הוקעה של השם: מ'בעל' ל'בושת'

שם "תיאופורי" הוא שם הקשור לאלוהות ("תיאו" פירושו "אל" ביוונית). החלק של השם המשקף את האלוהות הזו נקרא היסוד התיאופורי. שמות אלו נפוצים במקרא: דוגמה לכך היא 'יה' או 'יהו', קיצור של יהוה - כמו בירמיהו, חזקיהו, יהושפט. דוגמא אחרת היא אל/אלוהים, כמו בדניאל ושמואל. כמה שמות אפילו משלבים את שתי הצורות, כמו יואל. כמובן, זה לא מוגבל רק למקרא - ישנם עוד מספר רב של שמות תיאופוריים כאלה לאלוהויות שונות ברחבי העולם.

אבל אפילו במקרא, שמות תיאופוריים כאלה אינם מוגבלים רק לאלוהי ישראל. שמות רבים מכילים אלמנטים תיאופוריים פגאניים. אחד האלים הידועים לשמצה בתנ"ך היה בעל. לכן אין להתפלא שגם שם זה היה מרכיב נפוץ בשמות. עם זאת, אלמנטים של השם בעל, במבט ראשון, אינם נפוצים כל כך בתנ"ך כפי שהיו באמת באותה תקופה. יש לכך סיבה טובה: בכמה מקרים, האלמנט התיאופורי הנפוץ הזה למעשה שונה בכוונה למשהו אחר לגמרי. ויש גם זווית ארכיאולוגית מעניינת לסיפור הזה.

עבודת אלילים לאל בעל / Phillip Medhurst Picture Torah 586

המקרה הבולט הוא משפחתו של שאול. אחד מבניו היה איש בושת, אשר תפס את כס המלוכה של שבטי ישראל הצפוניים לשנתיים קצרות לאחר מות אביו.

בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, בְּמָלְכוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתַּיִם שָׁנִים, מָלָךְ; אַךְ בֵּית יְהוּדָה, הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד.

(שמואל ב', ב, פסוק י)

אחר היה מפיבושת נכדו של שאול:

וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת-אַרְמֹנִי, וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת; וְאֶת-חֲמֵשֶׁת, בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי, הַמְּחֹלָתִי.

(שמואל ב', כא, פסוק ח)

צעיר נכה ברגליו בעקבות תאונה בגיל חמש, שלימים פיתח קשר קרוב עם דוד המלך:

וְלִיהוֹנָתָן, בֶּן-שָׁאוּל, בֵּן, נְכֵה רַגְלָיִם; בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל, וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס, וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ, וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת.

(שמואל ב', ד, פסוק ד)

אנשים אלה נושאים גם שמות אחרים, פחות מוכרים. הם כתובים בספר דברי הימים כאשבעל ומריב בעל. אשבעל/אשבושת, מריב בעל/מפיבושת:

וְנֵר הוֹלִיד אֶת-קִישׁ, וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת-שָׁאוּל; וְשָׁאוּל, הוֹלִיד אֶת-יְהוֹנָתָן וְאֶת-מַלְכִּישׁוּעַ, וְאֶת-אֲבִינָדָב, וְאֶת-אֶשְׁבָּעַל. וּבֶן-יְהוֹנָתָן, מְרִיב בָּעַל; וּמְרִיב בַּעַל, הוֹלִיד אֶת-מִיכָה.

(דברי הימים א', ח, פסוקים לג-לד)

למה ההבדלים?

אלו לא הדוגמאות היחידות. בשמואל ב' מסופר על תקרית בתקופת השופטים המוקדמת שבה נהרג אבימלך בן ירבשת:

מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת.

(שמואל ב', יא, פסוק כא)

האזכור המקורי, בשופטים, קורא לו אבימלך בן ירובעל:

וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה, אֶל-אֲחֵי אִמּוֹ; וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, וְאֶל-כָּל-מִשְׁפַּחַת בֵּית-אֲבִי אִמּוֹ לֵאמֹר.

(שופטים, ט, פסוק א)

ואותו ירובעל, כמובן, היה השופט גדעון:

וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּחֲנוּ, עַל-עֵין חֲרֹד; וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה-לוֹ מִצָּפוֹן, מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק.

(שופטים, ז, פסוק א)

ברור שבושת/בשת הוא תחליף ליסוד התיאופורי בעל. המשמעות של האחרון, המסמל את האל בעל, ברורה. למעשה בשופטים יש הסבר לסיבה לכך שגדעון קיבל את השם הזה, לאחר תקרית באתר פולחן פגאני:

וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ.

(שופטים, ו, פסוק לב)

עם זאת, המילה "בושת/בשת" היא מילה שמשמעותה בושה או דבר מביש.

צלמית ברונזה של הבעל מהמאות ה-14 עד ה-12 לפנה"ס. נמצאה בחפירות ב"ראס שמרה", היא אוגרית

השימוש ביסוד זה מתגלה אפוא: זה היה יסוד שם שנועד לטשטש את השם "בעל" - להטיל צל על שם של אסוציאציה פגאנית. כך הפך אישבעל לאישבושת, "איש הבושה". ירובעל, שפירושו "הבעל יריב", או "הבעל ילחם", הפך לירובשת, "בושה תריב". השינוי ממריב בעל למפיבושת קצת יותר בולט. דעה סטנדרטית למשמעות של מריב בעל היא "בעל הוא תומכי", או אפילו כשם הקשור לירובעל, כלומר "הבעל יריב". מפיבושת, לעומת זאת, עם שינוי קל נוסף בחלק הראשון של השם, מוצע שהתכוון למשהו כמו "הוא מפיץ בושה".

אם זה הפירוש הנכון לשם מפיבושת, אז זה יהווה טוויסט קצת יותר חיובי של השם. זה יהיה הולם, שכן מפיבושת/מריב בעל, נכדו של שאול, היה למעשה בנו של יהונתן, שהיה ידוע כמיטיב כלפי דוד ותמך בו לאורך כל חייו. יונתן המבוגר זיהה את דוד כיורשו הנבחר של שאול ולא את עצמו, והוא פעל נגד ניסיונותיו של אביו להרוג את דוד. זה עשוי להסביר את וריאנט השם הטוב יותר שניתן לבנו, בניגוד לזה של אחיו אישבושת ("איש הבושה"), שאכן ביקש לבסס את עצמו כמלך על ישראל.

כהערה צדדית, בשמואל א', שאול מתלהם נגד בנו יהונתן תוך שימוש באותו מינוח "בושה":

וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ.

(שמואל א', כ, פסוק ל)

שינוי שמו של בנו למפיבושת, כלומר "הוא מפזר בושה", יהיה אפוא משמעותי שבעתיים.

מה שלא יהיה, ההכללה המקורית של היסוד התיאופורי בעל, כפי שהודגש על ידי אילן היוחסין של דברי הימים, פותחת צוהר מרתק לחקר משפחתו של שאול והטיית הלב הדתית שלהם. הרי אלו לא השמות היחידים עם קישור לשם בעל שנמצאים במשפחה. למעשה, אחד מדודיו של שאול נקרא "בעל" במפורש:

וּבְנוֹ הַבְּכוֹר, עַבְדּוֹן; וְצוּר וְקִישׁ, וּבַעַל וְנָדָב.

(דברי הימים א', ח, פסוק ל)

זיהוי רקע כזה, אם כן, יכול לעזור להוסיף צבע נוסף לתיאור המקראי של שלטונו רב התהפוכות של שאול - כזה שבסופו של דבר היה קטסטרופלי. כשלעיתים המלך אף זוהה כרדוף שדים:

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו: הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ.

(שמואל א' טז, טו).

מהומה דתית זו בתוך ישראל באותה תקופה מודגשת על ידי תגליות ארכיאולוגיות - במיוחד אלו הקשורות לתקופה המדוברת (סוף האלף ה-2 לפנה"ס). עדות יוצאת דופן לשמו של השופט ירובעל נמצאה בכתובת חרס (אוסטרקון) המתוארכת לאותה תקופה כללית של השופט המקראי (סוף המאה ה-12 לפנה"ס). כמובן שאי אפשר לאשר שהאוסטרקון הזה מתייחס ישירות לאותו אדם, השופט גדעון. ובכל זאת, ככל שניתן לקבוע באופן סביר, משקל הראיות מצביע על מסקנה אפשרית זו. אך בין אם זה היה שייך לאותו ירובעל ובין אם לאו, נוכחותו של השם מדברת על התפוצה הנרחבת של פולחן הבעל בזירה באותה תקופה (כפי שמוסבר בסיפורו של גדעון, שאביו עצמו היה עובד הבעל - שופטים ו').

שמו של בנו של שאול ויורשו (הזמני), אשבעל, התגלה גם על כלי ממבצר מתקופת דוד, חורבת קייאפה. התיארוך של חורבת קייאפה הוא מבוסס להפליא, ומתאים לאותם עשורים ספורים של המלכים המקראיים הללו. אולם למרות גילוי השם הזהה הזה מאותה תקופה, אנו יכולים להיות בטוחים כי אשבעל זה לא היה בנו של שאול. הסיבה לכך היא שהכתובת מציינת אב אחר: "אשבעל בן בדע". אמנם זה עשוי לאכזב חלק מהחוקרים, אבל מה שזה בעצם מרמז עליו יותר הוא נוכחותם של שמות המכילים את היסוד התאופורי בעל - במקרה זה, עוד "איש בעל", אשבעל.

"אנשי הבעל" הללו - באופן פיגורטיבי ומילולי - רק מאששים את התיאור המקראי, למרות תפיסה מוטעית נפוצה יחסית לפיה ישראל היתה חברה מונותיאיסטית למהדרין. זה היה הרעיון - אבל היא בהחלט לא היתה. שמות אחרים הקשורים לבעל נחשפו על ידי ארכיאולוגים. נכון לעכשיו, אולי באופן לא מפתיע, עדיין לא נחשפו שמות "בושת" כאלה. לעת עתה, מוסכמה זו של שינוי השם מוגבלת לטקסט המקראי בשמואל. אף על פי כן, נראה שבתקופות מאוחרות יותר, שמות הכוללים את היסוד בעל יצאו מכלל שימוש - הן במקרא והן כפי שנחשף על ידי הארכיאולוגיה - ככל הנראה בשל ירידת חשיבותו של אל הסערה הכנעני הזה, בעל. במקום זאת, אנו רואים אימוץ נרחב יותר של שמות המשלבים את האלמנטים התיאופוריים -'יה' או 'אל', כמו גם שמות בהשראת אלוהויות פגאניות אחרות של עמים שונים.

נשארנו עם עוד שאלה אחת. מדוע ספר שמואל - המכיל באופן בלעדי את כל שמות הבושת שעברו טרנספורמציה - מציג אותם ככאלה, משדר "בושה", בעוד ספרים אחרים (כגון שופטים ודברי הימים) אינם עושים זאת? לא קשה, בתוך ההקשר הכולל, לדמיין את התשובה. אילן היוחסין של דברי הימים - ספר שמיוחס באופן מסורתי לעזרא הסופר - מייצג תיאור יבש, פשוט ועובדתי של אילן יוחסין, ותועד מאות שנים רבות לאחר חייהם של האנשים המדוברים. ספר שמואל, לעומת זאת - ספר המיוחס באופן מסורתי בחלקו לשמואל, ובעקבות מותו, לנביאים גד ונתן - משקף תיאור דינמי ועכשווי יותר של אירועים באותה תקופה.

למעשה, ליתר דיוק, כל שמות הבושת/בשת כלולים בספר שמואל ב' - לאחר מותו של שמואל הנביא. שמואל למעשה מצוטט בספר הראשון כמתייחס לאחד מהאנשים הללו עם אלמנט שם הבעל המקורי:

וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח.

(שמואל א', יב, פסוק יא)

עם זאת, בספר שמואל ב', יואב - בוודאי לא "קדוש" - מתייחס לאותו אדם בעל יסוד השם בשת:

מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת.

(שמואל ב', יא, כא)

אז השימוש בטרמינולוגיה של בושת/בשת בהחלט לא היה סימן של "צדיקות" אישית או אדיקות.

ראוי לציון שכל שמות הבושת האלה מופיעים לאחר מותו של שמואל, ובדיוק כשתקופת הבריחה של דוד מסתיימת, כשהוא מתחיל לעלות לשלטון - תחילה ביהודה ולאחר מכן על כל ישראל. שינויי השם מופיעים אפוא על רקע סצנה פוליטית אינטנסיבית במיוחד. מלחמת הלגיטימציה בין שושלת שאול לשושלת דוד המתהווה התנהלה באותה תקופה - "מלחמה" שברמה מסוימת נראה כי ניתן לראות אותה אפילו בשימוש בשמות. שוב, עם המפקד של דוד, יואב (באופן מעניין הנושא שם יהוואי, שפירושו "יהוה הוא אבי"), המצוטט משתמש בטרמינולוגיה של בשת:

מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת.

(שמואל ב', יא, כא)

וגם הרוצחים של בנו של שאול ויורשו אשבעל מצוטטים ישירות תוך שימוש באותו מינוח בושת:

וַיָּבִאוּ אֶת-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ הִנֵּה-רֹאשׁ אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל אֹיִבְךָ אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ וַיִּתֵּן יְהוָה לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נְקָמוֹת הַיּוֹם הַזֶּה מִשָּׁאוּל וּמִזַּרְעוֹ.

(שמואל ב', ד, פסוק ח)

שוב, הם עצמם לא אנשים "צדיקים" - ראוי לציין שדוד לא הסכים להתנקשות הזו והרג את הרוצחים).

זה גורם לתהייה. בהתחשב בכך ששמות הבושת נמצאים רק בהקשר לעלייתו של דוד לכס המלכות ובזמן מלכותו (שמואל ב'), ובהתחשב בכך שנוהג שמות זה לא הופעל על ידי שמואל הנביא ה"צדיק" או עזרא הסופר (ששניהם השתמשו בשמות הבעל המקוריים) - אולם שמות הבושת הללו שימשו אנשים נאמנים במובהק לדוד (כמה מהם "לא צדיקים"): האם מנהג זה של שינוי השם הופעל על ידי חצרו של דוד המלך, אולי אפילו בהוראת המלך עצמוֹ?

לסיכום, בשפה הדינמית של התקופה הזו, בשמות המשמשים לצדדים מנוגדים אלה, אנו רואים סוג של מאבק המתנהל - לא רק בין דוד ושאול, אלא במובן לשוני, בין אלוהים לבעל - בין צדק ובושה.