ב-30 באפריל 1939, התערוכה העולמית של ניו יורק נפתחה במה שהוא כיום פארק פלאשינג מדוז, ברובע קווינס. התערוכה העולמית של 1939 - או בקיצור "אקספו" הייתה ייחודית מבחינות רבות, לא מעט בכך שהיא הייתה שונה הן בנושא והן במטרה מהתערוכות שהגיעו לפני כן, במקומות כמו פריז, לונדון, שיקגו וסנט לואיס. התערוכות העולמיות הללו חגגו, בגדול, חדשנות טכנולוגית והתקדמות במדע וברפואה. התערוכה העולמית של ניו יורק, לעומת זאת, שמה במוקד לא פחות מאשר, במילותיו של העלון הרשמי של התערוכה, הצגת חזיונות של "עולם המחר".
כך, אמר היריד למבקריו - יותר מ-40 מיליון מהם, עד שהתערוכה הסתיימה - כך אנו מאמינים שהעתיד ייראה.
"אני סומך על כך שהדורות הבאים יקראו את ההצהרות הללו בתחושת עליונות גאה ומוצדקת". כך חתם אלברט איינשטיין את המסר הקצר שלו לאנשי שנת 6939, לאחר שכבר סיפר להם שלמרות ההתקדמות המדהימה שעשו אנשים בני תקופתו שלו - "אנחנו חוצים את הימים במנוע [ו]למדנו לעוף, ואנחנו מסוגלים לשלוח הודעות וחדשות ללא כל קושי על פני כל העולם באמצעות גלים חשמליים" - היה גם עוני נורא, אי שוויון ואלימות, כאלה ש"אנשים שחיים במדינות שונות הורגים זה את זה במרווחי זמן לא קבועים". איינשטיין איחל לאזרחי המחר את כל הטוב שבעולם, אבל בסך הכל הוא חשב ש"כל מי שחושב על העתיד חייב לחיות בפחד ובאימה".
ההצהרה המדהימה הזו של הפיזיקאי הדגול נבעה מתרגיל מדהים לא פחות במיתוג תאגידי: קפסולת הזמן של וסטינגהאוס אלקטריק, שנוצרה עבור התערוכה העולמית של ניו יורק. בחירה מתאימה ביותר לאירוע שנקרא "עולם המחר", קפסולת הזמן הייתה גם אינדקס שאפתני של ההווה. ארזה בתוכה שלל של "חפצים בשימוש נפוץ", חלקם כמובן נבחרו מתוך תשומת לב לפירסום המוצר - כוס מיקי מאוס מפלסטיק, מוצרי קוסמטיקה של אליזבת ארדן, וכמובן, פריטים שונים שיוצרו על ידי וסטינגהאוס בעצמה. זרעי צמחים הוכנסו לתוך הקפסולה, שטר דולר ומטבעות, עותק של התנ"ך.
המסר של איינשטיין לעתיד הרחוק היה אחד מתוך כמה מסרים שביקשו מהאישים הבולטים של התקופה. אחד מהם היה הסופר הגרמני תומאס מאן, שהביע השקפה אף יותר מיואשת: "כעת אנו יודעים שהרעיון של עתיד כ'עולם טוב יותר' היה אשליה של תורת הקִדמה... באופן כללי, אתם למעשה תדמו לנו מאד, כפי שאנו דומים לאלו שחיו לפני אלף או חמשת אלפים שנה. גם בקרבכם הרוח תסבול".
בנוסף, כללו המסמכים סרט תיעודי עם אירועים משמעותיים — נאום של הנשיא רוזוולט, ג'סי אוונס באולימפיאדת 1936, עצרת סובייטית בכיכר האדומה והפצצת קנטון על ידי יפן. כמו כן, הוכנסו יותר מ-22,000 עמודי מידע שצולמו על מיקרופילם, טכנולוגיה חדשה ומרשימה שתוארה על ידי ה.ג. וולס כ"זיכרון פלנטרי מלא עבור כל האנושות".
לבסוף, הייתה קפסולת הזמן עצמה, טורפדו יעיל לעתיד, מהונדס להפליא בסגסוגת נחושת מותאמת אישית ועמידה בפני קורוזיה והיא נקברה בעומק של 15 מטר במתחם הירידים בספטמבר 1938, הרבה לפני פתיחת האירוע. שלא ישכחו את קפסולת הזמן, שלושת אלפים עותקים של ספר רשומות, "מודפס על נייר פרמננט עם דיו מיוחד", הופצו לספריות ברחבי העולם, עם רשימת תוכנה ומיקומה המדויק בקו הרוחב והאורך. כשהם חושבים על הכל, המארגנים בווסטינגהאוס אפילו הכניסו לתוך הקפסולה הוראות לבניית קורא מיקרופילמים, כמו גם "מפתח לשפה האנגלית", במקרה הסביר שחמשת אלפים שנה מאוחר יותר, היא תצא מכלל שימוש.
כמו כל מחווה עתידנית, קפסולת הזמן של ווסטינגהאוס הייתה שיקוף של זמנה: ביטוי לביטחון טכנולוגי שמלווה בצל המלחמה המתקרבת. כך היה גם במקרה של התערוכה העולמית כולה, ששידרה אופטימיות עתידית עם הנושא "עולם המחר" והמאפיינים המרכזיים הדינמיים שלו, הטרילון והפריספירה (Trylon and Perisphere), פסלי האבסטרקט הגדולים ביותר שראה העולם אי פעם. אך האירועים בני התקופה לא נותרו מחוץ לתמונה.
עד לסיום היריד ב-1940, כמה מהמדינות שהשתתפו בו כבר לא התקיימו; הן נפלשו ונכבשו. הביתן הסובייטי, מנגד, כלל מגדל בגובה 60 מטר שעליו עמד פסל פלדת אל-חלד של פועל אנונימי, שהעיתונות האמריקאית כינתה "ג'ו הגדול". המסר של הסובייטים היה ברור: העתיד כבר הגיע, והוא שייך להם.
לגבי האמריקאים - היה להם את נורמן בל גדס. פיוצ'רמה (Futurama) של ג'נרל מוטורס שלו היתה החביבה על צופי התערוכה, על פי הדיווחים כמחצית מכל המבקרים, יותר מעשרים וארבעה מיליון איש ביקרו בה. הוא לא היה המעצב התעשייתי היחיד שתרם. ריימונד לואוי, בהזמנת קרייזלר, יצר משטח שיגור בדיוני למסעות בין כוכביים של רקטות. הנרי דרייפוס הפיק את דמוקרסיטי (Democracity), מודל של מטרופולין עתידי אוטופי שכלל את הפריספירה. וולטר דורווין טיג, האזרח למופת של סצנת העיצוב, הופקד על לא פחות משבעה ביתנים תאגידיים. השאפתני שבהם, עבור חברת פורד, כלל את "הדרך של המחר" (“The Road of Tomorrow”), עם מכוניות אדומות, צהובות וכחולות שמקיפות ללא הרף מסלול של 800 מטר.
היו גם מכונות חדשות בתערוכה. זו הייתה הפעם הראשונה שהציבור הרחב התנסה אי פעם במיזוג אוויר (הוצג ב"איגלו קרייר של המחר" - "Carrier Igloo of Tomorrow"), מכשירי פקס ושידור טלוויזיה, כמו גם מוצרים תעשייתיים חדשים כמו ניילון ופורמייקה. וסטינגהאוס, בנוסף לקפסולת הזמן שלה, הציגה רובוט דומה לאריק (Eric) בהשראת R.U.R של וויליאם ה. ריצ'רדס, בשם Elektro the Moto-Man; בגובה של 2 מטרים, הוא עישן סיגריות ואמר ביטויים קבועים למבקרים, כמו "המוח שלי גדול משלך". לחברת מחלבת בורדן (Borden Dairy) היה להיט שנקרא Spokes-cow” Elsie". היא הייתה בשר ודם, אבל קיבלה את פני המבקרים ב"עולם החלב של המחר", שכלל פלטפורמה ענקית מסתובבת בשם Rotolactor שבה פרות נחלבו מכנית, עם ציוד משולב לפסטור, הקרנה, ביקבוק ופיקוק - ממש שיפור ביחס למפריד השמנת בסרט "Old and New" של אייזנשטיין.
עם זאת, שום דבר לא יכול להשתוות לפיוצ'רמה של בל גדס. המבקרים באטרקציה זכו לנסיעה של שמונה עשרה דקות בישיבה על מסוע, שהובילה אותם לנתיב טיסה מעל דיורמה המציגה את אמריקה בשנת 1960. מגזין Life ציין כי נראה שהעתיד המדומיין הזה הוא "מלא אנשים שזופים ונמרצים, שבמשך עשרים שנה למדו ליהנות", ואז הוסיפו ברצינות רבה יותר שזה הוכיח "מה אמריקאים, עם משאבי האנשים הנפלאים שלהם, כסף, חומרים ומיומנויות, יכולים להפיק מהמדינה שלהם עד 1960, אם ירצו". ההערה השאפתנית הזו נשמעה לכל אורך המסלול, כשהצופים נסקו מעל פלאים עתידניים אחד אחרי השני: חווה ניסויית, מקבצי גורדי שחקים, מטוסים פרטיים על משטחי נחיתה על הגגות, והכי חשוב מנקודת מבטה של ג'נרל מוטורס, כבישים מהירים מרובי נתיבים עמוסים במכוניות, מכוניות, ועוד מכוניות, חלקן נשלטות מרחוק ממגדלים, כדי לסייע בזרימת התנועה.
הפיוצ'רמה היתה פלא בפני עצמה, גם בקנה מידה שלה - 3250 מטר מרובע ובאורך חצי קילומטר - וגם בפרטיה. כל מאפיין נוצר בעבודת יד: נהרות מפלדה מלוטשת, כבישים עשויים גומי, גבעות הבנויות בטיח ומכוסות בקטיפה או קורנפלקס כתוש. בל גדס התבסס על ניסיון התיאטרון שלו כדי לתכנן תוכנית של חמש מאות פנסים סמויים כדי לדמות את מעבר השמש משעות אחר הצהריים לדמדומים ועד עלות השחר. כך התערוכה הייתה גם מפה טופוגרפית, המבוססת על צילום אווירי שהוזמן במיוחד, וגם שעון, שהכניס את המבקר אל הזמן שלה. בתום הנסיעה, המבקרים ירדו אל דגם עתידני בגודל מלא של צומת תנועה, ששימש גם כפלטפורמת צפייה מעל תצוגה של דגמי הרכב העדכניים ביותר של ג'נרל מוטורס. לבסוף, כל אדם קיבל תג, ובו נכתב: "ראיתי את העתיד".
העובדה שהעתיד, ברבים מהתצוגות והביתנים ביריד, נראה אורבני כמעט לגמרי, סטרילי למדי וקצת לה-קורבוזיאני, עשויה להיות קצת מאכזבת לחלק מהצופים היום. אבל כשחושבים על כך שהאקספו של 1939 - היריד האמריקני השני בגודלו בכל הזמנים - נהגה, תוכנן ויצא לפועל בשנים האחרונות של השפל הגדול ועל סף האסון העולמי של מלחמת העולם השנייה, יש משהו מרענן וחיובי כמעט באופן חצוף באווירה הכללית. ייתכן שהתערוכה לא צפתה או דמיינה במדויק איך "מחר" בסופו של דבר יראה. אבל העובדה שאלפים הקימו את היריד, ועשרות מיליונים הגיעו לחזות בתוצאות המאמצים שלהם, מעידה על אופטימיות לגבי העתיד הרחוק, אם לא המיידי, שמרגיש ממש מעורר קנאה היום.
מקורות:
קטעים מהספר- A Century of Tomorrows: How Imagining the Future Shapes the Present שנכתב ע"י: Glenn Adamson.
קטעים מ- The future in 1939: Microfilm and Elektro the Moto-Man מאת BigThink שנכתב ע"י:Glenn Adamson.
קטעים מ- Building ‘The World of Tomorrow’: Scenes From the 1939 New York World’s Fair מאת Life שנכתב ע"י: Ben Cosgrove.
Comments