משלחת טרנס-גלוב: הניסיון הראשון והיחיד להקיף את הגלובוס דרך שני הקטבים

משלחת טראנס-גלוב נכנסה לספרי ההיסטוריה בכך שהפכה לניסיון המוצלח הראשון (ועדיין היחיד) להקיף את העולם דרך שני הקטבים. בשנת 2019, כשחברי הצוות חגגו את יום השנה ה-40 למסע, חבר הצוות אנטון באורינג (Anton Bowring) חי מחדש את ההירואיות של ניסיונות לא פשוטים לחבר את הכל.

פרטי המשלחת

מרחק שעברו: 160,000 ק"מ (סה"כ)
משך הזמן: 3 שנים
תחבורה: ספינה, לנד רוברים, סירה מתנפחת, אופנועי שלג , מטוס טווין אוטר (לאספקה)
נקודת מוצא: גריניץ'
נקודת סיום: גריניץ'
גודל צוות: 38 (3 קבוצת קרח אך רק 2 באזור הארקטי, 6 מחנה בסיס ורזרבה, 16 צוות ספינה, 2 מדענים, 3 צוות אוויר ו-8 במשרד + חברי ועדה שונים, יועצים ומתנדבים)
חברות חסות: 1,900

ב-2 בספטמבר 1979, ספינה קטנה מחוזקת לקרח, ה-MV Benjamin Bowring, יצאה מגריניץ' בתחילתה של אחת המשלחות הפרטיות השאפתניות ביותר בתקופה המודרנית. הצעירה הגאונה וירג'יניה (ג'יני) פיינס (Virginia Fiennes), וצוות המשלחת בראשות בעלה סר ראנולף פינס (Sir Ranulph Fiennes), יצאו למשימה בת שלוש שנים כדי להשלים הקפת אורך של העולם דרך הקוטב הצפוני והדרומי. הם קראו לה משלחת טראנס-גלוב. המטרה הייתה לחצות את שתי כיפות הקרח הקוטביות, לנווט באוקיינוסים ולחצות את מסות היבשה שביניהם על ידי נסיעה על פני השטח במסע אחד רצוף ולא קטוע. כך, כגודל המשימה, נדרשו שבע שנים ארוכות לתכנון ולהצטיידות. עם חזרתה של המשלחת ללונדון באוגוסט 1982, כמה מהמתנדבים ללא שכר שהקדישו מזמנם ומאמצם לפרויקט, כבר בילו עשר שנים מדהימות במיזם.

כשראן עזב את הצבא היו לו מעט, ביחס להכשרה, דרכים להתפרנס בחיים האזרחיים. ואכן, עם שתי רמות 'O' בלבד (בעבודת עץ ובתיאולוגיה), יועץ הקריירה של בית הספר שלו היה מבולבל כשבחן הזדמנויות תעסוקה, ומספרים, שהמליץ שראנולף הצעיר ימצא עבודה רווחית כקברן. ג'יני היא שעודדה אותו לשקול משלחות, כדרך לשלם את החשבונות על ידי כתיבת ספרים ומתן הרצאות.

בזמן ששירת בצבא, ראן הוביל מספר משלחות 'אימוני הרפתקאות', אך אף אחת לא שאפתנית כמו זו שהגתה ג'יני, אשר עקבה אחר מסלול שהוצע על ידי שרטוט קו גס עם טוש אדום על גלובוס ה-6 אינץ' העתיק שלה. גלובוס בית ספר (כיום מוצג בגלריה 'עולמות הקוטב' במוזיאון הימי הלאומי בבריטניה). אולי זה היה בגלל שהדיו היה בלתי מחיק או אולי בגלל שכחייל, ראן היה טוב בלעשות את מה שאמרו לו, מסלול המשלחת בסופו של דבר היה בדיוק כפי שג'יני ראתה בחזונה במקור.

לפני משלחת טראנס-גלוב, החציה האנטארקטית היחידה הושלמה בשנת 1958 על ידי סר ויוויאן פוקס, אשר משלחתו הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי יצאה לקוטב הדרומי מבסיס שקלטון על שפת ים וודל באמצעות רכבי חתול שלג גדולים. בינתיים, מבסיס סקוט בצד של ים רוס, סר אדמונד הילרי הוביל צוות הנחת אספקה לכיוון הקוטב באמצעות טרקטורי מסי פרגוסון מותאמים, כך שפוקס ועמיתיו יוכלו להגיע לאספקה מחודשת תוך כדי חצייתם מהקוטב לבסיס סקוט. בצפון, גם האוקיינוס הארקטי נחצה רק פעם אחת בעבר, ע"י וולי הרברט והמשלחת הטרנס-ארקטית הבריטית שלו ב-1968-69, באמצעות מזחלות כלבים. עד סוף שנות ה-70 הגיע הזמן לעוד מסע קוטב שובר שיאים. אבל, עבור ראן וצוותו, עם כל כך מעט ניסיון, האתגרים של תכנון המשלחת היו גדולים כמעט כמו ביצועה.

בתחילת 1973, ראן וג'יני רכשו משרד במטווח ירי שלא היה בשימוש במגורים של צבא הדוכס מיורק (Duke of York’s Army barracks) בקינגס רווד בלונדון. הגיוס למה שנקרא "צוות הקרח" כלל את כל המועמדים שהשלימו את "וולש 3,000" ("Welsh 3,000"), אתגר מפרך של 24 שעות של טיפוס על כל 15 ההרים מעל 3,000 רגל בוויילס. אוליבר שפרד (Oliver Shepard), איש מכירות של בירה Whitbread וצ'רלי ברטון (Charlie Burton), מאבטח, היו מועמדים בלתי סבירים ושניהם סבלו מעודף משקל בולט, אבל האופי הטוב, המחויבות והמאמץ הנכבד שלהם הביאו לכך שהם נבחרו לעמוד בראש המשלחת עם ראן.

"הצטרפתי לצוות טרנס-גלוב בתחילת 1978. שמעתי על המשלחת ולאחר שביליתי כמה שנים בים, כתבתי לראן בחיפוש אחר עבודה בספינתו. במכתבי נתתי קווי מתאר קצרים של חיי המקצועיים וביקשתי להיות נער סיפון. הוא ענה שלמשלחת עדיין אין ספינה. אם אהיה מוכן לרכוש אחת, לגייס את כל הצוות ולהשיג את כל האספקה שתידרש לשלוש שנים, אז הוא לא רואה כל סיבה שלא אוכל להצטרף כנער סיפון. עם זאת, הוא הדגיש שאין ממש כסף פנוי ולכן הכל חייב להיעשות בחינם. אני חייב להודות, מהרגע שפגשתי את ראן לראשונה, הרגשתי חרדה מצמררת שאני מתחייב בלי לדעת למה בדיוק אני מכניס את עצמי".

פיינס ושפרד עומדים מחייכים, ברטון ועוד חבר משלחת עומדים מאחור / SPRI

"סיימון גריימס (Simon Grimes), אנטו בירקבק (Anto Birkbeck) ודיוויד מייסון (David Mason) היו אמורים להצטרף לג'יני בשלבים שונים כצוות הבסיס. פגשתי לראשונה את סיימון כשהייתי בראיון שלי. הוא פרץ לחדר בעודי אובד עצות מול ראן ואמר במבטא צפוני משהו כמו 'ראן, שמתי את היריעות ואת החלפים של לנדי עם המוקלוקים, הקאגולוגים והקרמפונים בקופסת טרי-וול של הרולבה'. לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. חשבתי שאולי זה אספרנטו. למרבה המזל נדמה היה שראן הבין והנהן לאישור". "התחלתי לעבוד מיד ומאוחר יותר הצטרף אליו דני צעיר, פול אנדרסון (Poul Andersson), שבקושי דיבר אנגלית אבל היה לו היתרון להיות האדם היחיד בארגון כולו שהיה לזמן קצר באנטארקטיקה. במשך עונה אחת, הוא היה נער סיפון בספינת קוטב דנית. פול היה מדהים. תוך שבועות הוא למד מספיק אנגלית כדי להתקשר לחברות ולבקש חסות. הוא היה רק בן 23 אבל הוא היה חכם ומחושב. באופן טראגי, פול היה ההרוג היחיד במשלחת. הוא מת מהתקף לב לאחר שעבד על הספינה בלונדון, רק כמה שבועות לפני שהפלגנו מגריניץ'". "במהלך החודשים הצלחנו פול ואני לגייס את הימאים המקצועיים הטובים ביותר שהמחסור בכסף שלנו יכול היה לקנות. הם הגיעו מניו זילנד, קנדה, ארה"ב, דרום אפריקה, אוסטרליה, הודו ואירלנד (צפון ודרום), אבל ההישג העיקרי שלי היה לשכנע את המהנדס הראשי המבריק שלנו, קן קמרון (Ken Cameron), לוותר על המשכורת שלו כמו כולם. (למרות שבמחשבה לאחור, ההישג החשוב באמת היה להינשא לג'יל, הטבחית של הספינה)"

צוות ספינת משלחת טרנס-גלוב / Transglobe Expedition Trust

"להשיג ספינה היה קשה יותר. פול ואני חיפשנו בעולם אחר כלי שיט מחוזק לקרח שיוכל לשאת את כל הציוד והאספקה הדרושים לנו להפלגה של שלוש שנים. בסופו של דבר מצאנו ספינה קטנה בנובה סקוטיה. עם קפטן לס דייויס (Les Davis) וצוות קטן, העברנו את ה-1,200 טון, בשם החדש בנג'מין באורינג (Benjamin Bowring), ללונדון תמורת סכום נסיכותי של 33 דולר (קנדי). התשלום הזה הגיע רק בגלל שבאופן מעצבן לא שמתי לב שבהגיענו לקנדה, אחד עשר מאיתנו נאלצו לחצות את מונטריאול לשדה תעופה אחר לטיסת המשך להליפקס. זה עלה לנו 3 דולר כל אחד. הצלחתי להשיג את כל השאר בחסויות. אבל, מכיוון שמנטרת המשלחת הייתה 'אין לנו כסף', נאלצתי לשלם את כל אחד עשר כרטיסי האוטובוס בעצמי". "משלחות פרטיות באנטארקטיקה מהוות בעיה לרשויות (במקרה שלנו משרד החוץ וחבר העמים) ומוסדות כגון האגודה הגיאוגרפית המלכותית שהייתה אחראית לבדיקת כל הבקשות לביקור ביבשת. להגשה שלנו היה חסרון אחד גדול. לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון קוטבי. כדי להרשים את הרשויות, ראן השתמש בכוחות השכנוע שלו כדי להרכיב ועדה מאד מלומדת של יועצים ונותני חסות פוטנציאליים, לפקח על התכנון ולתת משנה תוקף למסע בעיני היושבים לשפוט אותנו. בראש הוועדה עמד אדמירל המשנה סר אדמונד אירווינג (Sir Edmund Irving) והיא כללה כוכבים כמו סר ויוויאן פוקס, קולונל אנדרו קרופט (Andrew Croft - חוקר ארקטי ותיק), קפטן טום וודפילד (Tom Woodfield - נווט הקוטב הבכיר בבריטניה), סר קמפבל אדמסון (Campbell Adamson - המנהל הכללי של ה-CBI), מספר אנשי עסקים מובילים, והכי חשוב, ד"ר ג'ון היפ (Dr John Heap), ראש דסק הקוטב במשרד החוץ וחבר העמים. ליין-אפ כזה היה מרשים ועם הנסיך צ'ארלס, נסיך וויילס, כפטרון שלנו (שתיאר את המשלחת כ'מטורפת אבל מופלאה') היינו בלתי מנוצחים". "במהלך שנות התכנון נערכו משלחות אימונים לגרינלנד וצפונה לכיוון הקוטב על פני האוקיינוס הארקטי. לאחר שרכשו ניסיון, ראן ו'צוות הקרח' שלו הצליחו להבטיח לרשויות שהם כשירים. למעלה מ-1,900 חברות תמכו במשלחת וכל דבר, החל משרוכי נעליים ועד לתורן רדיו באורך 25 מטר זכה בחסות. קבוצת Chubb סיפקה מטוס אספקה De Havilland Twin Otter שהוטס על ידי ג'יילס קרשו (Giles Kershaw) וקארל זברג (Karl Zberg) עם מהנדס הטיסה, גרי ניקולסון (Gerry Nicholson). חברת Marsh & McLennan תרמו את הספינה. Mobil Oil סיפקה את כל הדלק וחומרי הסיכה. Racal סיפקה את ציוד התקשורת. Land Rover, Dunlop, Bombardier ועוד רבים אחרים נתנו בנדיבות מהמוצרים שלהם".

המסלול של המשלחת עקב מקרוב אחר מרידיאן גריניץ', קו האורך 0°. ביציאה מגריניץ' הם נעו דרומה דרך אירופה ואפריקה לאנטארקטיקה, הם חצו את אנטארקטיקה דרך הקוטב הדרומי ולאחר מכן המשיכו צפונה דרך האוקיינוס השקט לאוסטרליה ואל החוף המערבי של קנדה, מכאן הם חצו את הים הארקטי דרך הקוטב הצפוני וחזרו לגריניץ'.

המשלחת עזבה את גריניץ' בספטמבר 1979 על סיפון ספינת המשלחת שלהם בנג'מין באורינג. מסעם התחיל במסע דרומה שם נסעו דרך אפריקה בלנדרוברים ולאחר מכן הפליגו באניה לאנטארקטיקה. הם היו באנטארקטיקה בין ינואר 1979 לאפריל 1981. ראן, אוליבר וצ'ארלי, עם ג'יני והג'ק ראסל טרייר שלה, בוטי, עברו חורף בניסויים מדעיים. הם גרו בבקתות עשויות מקרטון דק עם שכבת בידוד אחת.

צ'ארלי, אוליבר וראן יצאו לחצות את יבשת אנטארקטיקה באמצעות אופנועי שלג ב-28 באוקטובר 1979. במהלך חצייתם הם קיבלו תמיכה אווירית שהובילה אספקה נוספת וסקרה מסלולים אפשריים. בכל שינוי קו רוחב הם עצרו כדי לאסוף ליבות קרח שהיו אמורות להילקח לניתוח כדי לברר את שיעורי השלג הממוצעים.

משלחת טרנס-גלוב עם האמריקאים בקוטב הדרומי / SPRI

הם הגיעו לקוטב הדרומי ב-15 בדצמבר 1980, שם הייתה לארה"ב תחנה. בזמן ששהו שם הם שיחקו את משחק הקריקט הראשון אי פעם בקוטב הדרומי, וניצחו את האמריקאים. מטוס המשלחת הטיס החוצה כמה מחברי המשלחת שלא השתתפו בחציית הקוטב, כולל את כלב המשלחת בוטי. לאחר מכן הם המשיכו לחצות את המחצית השנייה של יבשת אנטארקטיקה.

החלק השני של מסעם כלל מסע לאורך קרחון סקוט, ב-10 בינואר, לאחר התמודדות עם מספר סדקים קשים והישרדות אחרי התמוטטות של גשרי שלג, הם הגיעו לקצה האי הלבן. בשלב זה התפתחה בעית בוכנה באחד מאופנועי השלג, למרבה המזל הם הובילו מנוע רזרבי וכעת ניתן היה לנצל אותו כדי לאפשר לשלושה להשלים את החצייה שלהם. זמן מסעם של 67 ימים היה הזמן המהיר ביותר שבו נחצתה היבשת.

משלחת טרנס-גלוב בסהרה / Transglobe Expedition Trust

לאחר מכן המשיכה המשלחת צפונה דרך ניו זילנד, אוסטרליה, ארה"ב וקנדה כדי להתחיל את החלק הארקטי של מסעם. הבנג'מין באורינג עגנה מול דלתת יוקון (Yukon Delta) ב-30 ביוני 1981, מכאן יצאו מטוסי המשלחת להעביר את הציוד והאספקה למסע במעלה היוקון. במקור אותו צוות שחצה את אנטארקטיקה היה אמור לחצות את הקוטב הצפוני, אולם אוליבר נאלץ לעזוב את המשלחת עקב התחייבויות משפחתיות ולכן ראן וצ'ארלי עשו את רוב המסע לבדם.

בשל הניסיון הקודם שלהם עם סירה מתנפחת שקרסה וכשהם היו צריכים להצטמצם באופן בלתי צפוי לצוות של שניים, הם נאלצו לחשוב מחדש על אמצעי התחבורה שלהם. למרבה המזל הם הצליחו להשיג חסות מבנק מורגן סטנלי וסירת Boston Whaler באורך 18 רגל בשם Outrage נרכשה ושמה שונה למורגן סטנלי. עד ה-21 ביולי ראן וצ'ארלי היו בדרכם לאורך המעבר הצפון-מערבי. הם הגיעו ל-Gjoa Haven ב-11 באוגוסט. בינתיים חברים אחרים בצוות טסו ל-Resolute שם הם הקימו את הבסיס הבא והניחו כמה מצבורי דלק לראן וצ'ארלי.

הם גילו שהמסלול שתוכנן במקור צפונה היה מוצק עם קרח, ולכן המשיכו במסלול מזרחי יותר לאורך החוף של האי דבון. הם הגיעו לפיורד טנקווארי (Tanquary Fjord) ב-31 באוגוסט, מכאן הם היו צריכים לחצות ברגל כדי להגיע לאלרט (Alert) ב-26 בספטמבר, כאן הם עצרו לחמישה חודשי חורף בהמתנה לקיץ שבו יהיו קלים מספיק כדי לנסות לעבור.

הם עזבו את אלרט ב-12 בפברואר, והתחילו את דרכם באופנועי שלג. הם גילו שאופנועי השלג נעו לאט מאד על פני השטח, מה שהאריך את זמן המסע שלהם, זה יצר סיכון של הארכת המשלחת בשנה נוספת. הופעלה תוכנית גיבוי שהייתה אספקה אווירית של שתי מזחלות (Pulk) שיכולות היו לשמש גם כקאנו בקטעי מים קטנים. זה איפשר להם לעבור את אותו מרחק ביום שהיה לוקח יומיים באופנועי שלג.

תוכנן להטיס אליהם אופנועי שלג חלופיים, אך למרבה הצער שריפה במחנה הבסיס של המשלחת הרס אותם. החברה הקנדית Bombadier החליפה בחביבות את אופנועי השלג והם הוטסו אליהם. עם זאת, הם היו קלים מכדי לגרור את המזחלות ולכן היה צורך לאסוף את אופנועי השלג שנטשו קודם לכן מפיורד מארקהם (Markham Fjord). עם אלה הם התקדמו היטב עד שראן נפל דרך הקרח ולקח איתו את המזחלת. הם הצליחו לחלץ את רוב ערכת ההישרדות אך נותרו ללא אוהל ומזון. מטוס יצא מאלרט עם ציוד חלופי, והגיע אליהם למחרת בבוקר.

עם זאת, שלושה ימים לאחר מכן הם מצאו את עצמם שוב במצב קשה, כשהם נתקעו על משטח קרח עם ים פתוח מסביב. החורף היה מתון ומים פתוחים התפתחו היכן שהיה צריך להיות קרח מוצק. למרבה המזל שינוי פתאומי במזג האוויר גרם לחלק מהקרח לקפוא ובמעקף קצר דרומה הם הצליחו לחזור צפונה.

"לאחר שהגענו לקוטב ביום הפסחא 1982, המטוס הביא איתו חברים נוספים מהמשלחת, כולל בוטי שהפך לכלב הראשון שביקר בשני הקטבים. ראן וצ'ארלי יצאו שוב לדרך כדי להשלים את המשך מסעם. עד ה-23 באפריל הטמפרטורה עלתה ולכן נסיעה נוספת על פני השטח לא הייתה אפשרית, במקום זאת במשך 99 ימים ראן וצ'רלי נסחפו לאט דרומה על זרימת קרח עד שבמקרה, במקום מיומנות, הצלחנו להכניס את הספינה לתוך הקרח הצפוף יותר צפונה משכל ספינה בריטית הייתה בעבר. כשהיינו במרחק של 28 קילומטרים בלבד מהם, ראן וצ'רלי רצו ולבסוף טיפסו על דופן הספינה לקול צהלות הצוות".

ב-29 באוגוסט, עם פטרונם הנסיך צ'רלס על ההגה, השלימה משלחת הטרנס-גלוב את משימתה כשחזרה לגריניץ' ונכנסה לספרי ההיסטוריה. עד היום זו נותרה ההקפת היחידה של העולם דרך שני הקטבים. הם הצליחו להשלים את משימתם ולהקיף את העולם מקוטב לקוטב. זה לא היה ההישג היחיד שלהם, הם קבעו מספר שיאים במסע שלהם:

הם היו הצוות המהיר ביותר שחצה את אנטארקטיקה.
הקבוצה הראשונה שחצתה את יוקון ומעבר צפון מערב באותה עונה.
הצוות הראשון שהגיע לקוטב הצפוני באמצעות הובלה מכנית.
בוטי היה הכלב הראשון שביקר בשני הקטבים. הוא ליווה אותם למסע ונלקח במסוק אל הקטבים.
ג'יני פיינס הייתה האישה הראשונה שהצטרפה למועדון האנטארקטי וקיבלה את מדליית הקוטב.