולוגיים עולמיים מצויים כאן בשפע, מהאל היווני טריפטולמוס (Triptolemus) ועד לנחשים המנוצים (plumed serpents) מהמסורת המסו-אמריקאית והדרקונים מהסינית.
ילד מכונף
הניסיון המתועד הראשון לזהות את צורת הכרוב מיוחס לאמורא רבי אבהו מקיסריה (279–320 בקירוב), שדרש את המילה כרוב במובן "כרביא", בארמית "כילד", ועל סמך זאת קבע כי הכרובים דומים לילדים:
אמר רבי אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא
(בבלי חגיגה יג ע"ב)
אולם הכרובים מתוארים כבעלי כנפיים, ובאיקונוגרפיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא אין כל ראיה לילדים מכונפים. המניע לזיהוי זה הוא ככל הנראה היכרות עם דמויותיהם של ארוס וקופידון, המתוארים לעתים קרובות כילדים בעלי כנפיים, ומגלמים את האהבה הארוטית באמנות החזותית היוונית-רומית בת-זמנו של רבי אבהו. מסקנה זו יכולה גם להסביר כמה מדרשים בתלמוד המייחסים לכרובים שבבית המקדש בירושלים היבט ארוטי:
...ולא יראו החוצה הא כיצד דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אשה שנא' צרור המור דודי לי בין שדי ילין אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה מתיב רב חסדא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה...
(בבלי יומא נד)
אדם בוגר מכונף
חכם אלמוני באסופת המדרשים "מדרש הגדול" הציע כי הכרובים דומים ביותר לבני אדם, מלבד כנפי הציפור שלהם. בניגוד לרבי אבהו הוא לא נקב בגיל, ויש להניח שלנגד עיניו עמדו בני אדם בוגרים. כך גם סברו רבי דוד בן יוסף קמחי (רד"ק - 1160–1235 בקירוב) ורבי לוי בן גרשום (רלב"ג - 1288–1344). תיאור הכרובים כבני אדם מכונפים (ילדים או מבוגרים) הופיע כבר בתקופות מוקדמות באמנות החזותית היהודית והנוצרית. לדוגמה, בכתב יד עברי מצויר שנוצר בצפון צרפת, ומתוארך ל-1277–1286, נראים כרובי הארון במשכן כיצורים דמויי ילדים בעלי שש כנפיים כל אחד. זאת בהשפעת ישעיהו:
שְׂרָפִ֨ים עֹֽמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֨עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃
(ישעיהו ו, ב)
כיום אנו יודעים שדמויות אדם בוגרות ומכונפות רווחות באיקונוגרפיה של המזרח הקרוב הקדום. חוקרים אחדים זיהו את הכרובים עם דמויות אלו, בהם קארל פרידריך קייל (Carl Friedrich Keil), פרנץ דליטש, רוברט פייפר (Robert H. Pfeiffer) ולואי-איג ונסאן.
ציפור
רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם - 1085–1158 בקירוב) וחזקיה בן מנוח (חזקוני - המאה ה-13) סברו כי הכרובים הם עופות. זיהוי זה בא לידי ביטוי חזותי בציורו של מאייר כתבי היד הפורה בן המאה ה-15, יואל בן שמעון פייבוש, המציג את ארון הברית ועליו שני עופות דמויי יונים. מבין חוקרי העת החדשה סבר כך גם פרנסואה לנורמן (François Lenormant), שטען כי הכרובים שעל הארון במשכן היו בדמות עופות, וכי סביר להניח שצורתם הושפעה מן האמנות המצרית.
רבי אברהם בן הרמב"ם (1186–1237 בקירוב), נקט עמדת אמצע: לדעתו היו הכרובים במשכן דמויות בעלות ראש אדם ופנים אנושיות, אך גופן, רגליהן וכנפיהן היו כשל עופות. הוא הודה כי סברה זו היא בגדר ניחוש, ולא הביא כל טיעון כדי לבססה.
פר מכונף
תלמידו של רשב"ם, רבי יוסף בכור שור (המאה ה-12) וכן רבי יצחק בן משה מווינה (1180–1250 בקירוב) ובעלי תוספות אחרים סברו כי הכרובים הם "מלאכים בדמות שוורים". חוקרים מאוחרים יותר, כגון הוגו גרוטיוס, מלומד פרוטסטנטי בן המאה ה-17, סברו כך אף הם. אחת הסיבות לסברה זו היא שהמילה "שור" שביחזקאל א, י:
וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֮ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל־הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי־שׁ֥וֹר מֵֽהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי־נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן׃
מוחלפת במילה "כרוב" ביחזקאל י, יד:
וְאַרְבָּעָ֥ה פָנִ֖ים לְאֶחָ֑ד פְּנֵ֨י הָֽאֶחָ֜ד פְּנֵ֣י הַכְּר֗וּב וּפְנֵ֤י הַשֵּׁנִי֙ פְּנֵ֣י אָדָ֔ם וְהַשְּׁלִישִׁי֙ פְּנֵ֣י אַרְיֵ֔ה וְהָֽרְבִיעִ֖י פְּנֵי־נָֽשֶׁר׃
ומכאן משתמע שהן מילים נרדפות.
בסוף המאה ה-18 כבר נאספו ראיות חומריות לאשש השערה זו: היו אלה פסלי הענק של השוורים המכונפים בעלי פני האדם שנצבו בפרספוליס, ונעשו מוכרים הודות לתיאורו של הנוסע ההולנדי קורנליס דה ברוין ולציור שנלווה לתיאור.
בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בארמונות אשוריים באמצע המאה ה-19 נמצאו פסלי שוורים מכונפים בעלי ראש אדם. ממצאים אלה, לצד הסברה המוטעית כי המילים האכדיות כִּרוּבֻּ או כָּרִבֻּ מתארות יצורים אלו, העמיקו את אחיזתה של ההשערה כי הכרובים זהים בצורתם לפסלים אלו.
גריפון
אוגוסט דילמן (August Dillmann), חוקר המקרא בן המאה ה-19, חלק על זיהוי הכרובים כשוורים מכונפים בעלי ראש אדם, וטען כי יש לזהות אותם עם דמות הגריפון, כלומר אריה מכונף בעל ראש של עוף דורס. הגריפון מצוי באיקונוגרפיה של המזרח הקדום; לדוגמה, על לוח שנהב מן המאה ה-13 לפנה"ס שנמצא במגידו.
ספינקס מכונף
הדעה הרווחת במחקר כיום היא כי הכרוב הוא ספינקס מכונף, כלומר, אריה מכונף בעל פני אדם. דוגמה לכך היא הדמות המופיעה על הסרקופג של המלך הפיניקי אחירם, המתוארך לשלהי האלף השני לפנה"ס. אולם ראיות שונות המופיעות בתיאור פסלי הכרובים שמעל הארון מעידות כי כותבי תיאורים אלו חשבו על יצורים זקופים.
ראיות להיותם של הכרובים הולכים על שתיים
"סוככים בכנפיהם על הכפורת" – הכרובים שעל הארון במשכן ניצבו ופניהם איש אל אחיו, ו"סוככים בכנפיהם על הכפורת". כפי שציינו משה דוד קאסוטו וריצ'רד ברנט, לו היו הכרובים עומדים על ארבע רגליים, הם היו סוככים על הכפורת בגופם, לא בכנפיהם.
"משני קצות הכפורת" – יש להוסיף שלפי המקרא, הכרובים עומדים "משני קצות הכפורת". לו היו עומדים על ארבע רגליים וגופם היה משתרע לאורכה של הכפורת, לא הייתה המילה "קצה" הולמת.
תנוחה מסורבלת ליצורים בעלי ארבע רגליים – מן האמירה שכנפיהם של הכרובים סוככות על הכפורת משתמע כי הכנפיים נטויות קדימה, לכיוון מרכז הכפורת, מעבר לראשם. באמנות החזותית של המזרח הקדום לא נמצא כל דימוי של יצור העומד על ארבע רגליים וכנפיו שלוחות קדימה בתנוחה כה מסורבלת ולא נוחה.
היעדר מידת אורך – בתיאור כרובי הארון בבית המקדש, המקרא מציין את מידות גובהם ו"רוחבם" (כלומר, מוטת כנפיהם), אולם אינו נוקב במידת אורכם. כפי שטענו אוטו תניוס (otto thenius) וחוקרים אחרים בעקבותיו, היעדר זה מובן רק אם נניח שהכרובים הם יצורים זקופים, ולפיכך אין להם כל אורך של ממש.
מוטת כנפיים שווה לגובהם – ראיה נוספת להיותם של כרובי הארון שבבית המקדש יצורים זקופים מצויה בתיאורם של הכרובים כבעלי מוטת כנפיים של עשר אמות. פרנץ לנדסברגר (Franz Landsberger) כתב כי גובה כזה אינו מתיישב עם צורת בעל חיים. מרטין מצגר (Martin Metzger) פיתח טיעון זה במחקרו העוסק ביצורי כלאיים במזרח הקדום. מצגר טען כי ליצור כלאיים בעל ארבע רגליים, שגובהו בעמידה על ארבע רגליו הוא עשר אמות, יהיו כנפיים שאורך כל אחת כ-12 עד 15 אמות – אורך גדול במידה ניכרת מן המידה של חמש אמות שבה נוקב המקרא.
היותו של הכרוב יצור זקוף משמעה שאין לזהותו עם הספינקס המכונף, עם הפר המכונף או עם הגריפון, שהם כולם יצורים שאינם זקופים ובעלי ארבע רגליים.
יצור כלאיים
אפשרות שהציע הבלשן והפילולוג מנחם בן סרוק בן המאה ה-10, היא שכרוב משמעו "דמות". רבי אברהם אבן עזרא (1090–1164 בקירוב) הרחיב את הטענה, והדגיש כי בהקשרים שונים יכולה המילה כרוב להתייחס לסוגים שונים של יצורים. בן סרוק ואבן עזרא הלכו בדרכה של מסורת שקדמה לדורם והמופיעה גם בתרגום ניאופיטי ואצל רב סעדיה גאון (882 – 942 בקירוב) – שניהם מפרשים את המילה "כרובים" שבתיאור יריעות המשכן כ"דמויות".
דעה שונה מן הבחינה האטימולוגית, על אף שהיא מובילה לזיהוי כללי דומה של הכרובים, הציע יצחק בן יהודה הלוי, מבעלי התוספות בן המאה ה-13, בחיבורו "פענח רזא". הצעתו היא שמשמעות השורש כר"ב היא גם "עירוב". לפיכך, כרובי גן העדן בספר בראשית הם לדעתו "המלאכים בדמות שדים", והם קרויים כך משום שהם עירוב של שני מינים. תיאור זה מהדהד את היצורים המכונים כיום יצורי כלאיים או יצורים היברידיים.
הדעה המפרשת את משמעה של המילה "כרוב" כתיאור של יצורי כלאיים קיימת גם כיום. חוקרים בני זמננו הסבורים כך מסתמכים על קיומם של תיאורים סותרים – לדעתם – של הכרובים במקומות שונים במקרא. אולם דעה זו עומדת בסתירה לנטייתם הכללית של סופרי המקרא להימנע מתיאור מפורט של מראה הכרוב, אפילו כאשר הם מונים פרטים אחרים כגון חומרים, תנוחה וממדים. ההימנעות מפירוט מלמדת כי לכרובים הייתה צורה אופיינית שהכותבים הניחו שהיא מוכרת לקורא.
דמות אדם בוגר מכונף – בחינה מחודשת
ע"פ פרופ' רענן אייכלר יש לזכור כי כרובי הארון בבית המקדש מתוארים כבעלי מוטת כנפיים שווה לגובהם. לא רק בעלי חיים בעלי ארבע רגליים, אלא גם יצורים זקופים – בין שהם אמיתיים כגון ציפורים, ובין שהם בדיוניים כגון נחשים מכונפים, יהיו בעלי כנפיים קצרות עד גיחוך אם תהיה מוטת כנפיהם ארוכה רק כגובהם.
ואכן, בממצאים האיקונוגרפיים שהגיעו לידינו אין עדות ליחס מעין זה בין אבריהם השונים של היצורים. רק בני אדם העומדים זקופים על רגליים ארוכות, והגבוהים בהרבה מכל היצורים האחרים המועמדים לתפקיד הכרובים, יכולים להיות בעלי כנפיים שמוטתן שווה לגובהם ושבכל זאת ייראו ארוכות במידה המניחה את הדעת.
לבני אדם אכן לרוב יש מוטת זרועות באורך השווה בדיוק לגובהם. האדריכל הרומאי ויטרוביוס הבחין בתכונה זו לפני זמן רב, וכך כתב בנושא יחסי המידות במקדשים:
אם נמדוד את המרחק מכפות הרגליים [של אדם] אל קצה הראש, ונעתיק את המידה אל הזרועות הפשוטות, נמצא כי הרוחב שווה לגובה, בדומה למשטחים שהם ריבועים מושלמים.
עיקרון זה מודגם ברישומו המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י, "האדם הוויטרובי". כאשר מציירים אדם מכונף, סביר שכנפיו תהיינה באורך זהה לאורכן של ידיו. יש לציין שבאיקונוגרפיה של המזרח הקדום מופיעים בני אדם מכונפים שכנפיהם ארוכות ביותר, הרבה יותר מידיהם. אולם, כמצוין להלן, ידועים גם מקרים שבהם האיקונוגרפיה תיארה את הכנפיים כשוות לידיים ובאורך זהה להן, לצד הידיים או במקומן.
כנפיים כידיים
שלוש דוגמאות לדימויים כאלו יהיו די והותר:
בקטע מלוחית שנהב פיניקית מעשה שבכה שנמצאה בכלח (נימרוד), המתוארכת ככל הנראה למאה ה-9 או ה-8 לפנה"ס, נראה אדם מכונף שכנפיו פרושות; הכנף העליונה נשמרה ואורכה זהה ליד הצמודה לה.
על חותם גליל מתל אל עג'ול בקרבת עזה המתוארך ל-1820–1740 לפנה"ס בקירוב, נראות שתי דמויות אנוש מכונפות, הפורשות את כנפיהן קדימה, לפני גופן, כמו כרובי הארון במשכן, ומסוככות על עץ.
חותם טביעה מבית שמש, המתוארך ל-1100–900 לפנה"ס, מעוטר בדמות אנושית חסרת ידיים ומכונפת, וכנפיה פרושות לצדדים בזווית ישרה, באופן המזכיר את כרובי הארון בבית המקדש.
לאור כל זאת, כך ע"פ פרופ' אייכלר, יש להסיק שלנגד עיניו של בעל ספר מלכים שתיאר את כרובי הארון בבית המקדש עמדו בני אדם מכונפים. אם כן, יש להניח שאלה היו הדמויות גם בעיניהם של סופרי המקרא האחרים המתארים את הכרובים.
כרובים אסימטריים
גם יחזקאל וגם ישעיהו כותבים על מפגשיהם עם הכרובים, ומתארים אותם כבעלי פנים רבות. בדרך כלל, תיאורים אלה מתורגמים כתיאורים מפלצתיים של יצורים בעלי כנפיים רבות ועם ארבע פנים. עובדה מסקרנת היא שהמיתולוגיות של כמה תרבויות אחרות משלבות את אותן חיות לגרסאות משלהן של מה שיכולות להיות אותן תופעות. המיתולוגיה הבבלית כוללת יצור בשם למסו, עם חלקי גוף שנלקחו משור, אריה, נשר ואדם.
כמו כן, נראה של"אשמדאי" התלמודי והחוץ-קאנוני יש את אותם ארבע פנים בחלק מהתיאורים. תיאורים כאלה נחשבים כמקדימים יצורים מיתולוגיים כימריים רבים של מגוון רחב של תרבויות, כמו הספינקס המצרי והאסיאתי, כמו גם הדוגמאות היווניות הרבות, וייתכן שהיוו השראה או השפעה על מסורות מאוחרות יותר אלו.
הכרובים כאדוני אזור
הנביא יחזקאל פותח נושא משיק מסקרן למדי בפרק כח. פרק זה נכתב כמסר שנמסר מיהוה, דרך יחזקאל, למי שנקרא "נְגִ֨יד צֹ֜ר". בטוויסט מוזר, יחזקאל מזכיר במפורש את הכרובים שעמדו על המשמר בגן עדן בבראשית ג'. הוא למעשה משווה את הכרובים הייחודיים האלה ל"נְגִ֨יד צֹ֜ר".
אבל איך זה יכול להיות? נסיך זה הוא המוסר והנמען של הודעת הנביא, מה שמעיד כמובן שהנסיך האמור היה כנראה בן זמנו של הנביא (בערך 600 לפנה"ס), ולכן יכול לקבל ממנו מסר. עם זאת, יחזקאל טוען שאותו אדם נכח בגן העדן, כחלק מנרטיב שהתרחש לפחות כמה אלפי שנים לפני חייו של יחזקאל. נראה כי הדבר מעיד על כך שבתקופת יחזקאל, הכרובים המסוימים הללו היו בני אלפי שנים, אך עדיין חיים, חיו ושלטו בעיר החוף צור שבלבנון.
עובדה זו עשויה גם להצביע על רמה מסוימת של תמיכה ברעיון המכונה לעתים "70 בני אל", כפי שהוצג בכתבי אוגרית. עיקרה של תיאוריה זו הוא שכדור הארץ מחולק לכמה (לכאורה, שבעים) טריטוריות, שכל אחת מהן נשלטת על ידי אל אזורי אחר, שאחד מהם הוא אל ישראל, כלומר יהוה.
התיאוריה מוכחת באופן רופף על ידי הכתובים, כאשר יש התייחסות היסטורית לאירוע החלוקה האמור בספר דברים:
בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
(דברים לב, ח)
נראה כי המודל של השליטים ה"אלוהיים" מתאים גם עם תוחלת החיים הארוכה ביותר של האבות התנ"כיים המוקדמים, כמו גם המלכים המוצגים ברשימת המלכים השומרית, רשימות המלכים האצטקיות, לוח השנה של המאיה וציורי הקיר באתר דנדרה במצרים. שכולם מדברים על שליטים קדומים בעידנים קדומים שתוחלת חייהם הגיעה לאורך לא אנושי של כמה אלפי שנים.
למרבה הפלא, אם האגדות הללו מכילות אפילו גרעין של אמת, זה עשוי לספק כמה ראיות לכך שהציוויליזציה האנושית קדומה בהרבה ממה שמאמינים כיום במחקר המיינסטרימי; רעיון שצבר תאוצה בהדרגה בשנים האחרונות עם פצצות ארכיאולוגיות כמו גבקלי טפה ואתרים וממצאים רבים אחרים שדוחקים לאחור תיארוכים ופרשנויות מסורתיים שנשמרו בקנאות שנים ארוכות.
האם הכרובים יכולים להיות מכונות חיות?
ישעיהו ברור בהצגת הכרובים כיצור חי, אינטליגנטי, המסוגל לתפוס תפקיד של שליט על עיר-מדינה. יחזקאל מציג מקרה דומה, כאשר הוא מדבר על "ארבעה יצורים חיים" בחזונו כפי שמתואר בפרק א של ספר יחזקאל. למרות שהוא אינו משתמש במילה כרובים בתיאור זה, יש לו חזון שני מאוחר יותר עם אותם יצורים, כמתואר ביחזקאל פרק י, והפעם הוא כן כולל את שמם, כרובים.
למרות זאת, עד כמה חיים שיצורים אלה עשויים להופיע, תיאורו של יחזקאל מכיל גם אלמנטים רבים אשר נראים כמצביעים על הכרובים יותר באיכות של מכונה. הוא מתאר את מה שנראה כרכיבים מכניים נפרדים. מלבד הכרובים יחזקאל מזכיר אופנים, פנים, כנפיים, עיניים. כאשר הן נקראות בהקשר הן נראות כמרכיבים של מערכת טכנית. ישעיהו מסכים עם זה בטקסט שלו, אפילו מרחיק לכת ואומר שהוא שמע את היצורים החיים נותנים שמות ספציפיים למרכיבים מסוימים.
גם יחזקאל וגם ישעיהו מתארים לא רק "יצורים חיים" דמויי אנוש, אלא גם את המיכשור של מה שנראה כסוג של ספינה מעופפת. על פי הנרטיב של יחזקאל, כמה אובייקטים מתכתיים יורדים מהשמים, מלווים בעננים עבים עם אורות שנורים מבפנים. ישעיהו מציין שהמכונות מונעות על ידי בעירה וכי רכב זה מוביל אותו מבבל לירושלים, מרחק של קרוב ל-3,000 קילומטרים. כשלוקחים זאת יחד עם התיאור של בראשית ג', נראה שתיאורי הנביאים מצביעים על סוג של מכונה או איזושהי ישות רובוטית.
לא תעשה לך פסל?
בספר שמות יהוה בוחר בעל מלאכה מיומן בשם בצלאל לעבוד על פרויקט מיוחד. הפרויקט כולל את המשכן וארון הברית, שנאמר כי שניהם כוללים כרובים. בצלאל מקבל הנחיות מיוחדות מפורטות מיהוה כיצד ליישם את הכרובים לתכנון מאוד ספציפי.
הכרובים הללו אינם רק עיטורים ופסלים דקורטיביים כפי שנהוג להאמין. למעשה, זה עתה ניתן לבני ישראל ציווי מאלוהים האוסר עליהם במפורש ליצור אומנות חזותית וגרפית:
"לֹֽא־תַעֲשֶׂ֨ה לְךָ֥ פֶ֨סֶל֙ וְכָל־תְּמוּנָ֔ה אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׁמַ֨יִם֙ מִמַּ֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר בָּאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת וַֽאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ׃"
(שמות כ, 4)
ברור שזה מגוחך להניח שאלוהים יאסור עבודה כזו, ואז מיד יסתובב ויזמין בדיוק פרויקט כזה. במקום זאת, נראה שעבודתו של בצלאל קשורה יותר לאלמנטים טכניים. ארון הברית והמשכן עצמו בנויים ע"פ הוראות ספציפיות מאד מחומרים כולל מתכות מוליכות למחצה וסידורי רכיבים.
הכרובים וזוגיות
עניינם של הכרובים ותפקידם בתוך המשכן מצריכים עיון מרובה. הכרובים הינם לכאורה המקום דרכו מדבר אלוהים עם משה, כלומר: שיאה של ההתגלות האלוהית במשכן. מאידך, הסמלים של הכרובים נראים הפוכים לחלוטין מאידיאל זה. ראשית, מדובר בפסלים עם דמות, דבר שנאסר מפורשות בעשרת הדברות. מדוע אם כן נותן אלוהים לגיטמציה לפסל מעין זה במקום השכינה ובוחר בו "כמרכז התקשורת העולמי"?
זאת ועוד, ע"פ מדרשי חז"ל היו הכרובים עשויים באופן שלא היה עובר כל קריטריון של צנזורה היום.
אמר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל – מְגַלְלִין לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה.
(יומא, נד.)
מסביר שם רש"י:
הכרובים – מדובקין זה בזה, ואחוזין ומחבקין זה את זה, כזכר החובק את הנקבה".
המילה "מעורין" באה משרש המשותף עם שרש המלה "ערווה". הכרובים היו מדובקין זה לזה באופן כה אינטימי עד כדי כך שכאשר נכנסו הבבלים לקדש הקודשים בהחריבם את הבית הראשון נדהמו הם לגלות את צורת הכרובים, וכך מתארים זאת חז"ל בגמרא שם :
אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובין המעורים זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?! מיד הזילום, שנאמר: כל מכבדיה הזילוה, ראו ערותה.
במבט פשטני, מקומם של הכרובים, דמויות מזווגות, לא יכירנו בבית המקדש ובודאי שלא בבית קודשי הקודשים, לשם היה נכנס רק הכהן הגדול אחת בשנה בלבד. מקום משכנם של הכרובים היה, כאמור, בקודש הקודשים מעל ארון העדות. מהי משמעות המושג "קודש הקודשים"? המושגים "קודש" ו"חול" ניתנים להגדרה באופן פשוט למדי. הקודש הינו כל דבר המובדל ומופרש מעניני החומר, ומקושר באלוהים, ומאידך החול הינו כל דבר אשר אינו מחובר לאלוהים.
מהו אם כן קודש הקודשים? הרב קוק מגדיר את המושג בזו הלשון:
יש עולם של חול, ועולם של קודש… העולמים סותרים זה את זה. כמובן, הסתירה היא סובייקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין עולם החול ועולם הקודש, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים.
((אורות הקדש ב' שי"א)
כלומר: קודש הקודשים הוא חיבור עולם הקודש והחול, היכולת להתעלות מעל סתירות העולם ולגלות שהקודש והחול אינם סותרים זה את זה, אלא מביאים, בחיבורם העמוק והטהור, לשלמות הגדולה ביותר.
מאחר וקודש הקודשים הינו יסוד הקשה לתפיסה, בשל השגתינו המצומצמת, לכן רק הכהן הגדול, שהיה גדול מאחיו, לא רק ברוחניות, אלא אף בנוי בעושר ובכח, יכול היה להכנס לשם. הוא היחיד אשר היה לו הכח האמיתי להבין וליישם את קודש הקודשים, ע"פ דמותו ותכונותיו הרוחניות והגשמיות.
כזה היה גם מקומם של הכרובים, המבטאים את שיא עומקה של היהדות. התפיסה, בה אפילו קשר ברית בין זכר ונקבה, כאשר הוא מופיע בצורה הטהורה והקדושה, הינו חלק מעולם הקודש, ומקומו ביחד עם ארון הברית בקודש הקודשים. על כך מרמזים דמויות אשר עדיין לא טעמו טעם עבירה. התורה בחרה דוקא בחיבור זה של הכרובים, לסמל את קשר האהבה הנצחי והטהור בין כנסת ישראל לאלוהים.
באופן דומה, מלמדנו שלמה המלך על אהבה זו שבין האלוהים לכנסת ישראל באמצעות תיאורי האהבה הגשמיים ביותר.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא…שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶש קדשים.
(משנה ידים, ג', ה')
זהו קודש הקודשים עצמו, יכולת החיבור בין אהבה טהורה ובין זהב וכסף לארון העדות. חיבור זה בא לידי ביטוי גם בעבודת הקטורת (קטר=קשר) בקודש הקודשים, המערבת סממנים שריחם טוב עם סממנים שריחם רע – קודש וחול.
זהו יסוד השראת השכינה בעולם – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בניגוד לעבודות הזרות אשר השתמשו בפסלים על מנת לעבוד אלילים בצורה פראית וחסרת מסגרת, נועד האלוהים מתוך הכרובים, במקום הנסתר והאינטימי ביותר, מקום קודש קודשים, המקום בו ארץ ושמיים נושקים זה לזה. אשר על כן דרשו חז"ל:
עשה בו שני כרובים – שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה ..כך השכינה נתונה למעלה מב' כרובים שנתונין מזה ומזה.
(במדבר רבה ד' י"ג)
התעלומה הגדולה של הכרובים
האמת היא שאף אחד לא באמת יודע מה הם הכרובים. למרות שהתפיסה הרווחת היא שהם מלאכים קטנים עם פני תינוק שחיים בעננים, אין שום הוכחה למסקנה כזו בטקסטים העתיקים. במקום זאת, הם מוצגים כחכמים, אך דמויי מכונה, ובכל מקרה מוזרים מאד. אולי אם יש דבר אחד שנוכל ללמוד מהכרובים, זה פשוט זה; מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הוא לעתים קרובות שגוי.
מקורות:
Comentarios