למרות שהיום הם כמעט חסרי שימוש, השרירים הללו עדיין מנסים לבצע את תפקידם. מחקר חדש חושף ששרירי האוזניים, שבעבר סייעו לאבותינו הקדומים ומסייעים לבעלי חיים רבים להתמקד בצלילים על ידי הנעת האוזניים לכיוון מקור הרעש, עדיין מגיבים לשינויים בעוצמת הקול ולכיוונו, גם אם איננו מסוגלים להזיז אותן באופן מודע.

שרירי האפרכסת (auricular muscles) הם עדות חיה לתהליך האבולוציוני. כיום, תפקידם מוגבל ברובו ליכולת האקרובטית של הזזת האוזניים בתור פעלול, אך בעבר הם שימשו מנגנון חשוב לכיוון הפינה (pinna) - האוזן החיצונית - לעבר גירויים קוליים. "קשה לקבוע בדיוק מדוע הם הפכו לשרידים חסרי תפקוד", מסביר בהצהרה אנדראס שרואר (Andreas Schroeer), מחבר ראשי של המחקר מאוניברסיטת סארלנד. "אבותינו הקדמונים איבדו את היכולת להזיז את האוזניים באופן עצמאי כבר לפני כ-25 מיליון שנה. אחת ההשערות היא שהלחץ האבולוציוני להזזת האוזניים נעלם עם שיפור משמעותי במערכות החזותיות והקוליות שלנו".
כדי לבדוק האם שרירי האפרכסת עדיין משחקים תפקיד כלשהו, הצוות ערך ניסוי שכלל חיבור אלקטרודות על עורם של המשתתפים כדי למדוד כיצד שרירי האפרכסת העליונים והאחוריים הגיבו למשימות הקשבה בעלות כיוון וקושי משתנים, וכתבו במאמרם כי "נראה שהם המועמדים הסבירים ביותר להיות מעורבים בניסיון של המערכת המכוונת את הפינה לכיוון מחדש או לעיצוב מחדש של הפינה במהלך האזנה מאומצת". החוקרים הגדירו מערכת זו כ"מאובן עצבי" (neural fossil) - מנגנון שנשתמר במוחנו, אך איבד את תכליתו המקורית.
במסגרת המחקר, 20 משתתפים נכנסו לחדר מבודד מרעשים והניחו את ראשם על משענת סנטר, כדי למנוע מהם להזיזו באופן בלתי רצוני. הם הקשיבו לספר קולי (ונחקרו לאחר מכן כדי לוודא שהם באמת התרכזו), כשבמקביל הושמעו להם פודקאסטים עם דוברים שונים כרעש רקע בשלוש רמות קושי - הדמיה של ניסיון לנהל שיחה במסעדה סואנת (מזכיר את אפקט מסיבת הקוקטייל).

כהסחת דעת שהושמעה מאותו רמקול, החוקרים השתמשו בשני פודקאסטים שונים: האחד עם דוברת עם קול דומה למספרת הספר הקולי, והשני בעל קול גברי שונה מאד. ברמה הקלה ביותר, הפודקאסט של הדובר הגברי הושמע במקביל לספר הקולי, אך שקט יותר ב-10 דציבלים מהספר הקולי. עבור הרמה הבינונית, התווסף למיקס הפודקאסט עם הדוברת הנשית, שני הפודקאסטים שקטים ב-2 דציבלים. לבסוף, ברמה הקשה ביותר, הספר הקולי היה שקט ב-2 דציבלים משני הפודקאסטים של הסחת דעת. הרמקולים הוצבו ישירות מול המשתתפים או ישירות מאחוריהם.
המחקר חשף כי שרירי האפרכסת העליונים (SAM) הופעלו בצורה משמעותית יותר כאשר המשתתפים התמודדו עם רמות הקשבה מאומצת. לדברי החוקרים, מדובר בעדות לכך שהשרירים הללו עדיין משמשים כסמן למידת המאמץ הקוגניטיבי שאנו משקיעים בהאזנה.
לעומת זאת, שרירי האפרכסת האחוריים הראו פעילות מוגברת כאשר מקור הצלילים היה מאחוריהם. הממצאים, יחד עם מחקרים קודמים, הובילו את החוקרים להציע כי במקרה שבו לא ניתן להפנות את המבט אל מקור הצליל, הגוף מפעיל מנגנון אבולוציוני ישן שנועד להטות את הפינה ולמקד את השמיעה.
למרות הממצאים המעניינים, החוקרים מדגישים כי נכון לעכשיו לא ברור אם הפעילות של השרירים הללו מספקת יתרון אמיתי בשמיעה או בהבנת דיבור. "כמעט אף אחד מהמשתתפים לא הצליח להזיז את אוזניו מרצון, כך שהתוצאות שלנו לא קשורות ליכולת זו", מסביר שרואר. "התנועות שמדדנו היו זעירות כל כך - אם בכלל התקיימו - עד שהן כנראה לא מעניקות כל תועלת מוחשית".
עם זאת, הממצאים עשויים לשמש בעתיד בתחומים כמו מדעי המוח הקוגניטיביים, שיפור אינטראקציות אדם-מכונה, ואפילו בפיתוח מכשירי שמיעה מתקדמים המסוגלים להפחית את מאמץ ההאזנה. למרות שהאבולוציה השאירה את שרירי האפרכסת מאחור, נראה שהם עדיין מנסים - גם אם ללא הצלחה מרשימה - למלא את תפקידם הקדום.
מקורות:
קטעים מהמחקר- Electromyographic correlates of effortful listening in the vestigial auriculomotor system מאת Frontiers in Neuroscience.
קטעים מ- A neural fossil’: human ears try to move when listening, scientists say מאת theGuardian שנכתב ע"י: Nicola Davis.
קטעים מ- Despite Being Pretty Much Useless, These Ear-Wiggling Muscles Still Attempt To Work מאת IFLScience שנכתב ע"י: Francesca Benson.
Comments